חשוב לדעת ולשים לב, בדרך כלל, רוב ככל ההסכמים אינם ניתנים לביטול, ע”י ערכאה שיפוטית, הן על פי ההלכה, והן על פי החוק. משכך לא נעים ולא טוב, להשאיר את אותו צד אותו אתם מייצגים, בהרגשה לאורך שנים לאחר הגירושין, כי אכן לא ייצגתם אותו כראוי בהסכם הגירושין, ומשום כך הוא יצא נפסד לאורך שנים.

הנדון: איזוהי ‘פשרה בטעות’ שדינה להתבטל?

רקע כללי בקצרה

הצדדים נישאו זל”ז כדמו”י בשנת התשע”ב (2012), מנישואי הצדדים נולדה להם בת, כיום בת חמש.

בתאריך י’ בניסן תשע”ד (10.4.2014), הגישה האישה תביעת שלום בית ומדור ייחודי (ספציפי) לבית הדין האזורי ירושלים לפני הדיינים הרב יוסף גולדברג – אב”ד, הרב דוד בירדוגו והרב מרדכי רלב”ג. בכתב התביעה טענה שהבעל אינו נוהג בה כיאות, נוהג באלימות פיזית וכו’, עזב את הבית לגמרי – אינו ישן עימה זה כחצי שנה ומונע ממנה את עונתה. כמו כן טענה כי הבעל הודיע לה באופן חד־צדדי כי הודיע לבעלי הדירה שבה התגוררו אז האישה והקטינה על הפסקת חוזה השכירות ומשכך נדרשה האישה לפנות את הדירה במאי 2014. האישה ביקשה מכבוד בית הדין להשכין שלום בבית ולדאוג לה ולקטינה לדיור. בנוסף לכך הגישה האישה תביעה למזונות לה ולילדה בבית המשפט.

לאחר מכן, בתאריך כ”ז באלול תשע”ד (22.9.2014), הגיש הבעל תביעה לגירושין. בנימוקי תביעתו טען כי האישה פוגעת בבעלה, הורסת כל חלקה טובה, אינה מתפקדת כרעיה ומורדת בבעלה; וכי קיים נתק חמור ביניהם, האישה מאוסה על בעלה, הם מנותקים פיזית בשל עזיבת האישה את הבית וכי האישה גוזלת את בעלה וחפצה להתגרש. בנימוקים הנ”ל ביקש הבעל בסיפא של כתב התביעה לתת פסק דין לגירושין וכן לפוטרו מהכתובה.

ביום ז’ בכסלו התשע”ז (7.12.2016) נתן בית הדין קמא פסק הדין שבמסקנתו נכתב:

בית הדין דוחה את תביעת הבעל לגירושין.

מאידך גיסא, האישה הצהירה שלא תעמוד בדרכו של הבעל ואם ייתן לה את כתובתה, תסכים להתגרש. אם אכן הבעל חפץ בגירושין, עליו לשלם לה את מלוא כתובתה, ועל מקרים כגון אלו תיקנו חז”ל את תשלום הכתובה.

הבעל ערער לבית הדין הגדול על פסק דין זה וביקש לבטל את פסק הדין בטענה כי האישה מורדת וכו’ ולכן יש לחייב את האישה בגט ולפטור אותו מכתובתה.

בתאריך ט”ו בתמוז התשע”ז (9.7.2017) התקיים דיון לפני הרכב ביה”ד בראשות כב’ הנשיא בערעורו של הבעל. במהלך הדיון התברר כי הצדדים חיים בנפרד כבר למעלה מארבע שנים, משום כך הביאו חברי בית הדין ובראשם הנשיא את הצדדים להסכמה לגירושין. בהמשך הדיון לאחר משא־ומתן ארוך ומייגע מצד באי כוח הצדדים, חתמו הצדדים על הסכם הגירושין וחיזקו בקניין את ההסכמות שבו בפני דיין יחיד (שמחברי ההרכב) – הרב יעקב זמיר שליט”א.

סעיפי ההסכם כללו […] את חיוב הכתובה ועוד נושאים […] בעניין חיוב הכתובה הגיעו הצדדים לפשרה כי הבעל ישלם לאישה בעבור כתובתה סך 200,000 ש”ח מתוך 520,000 ש”ח הנקובים בה.

ואכן יום למחרת, בט”ז בתמוז התשע”ז (10.7.2017), התגרשו הצדדים בבית הדין האזורי ירושלים.

את ביטולו של הסכם זה מבקשת האישה בטענה כי הפשרה נעשתה בטעות.

טענות הצדדים

האישה משיגה על הסכם הגירושין שלטענתה נחתם בטעות:

בית הדין האזורי פסק כי מגיעה לה כל כתובתה, אך בעת הדיון בערעור הבעל על חיוב הכתובה כששוחח כבוד הנשיא (בהסכמת הצדדים) עם כל צד בנפרד (בהתאם לסעיף 13(ג) לכללי האתיקה לדיינים, תשס”ח – 2008) ושלא לפרוטוקול (בהתאם לעולה מסעיף 1ב(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז – 1956) שאל הנשיא את האישה אם יש לה הוכחות לכך שהבעל רעה בשדות זרים וחי עם אישה אחרת, משענתה בשלילה אמר הנשיא כי כדאי שתתפשר על 200,000 ש”ח מתוך 520,000 ש”ח. משום כך הסכימה האישה להתפשר על סכום הכתובה.

מיד לאחר הגירושין הודיע הגרוש כי כבר מעל שנתיים הוא חי עם אישה אחרת (בשם […]) ואף נולד לו בן ממנה שכעת הוא בן שנתיים וחצי. לראיה חשף האב את זרועו שעליה מקועקעים שם בנו ומספר הזהות שלו. זאת אומרת שכבר לפני כשנתיים שבעודם נשואים כבר הבעל הלך עם אישה זרה, בעוד הוא ‘זורק’ את אשתו הראשונה מבית הצדדים, בדרך של הפסקת תשלום דמי שכירות דירת המגורים.

לאחר בירורים שעשתה האישה התברר לה שאכן הדברים נכונים ואכן הבעל חי עם אישה זרה ויש לו בן ממנה.

עקב זאת טוענת האישה כי יש לבטל את ההסכם כי קיימת “אומדנא מוכחת וברורה” כי לו היה מידע זה ידוע לאשה טרם חתימתה על הסכם הגירושין ודאי שלא הייתה מסכימה להפחית מכתובתה ומתוספת הכתובה.

התצהירים שצורפו לתגובת האיש, שמהם עולה עדותם של אנשים כי האישה ידעה כבר מעל למעלה משנה קודם לגירושין כי לבעל יש ילד מאישה זרה, הם של כת של עדי שקר.

ברור הוא שלו הייתה האישה יודעת שיש לבעל ילד מאישה אחרת בזמן שהצדדים היו נשואים, לא הייתה מוותרת על כתובתה, וגם בית הדין הגדול לא היה מציע פשרה זו והיה מחייב את הבעל במלוא הכתובה.

[…]

האיש משיב על טענות האישה ומבהיר כי אין האישה יכולה כעת לחזור בה מההסכם בכל מיני טענות שווא. בהסכם שנחתם בין הצדדים (בסעיף יג להסכם) נכתב כדלהלן:

[…] מצהירים כי מעבר לאמור בהסכם זה אין להם ולא תהיינה להם כל תביעות זמ”ז, ומבלי לגרוע מכלליות האמור – תביעות ממוניות מכל סוג שהוא לרבות תביעות רכושיות והכתובה ותוספת הכתובה.

בא כוח האיש ‘הזכיר’ לבית הדין כי הסכם זה נחתם בין הצדדים אחרי עמל וטורח רב של באי כוח הצדדים ובגישורו של בית הדין אשר השקיע בו שעות רבות. מכאן שכל סעיף בהסכם זה נחתם בהבנה גמורה ומוכחת של סעיפי ההסכם.

לגופן של טענות, בא כוח האיש לא הכחיש את העובדה כי אכן האיש חי עם אישה זרה עוד לפני הגירושין וכי כבר אז נולד לו בן ממנה, אך בא כוח האיש מצרף שלושה תצהירים (של שתי נשים ושל דוד הגרוש) כי האישה ידעה גם ידעה כבר זמן רב עובר לגירושין שלבעל אישה אחרת ושנולד לו ילד ממנה.

האיש ציין את העובדה כי מייד לאחר הולדתו של הבן מהאישה הזרה רשם את בנו בתעודת הזהות שלו עוד בהיותו נשוי ולא פעל כלל להסתרת עובדה זו, ואף על פי כן הסכימה האישה להתגרש ולוותר על חלק מכתובתה.

האיש טען כי ברור הוא כי האישה ויתרה על כתובתה ביודעה שיש סיכויים גדולים לקבלת ערעורו של הבעל לביטול דמי הכתובה, בשל הטענות שהאישה מרדה בו בחיי הנישואין כאשר הייתה עוזבת מדי פעם בפעם את הבית ומשרכת דרכה לבית אימה הלוך ושוב.

כן ציין כי בית הדין הנוכחי פסק (במקרה אחר) כי אין קשר בין חיוב האיש בכתובה ומחילת האישה על חלק מכתובתה לבין בגידתו של הבעל ורעייתו בשדות זרים (החיוב – אף ללא בגידתו, והמחילה – למרות הבגידה).

האיש האריך לטעון כי האישה מבזה את פסקי הדין וכל תאוותה היא אך ורק להוציא מהבעל כספים. לשיטתו אם יבוטל ההסכם יש לבטל את הגט ולדון בערעורו של הבעל.

דיון והכרעה

בפתח הדיון נציין כי בא כוח האישה ביקש בפני בית הדין צו לגילוי מסמכים שיוכיחו אם אכן רשם האיש את בנו בתעודת הזהות במשרד הפנים מיד לאחר לידתו כפי שהצהיר בפני בית הדין.

בית הדין אינו רואה מקום לצו זה שאינו עשוי לשנות את פסה”ד וכפי שיבואר להלן.

עיקר הדיון נסב על טענת האישה לביטול הפשרה שעליה חתמו הצדדים עקב המציאות שהתבררה (לשיטתה) לאחר הגירושין כי אכן הבעל כבר בהיותו נשוי בגד באשתו ומשום כך – וכיוון שלו הייתה האישה יודעת זאת ודאי לא הייתה מתפשרת על הכתובה – כל הפשרה הייתה בטעות.

במקרה שלפנינו כדי לדון בטענות האישה נצרך בית הדין לחקור שתי נקודות הלכתיות:

א.  דינו של מי שהסכים לפשרה במקום שהיה יכול לברר ולא בירר;

ב.   דין פשרה בטעות.

הסכים לפשרה במקום שהיה יכול לברר ולא בירר

הנה בשו”ת מהרי”ק[1] (סימן קיא) כתב:

על אודות אחד מן האחים שנתפשר עם שאר אחיו לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה, כאשר היה סבור שלא היו הנכסים מרובים כאשר היו, וכן אמרו לו אחיו שלא היו הנכסים מרובין, ועל זה סמך ופטר את חלקו לאחיו בשביל דבר מועט לפי המגיע לחלקו, ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפלים ממה שנתפשר עם אחיו.

נראה לעניות דעתי דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש, שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים כדמוכח בפרק חזקת הבתים (דף מא) גבי “רב ענן שקל בדקא בארעא” כו’, הרי לך בהדיא שכיון שמחל על ידי העלמות דיכול לחזור ולבטל המחילה, והכי נמי לא שנא שהרי ידוע הוא שנתעלם ממנו סך נכסי אביו.

מבואר מדבריו דכל פשרה שהייתה בה עובדה שלא ידע בה המתפשר לפני הפשרה, שהיה בה כדי לשנות את הפשרה ונתבררה לו רק לאחר הפשרה, הוי פשרה בטעות.

ולכאורה הוא הדין במקרה שלפנינו, שהאישה טוענת שאילו הייתה יודעת שהבעל בגד בה בעודם נישואין ועוד הוליד בן מאישה זו ודאי שלא הייתה מתפשרת על סכום כתובתה.

דברי המהרי”ק הובאו להלכה בקצרה בדרכי משה (חושן משפט סוף סימן כה) ובסמ”ע (סימן כה ס”ק ל, בשם הדרכי משה בשם מהרי”ק, בזו הלשון):

אם אחד נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים, ואחר כך נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט בכפליים הוה פשרה בטעות.

דברי הסמ”ע נסובו על דברי מרן השולחן ערוך (שם סעיף ה) בדין פשרה בטעות ויתבאר דינו להלן בעזרת ה’.

אולם כד נעיין בהאי מילתא נראה שאין הנדון שבפנינו דומה להאי מילתא כלל וההפך הוא הנכון, ואבאר שיחתי:

בש”ך (שם ס”ק מח) כתב בשם בה”ג בזו הלשון:

מצאתי בהלכות גדולות[2] (סוף דף קה [סוף הלכות נידוי סימן מז, במהדורת מכון ירושלים – דף תקכז]):

אדם שתפשֹ בדין בעל אחותו או אחיו או אחותו [במהדורת מקיצי נרדמים: אחיו או בעל אחותו] ואמר להם “ממון בבית אבי [שם: היה לי בבית אבא] ולא מצאתי אותו” ופסקו עליהם [שם: ביניהם] שבועה, ועשו ביניהם פשרה ונתנו לו דבר מועט ומחל [לפנינו: “והחל” ובמהדורת מקיצי נרדמים “והיחל” וכן להלן “והחלת” – והיחלת”; “החל” – היחל” וכו’] להם את השבועה וקנו מידו, אי קנו מידו בלשון הזה “שנטלת ממון זה ומחלת כל שיש לך” אף על פי שנתגלה עליהם ממון אביו, מה שעשה עשוי שהרי מחל להם, אבל אם בלשון הזה קנו מידו “שנטלת ממון זה ומחלת שבועתך”, ולאחר מיכן נתגלה [כך גם במהדורת מקיצי נרדמים, ברוב המהדורות: “נתגלתה”] עליהם ממון בית אביו, שבועה מחל ממון לא מחל, ומחזיר מה שנטל ומחזירים מה שנתגלה עליהם וחזרה שבועה למקומה.

ע”כ.

ובשו”ת מים חיים (לבעל פרי חדש[3], סימן יג) הקשה על דברי בה”ג וזו לשונו:

איכא למידק דמאי איכפת לן שנטל קנין ומחל להם ומה טיבה של מחילה זו, הא הוה ליה קנין בטעות ופטומי מילי, שהוא היה סבור שלא יתגלה שום ממון ולהכי מחיל דומיא דאונאה דאף על גב דמחיל כיון דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל לאו מחילה היא וכל שכן לכאורה בנדון הרב ז”ל […]

אלא שבקושיה זו כבר עמד מהרי”ק (בתשובה הנ”ל) שאחר מה שכתב שבפשרה שנתגלו בה דברים חדשים שאם היה יודעם באותו זמן לא היה מתפשר הוויא פשרה בטעות, הביא את הקושיה מדברי הלכות גדולות, וזו לשונו:

ואשר הביא הטוען ראיה ממה שמצא כתוב בתשובה בספר הלכות [גדולות] על “אדם שתפס בדין בעל אחותו” כו’ “ופסקו עליהם שבועה ועשו פשרה ביניהן [לפנינו: ביניהם פשרה] ונתנו לו דבר מועט ומחל השבועה וקנו מידו” כו’ ד”אף על גב [לפנינו: אע”פ] שנתגלה ממון אביו” ד”מה שעשו [לפנינו: שעשה] עשוי שהרי מחל” – עכ”ל.

ועל זה כתב מהרי”ק:

פשיטא דשאני התם דמאחר שהיה ביד המוחל להשביע את אחותו ולא חש להשביעה אלא נוטל דבר מועט שלא להשביע גלי אדעתיה דגמר ומחיל, דהיאך נאמר דהויא מחילה בטעות – דאדעתא דהכי שיהיה הממון מרובה לא מחל והרי הוא לא חש לברר הענין ולהשביע את אחותו כדי לדעת סך הממון אם רב ואם מעט הוא על כורחך גמר ומחל בכל ענין ומשום הכי קאמר דמה שעשה עשוי שכבר הוחל.

מבואר מדברי מהרי”ק דלא בכל מקום אמרינן שאם לא התגלה למתפשר דברים שהיו לפני הפשרה שאם היה יודעם באותו זמן לא היה מתפשר, דהוי פשרה בטעות, יש אופנים שגם אם בכהאי גוונא שלא ידע והתפשר לא הוי מחילה בטעות, וכגון שהיה בכוח המוחל לברר את העניין שבמחלוקת ולא עשה כן (בהטלת שבועה על הצד שכנגדו), הרי שמחל על זכות זה ו”גמר ומחל בכל עניין”.

עיקרון זה עולה גם בשו”ת תורת חיים (למהרח”ש – רבי חיים שבתי, רבה של סלוניקי, חלק א סימן עה). גם הוא מתבסס על דברי המהרי”ק ואחר שהביא ראשית דבריו באח שהתפשר בירושה עם אחיו דהוויא פשרה בטעות כתב המהרח”ש שבנידונו:

נראה דלא דמיא כלל להנהו מילי דכתבו רבוותא דפשרה ומחילה בטעות לא הויא מחילה, דהתם כשעשה פשרה בשביל שחשב שאין לו ראיה כלל ואחר כך מצא ראיה. אבל הכא ליכא למימר שחשב שאין לו ראיה דאדרבה הוא קבל עדויות והלך לרולמוס להטיל חרם כדי למצוא ראיה, אלא שלא הניחוהו אלא שילך למיזיתארה ששם שמעון בעל דינו, והיה לו לילך שם ולהטיל חרם כדי לברר הדבר ולמצוא ראיה אחר שיש לו קבלת עדויות ואומדנות גדולות, אלא שנתרצה דלא למיזל בי דינא ודיינא ואדעתא דהכי נחית. ויש ראיה מדברי מוהרי”ק ז”ל שם שכתב וזו לשונו: “מה שמצא [במהרי”ק נוסף: כתוב] בתשובה בספר הלכות [גדולות] על אדם שתפס בדין בעל אחותו” וכו’. הוא הדין הכא גם כן בנדון דידן דכותה היא – כמו ההיא תשובה דספר הלכות – שהוא לא חשש לילך בעיר מיזיתארה במקום בעל דינו להטיל חרם כדי לברר הדבר, ומה גם שהיה לו עדיות ואומדנות גדולות אלא שנכנס בפשרה ואסר עצמו בשבועה ונזירות וכמה חיזוקים שלא לבטל הדבר אפילו אם ימצא עדות, ודאי דלא אמרינן בכי הא אדעתא דהכי לא נחית, אלא ודאי דנתרצה ונתחייב בכך.

ועיין בשו”ת דרכי נועם[4] (חושן משפט סוף סימן טז) אחר שדן בגדרי פשרה בטעות הביא דברי מהרי”ק וכתב:

ראה גם טעמו של הרב וחילוק שכתב דשייך הכא לנדון דידן, דמאחר שהיו היורשין יכולין להמתין עד שתבא לגבות כתובתה ואז היו משביעין אותה מן הדין והיה מתברר עזבון מורישם, ולא רצו להמתין עד שתשבע ונפשרו – והאי [צ”ל: ודאי] דלא שייך בה פשרה מוטעת לגמרי ומקנו מדעתם ומרצונם והוי ממש כנדון דהאי תשובה דספר הלכות [גדולות] ולא יחלוק בזה אלא מי שאין לו עינים לראות.

גם בשו”ת שופריה דיעקב (חלק א (יורה דעה, אבן העזר) סימן י) הביא לנידונו מדברי מהרי”ק והרב דרכי נועם והסכים עימהם. עיין שם.

ובשו”ת מים חיים (לבעל פרי חדש) הנ”ל, אחר שציין לדברי המהרי”ק, כתב:

ואף על פי שלכאורה היה נראה שאין זה מספיק לענין דינא, מכל מקום נקוט מהא דדעת הרבנים הגדולים [ההלכות גדולות והמהרי”ק] הנזכרים שכיון שהיה בידו לברר אם רב ואם מעט ולא בירר איהו דאפסיד נפשיה. ואם כן דון מינה לנדון דידן שמאחר שהיה בידו לראות החשבונות ולשאול את פיהם באיזה מצב היה הנכסים לידע ולהודיע מה היה בדעתו לתת לאחותו אביגיל ולא רצה לברר איהו אחית נפשיה לספיקא ובכל גוונא גמר בדעתו למחול ולהכי מיחייב אף על גב דלא ידע ומחיל.

בנדון שלפנינו היה ברור לאישה עד כמעט בוודאי כי הבעל בגד בה עוד בחיי הנישואין, בא כוח האישה כתב בתשובה לערעור הראשון שהגיש הבעל (עמ’ 10) שהבעל חי עם אישה אחרת, אהובת ליבו, ואף מבקש היתר נישואין…

וכן בדיון הראשון שהתקיים לפנינו (עוד לפני הגירושין) ביום ט”ו בתמוז התשע”ז (9.7.2017) יראה הרואה (בפרוטוקול, שורות 60–90) שהאישה ידעה גם ידעה שהבעל חי עם אישה אחרת:

בא כוח המשיבה: מצד הדין מגיע לה מלוא הכתובה במקרה הזה כי הוא תבע גירושין “והוא הלך לאישה אחרת” ויש עוד סיבות.

בית הדין: למה לא הבאתם הוכחות לבית הדין [קמא] שיש לו אישה אחרת.

בא כוח המשיבה: הוא הודה בזה.

זאת אומרת שהיה ברור לאישה שהבעל חי עם אישה אחרת ואף על פי כן העדיפה האישה לוותר על 300,000 ש”ח ולהתפשר עם הבעל. בדיון בהליך שלפנינו, ביום י”ז באדר התשע”ח (4.3.2018) שאל בית הדין את בא כוח האישה על כך. תגובת בא כוח האישה לא הייתה ברורה – אומנם האישה אמרה כן אבל זה לא היה ודאי, לא הוכח וכו’.

גם אם דבריו המגומגמים של בא כוח האישה נכונים, על כל פנים היו לאישה חשדות גדולים כי הבעל חי עם אישה אחרת.

משכך לא ברור איפה הטעות בהתפשרותה על הכתובה, הרי דבר ברור הוא שאם כצעקת האישה שאילו ידעה כי אכן הבעל חי עם אישה אחרת לא הייתה מתפשרת על הכתובה, ודאי שבמקרה שבפנינו – שהוכח שהיו לה חשדות גדולים בדבר בגידתו של הבעל – היה עליה לברר את אותם חשדות וכדברי המהרי”ק הנ”ל.

לא ייתכן שהאישה תסכים לוותר על 300,000 ש”ח במקום שהיו לה ספקות גדולים המוטלים על כף המאזניים, כשלדעתה אם תברר את חשדותיה תקבל את כל סכום הכתובה, כמו שכעת היא טוענת, ובפרט שלדבריה (אז) הבעל הודה בכך. אלא ודאי שבחתימתה על ההסכם התפשרה גם אם הבעל בגד בה.

כן יש להוסיף מה שכתב בני יהודה (לרבי יהודה עייאש[5], חלק ב חלק השו”ת – בית יהודה סימן מב, דף קז ע”א) אחר שהביא דברי המהרי”ק והפרי חדש הנ”ל: “דטעמייהו הוא דכל שמחל ולא חש לדקדק מסתמא בלב שלם מחל ולא מצי טעין תו שבטעות מחל וכמו שכתב מהרי”ק.”

והוסיף לחזק את הדברים וזו לשונו:

ואחר החיפוש מצאתי עוד ראיה נכונה לזה ממה שכתב הטור [חושן משפט] בסימן ע”ה סעיף י’ וזו לשונו:

כתב הר”מ מרוטנבורק: אמר לו: “אני חייב לך מנה”, והשיב לו: “ודאי לי שאינך חייב לי” – פטור אף על פי שיודע בודאי שהוא חייב לו, והרי כאילו מחל לו. ולא הוי מחילה בטעות, דכיון שאמר לו “אני חייב לך” היה לו להשים אל לבו ולדקדק, ולא עשה כן אלא אמר “בודאי אינך חייב לי” – מחל לו בלב שלם.

ע”כ.

וכתב שם הרב בית יוסף שהוא מן המרדכי פרק יש נוחלין [בבא בתרא סימן תקצ] ושכן נראה מדברי הרמב”ם בפרק ג’ מהלכות טוען [הלכה י “גבי טענו חטים והודה לו בשעורים”] ופסקו להלכה בספרו הקצר שולחן ערוך שם [סעיף יא, וזו לשונו: “אמר ליה: ‘חייב אני לך מנה’, והלה אומר: ‘ודאי לי שאינך חייב לי כלום’ – פטור, אף על פי שיודע בודאי שהוא חייב, דהוי כאילו מחל לו.”]

וכן מצאתי תו להרא”ש פרק יש נוחלין [בבא בתרא פרק ח סימן מ] ובתשובות [שבהגהות מיימוניות] דשייכי לספר שופטים (סימן א) [צ”ל: סימן יא] שכתבו כן בשמו והסכימו עמו.

והוסיף נופך משלו הסמ”ע שם (ס”ק כח) וכתב דמזה נלמד דאף אם חזר התובע ואמר “טעיתי בחשבוני תחילה ועתה דקדקתי ומצאתי שנתחייב לי” דלא מהיימינינן ליה דהווי ליה כאילו מוחל אדם לחבירו בפירוש מה שחייב לו ולא יכול לחזור בו.

אמור מעתה: אם כשהלוה מודה שבאחת חייב לו מנה והמלוה גם הוא לא מחל לו בפירוש, ואיכא לאסתפוקי שפיר דלמא טעה – אפילו הכי לא שייך ביה מחילה בטעות ואינו יכול לחזור בו מטעמא דהווי ליה למידק, קל וחומר בנדון כזה […]

גם אנו נאמר: קל וחומר במקרה שלפנינו, אחר שהאישה כבר טענה בפנינו שהבעל הודה שבגד בה ובכל זאת הסכימה להתפשר, ודאי אין מקום לומר שכל ההסכם היה בטעות, דמדלא חששה לדקדק מסתמא בלב שלם מחלה ואינה שוב יכולה לטעון שבטעות התפשרה על כתובתה.

גדרי פשרה בטעות

כתב הרשב”א[6] בתשובה (חלק ב סימן קט) כתב העיטור בדיני פשרה: “וזה לשונו שכתב שם משם הראשונים” [ולפנינו בעיטור בשינויים קלים מאוד] – “פשרה שנעשית מפני שאין לו ראיה או שטר ואחר כך מצא ראיה, ההוא ודאי כקנין בטעות הוא וחוזר.”

ופסק כן מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיפים יד–טו): “הכופר בפקדון, ונתפשר עמו ומחל לו, ואחר כך מצא עדים – יכול לחזור בו. והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר ואחר כך מצא.”

ולכאורה הוא הדין בנדון דידן שהאישה טוענת שלפני הגירושין לא הייתה ראייה לדבר כי הבעל חי עם אישה זרה ואף הוליד ממנה בן, וכעת שיש ראיה לכך ואף הגרוש מודה בכך יש לבטל את הפשרה על מחילתה בחלק מהכתובה.

ועוד הנה כתב שם מרן (בסעיף טז): “דין פשרה בטעות יתבאר בסוף סימן כה.” ע”כ.

ובסוף סימן כה (בסעיף ה) כתב מרן השולחן ערוך וזו לשונו:

דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה – אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום, דקנין בטעות הוא וחוזר.

ואומנם הרמ”א סייג:

וכן כל כיוצא בזה. ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה, או כדומה לזה (עיטור בשם הרי”ף).

אך אכן כן הוא בנידון דידן שהאישה טוענת שהיא גילתה דעתה בפני בית הדין בדיון שלפני הגירושין (שלא לפרוטוקול) שלא היו לה הוכחות שהבעל אכן משרך דרכו ומשום כך התפשרה כהצעת בית הדין, וכעת – כשהתברר בפני עם ועולם שהגרוש חי עם אישה כבר שנים לפני הגירושין ואף יש לו ממנה בן – יש לבטל פשרה זו.

אכן האמת יורה דרכו שבנדון דידן אין מקום לטענה זו וכמו שנרחיב:

בתשובת משכנות יעקב (מקרלין, חושן משפט סימן י) דן במעשה זה:

באחין שהיו שותפין בתפיסת הבית ועסקי שותפות, וחלה אחד מהן והוציא כמה הוצאות על חליו ורפואתו ואחר כך נפטר. ובאו אחיו לחלוק עם היורשין ולחשוב ביניהם, ונפל סכסוכים בדבר הוצאות חליו ורפואתו ונגשו לדין ועשו הדיינים פשרה. ואחר כך טען אחד מהצדדים שהדיין הטעה אותו באמרו שאין ברור לו שיזכה בדינו, ומתוך זה הסכים להתפשר, ועתה נתוודע לו שבודאי היה זוכה בדין וטוען שהוא פשרה בטעות.

והוא ז”ל השיב דאינו יכול לבטל הפשרה שבקניין בטענה זו וביאר:

ולא מצינו להפוסקים שיבטלו פשרה בטעות, רק בטעות גמור בעיקר המעשה, כגון העושה פשר מחמת שלא מצא עדים וראיה ואחר כך מצא, או כגון שחייבוהו בית דין שבועה ומתוך זה הוצרך לפשר, ונודע שטעו הבית דין דלא היה חייב שבועה – דאז שייך לומר דהוי טעות גמור, כיון שבית דין חייבוהו שבועה ודאי לא עלה על דעתו שבית דין יטעו בדין, ואדעתא דהכי עשה פשרה. אבל לא משום שהוא עצמו טועה בדינו, ואין הבית דין מטעין אותו רק אמרו לו שאין הדין ברור כל כך שיזכה.

ואילו היה, עם כל זה, רוצה דוקא בדין – הרשות בידו ואולי יזכה, רק דלא מחית נפשיה לספיקא וגמר ומקני, ואין כאן טעות כלל.

וכל הנמצא בתשובת האחרונים בזה היינו דוקא היכא שאמרו לו בפירוש שהוא חייב בדינו בבירור […] ובפרט בנדון דידן שהיה ביניהם עוד סכסוכים והוצאות חולי אחיו שלא ידעו כמה, ומההכרח להתפשר כי לא יכול לתבוע דבר ברור […]

ועוד כתב הרמ”א בתשובה (סימן עד) באחד שעשה פשרה מפני שלא היה יכול לברר טענתו שהשטר שביד שכנגדו מזויף, ואחר כך נודע הדבר יותר וטען שהפשרה בטעות. וכתב רמ”א ז”ל שאין בטענתו כלום, והוסיף לומר שאף אם נתברר בעדים שהשטר מזויף – אין אחר פשרה בקנין כלום, אף על גב דקנין בטעות חוזר, הכא שאני כיון שהיה ליתומים עוד טענות והפשרה נעשית על כל הטענות ביחד, מאן מפיס שבשביל זה לבדו עשה הפשרה כו’

[…] מבואר להדיא דאף בטעות גמור כהך דמצא עדים וראיה, כל שיש עוד טענות ותביעות אין מבטלין הפשרה הנעשה על כל הענינים בשביל טעות הנמצא בפרט אחד, כל שכן בנדון דידן שאין טעות רק חסרון ידיעת הדין אשר הוא בכל עושי פשרה.

עד כאן לשון תשובת הרב משכנות יעקב (והובאה בפתחי תשובה חושן משפט סימן כה ס”ק יג) עיין שם.

המעיין בפרוטוקול דיון שנערך בפנינו (ביום ט”ו בתמוז התשע”ז – 9.7.2017, שורות 60–90) יראה נכוחה שבית הדין לא הבהיר לאישה חד־משמעית שכיוון שאין לה הוכחות שהבעל רעה בשדות זרים יש ספק אם היא זכאית לכתובתה, ההפך הוא הנכון: בית הדין הבהיר שיש עוד צד שלא לחייב את הבעל במלוא שווי הכתובה וכדלהלן:

בא כוח המשיבה: מצד הדין מגיע לה מלוא הכתובה במקרה הזה כי הוא תבע גירושין והוא הלך לאשה אחרת ויש עוד סיבות.

בית הדין: בדרך כלל מתפשרים על הכתובה “כשזה סכום גבוה“.

בא כוח המערער: אני לא מסכים. או שנגמור הכול, לאישה הזאת לא מגיע שקל בכתובה – מתוך חמש שנים חיו יחד בדירה פחות משנה, הייתה רצה לאימא שלה מהתחלה, היא העלילה עליו במשטרה על אונס, ברחה לאימא שלה, רוקנה את הבית ממיטלטלין, הייתה רצה לאימא שלה למשך כמה חודשים, העלילה עליו שקרים. אנו טוענים שמגיעה לה אפס […]

נמצא ברור מכל המשא־ומתן בין הצדדים שהתנהל בפני בית הדין כי בין הצדדים היו עוד טענות שיש מקום לדון אם הבעל חייב במלא סכום הכתובה משום “גוזמא” ומשום טענת הבעל בעל מרידתה של האישה וכו’.

ובפרט לאור האמור לעיל שהאישה גם ידעה שהבעל יש לו אישה אחרת כבר לפני הגירושין, ובכל זאת התפשרה, אם כן “מאן מפיס שבשביל זה לבדו” – שאין לה הוכחות כי הבעל בגד בה – עשתה הפשרה, “כל שיש עוד טענות ותביעות אין מבטלין הפשרה הנעשית על כל הענינים בשביל טעות הנמצא בפרט אחד”, וכמו שכתב הרמ”א (שהובא במשכנות יעקב) שהובא לעיל.

עוד זאת מצינו למהרשד”ם[7] בתשובה (חושן משפט סימן קטז) שכתב על אחד שהיה סבור לומר פשרה בטעות בנדון דידיה וזו לשונו:

ומי לא ישחק לדברים אלו, שאם כן בטלת כל פשרה, שאחר שידע האחד שהדין עמו יאמר “קנין בטעות הוא שאלו ידעתי שהדין עמי לא הייתי עושה פשרה”, ולא היה הדיין יכול לפשר אלא בדבר שאי אפשר להתברר. וזה ודאי שקר מפורסם […]

ומי שידקדק בלשון הרמב”ם יראה בקל כי לא אמרה אלא כשהדיין הטעה לבעל דין בין בשוגג בין במזיד, הא לאו הכי – לא. והרי לשון הרמב”ם כך הוא: “דיין שטעה” […] ולפי דעת הפוסק הזה למה לו להרמב”ם למנקט “כיון שטעה”, לימא: “מי שנטל קנין לעשות פשרה ואמר אחר כך: ‘חשבתי שהייתי מחוייב שבועה וכדי שלא לישבע סברתי וקבלתי לעשות פשרה.'” אלא ודאי לא אמר כך הרמב”ם אלא כשהדיין הטעהו וידענו בודאי דמשום הכי נתרצה לעשות פשרה, אבל כשהדיין לא אמר כלום אלא אחר ששמע טענותיהם, אמר להם “תרצו שאפשר ביניכם” דקיימא לן כר”י דאמר “מצוה לבצוע” […] אין אחר הפשרה כלום […]

הרי אתה רואה שאף על פי שיודע הדיין הדין עם מי, מי הוא זכאי ומי הוא חייב, עם כל זה מצוה לבצוע.

ואם איתא שהבעל דין יכול לומר אחר כך: “אני טעיתי כי חשבתי שהדין כנגדי, או הייתי מסופק, עכשיו שנתברר לי שהדין עמי איני רוצה בפשרה כי בטעות הוא” – מה יועיל הדיין בפשרה שיעשה?

עד כאן לשונו, והוא הדן וכל שכן בנדון דידן.

וכאן המקום להביא דברי קודשו של הגאון ישמ”ח עובדיה בשו”ת ישמח לבב (חושן משפט סימן ו) שכתב על דברי מהרשד”ם אלה:

כל דבריו המסולאים בפז והם קילורית לעין לכל דיני הפשרות שאף על פי שהדיין הוא שבקש לעשות הפשר אין זה יכול לטעון “טעיתי”, וכל שכן בנדון דידן שעדיין לא נחתך הדין ביניהם והדיינים לא אמרו לא זכות ולא חובה, אלא אדרבא הבעלי דין עצמם הן הן שהיו משתדלים ומתנפלים לפני כל אדם כדי לפשר ביניהם, ואחר העמל והטורח עלתה בידם לפשר בדבר מועט שלא כרצון התובע ולא קרוביו רק ממה שהכבידו עליהם והרעישו העולם וקול הקריה הומה מזעקתם, ואיך עתה נהפכו כקשת רמיה להשען על משענת קנה רצוץ […]

עד כאן דבריו. ואף דבריו כקילורין לעיניים במקרה דנן. ועיין עוד בפסקי הדין של בית הדין הרבני האזורי חיפה (בראשות חברנו – כיום – לבית הדין הרבני הגדול, הרה”ג נהרי מימון) בתיק מס’ 7347-21-2.

העיקרון שאנחנו למדים מכל הנ”ל הוא שדין “פשרה בטעות – בטלה” הוגבל רק למצב שבו ברור שמחמת הטעות הסכים המתפשר לפשרה כמו שגובשה. אם הדבר לא ברור – על זה לא נאמר שפשרה בטעות בטלה כי ייתכן שגורמים אחרים השפיעו על ההסכמה לפשרה.

וכדברי המשכנות יעקב, כל עוד:

אין הבית דין מטעין אותו, רק אמרו לו שאין הדין ברור כל כך שיזכה, ואילו היה עם כל זה רוצה דוקא בדין הרשות בידו ואולי יזכה, רק דלא מחית נפשיה לספיקא וגמר ומקני. ואין כאן טעות כלל.

גם כאן לא תלה בית הדין פשרה זו באמירה ברורה שלא מגיע לאישה מלוא כתובתה, אלא העלה את הספקות. האישה ובא כוחה העדיפו פשרה זו מלדון על צד שתפסיד את כל כתובתה, דבהאי גוונא אמרינן “עביד איניש דזבין דיניה”. ועיין מה שהאריכו בזה בפסק דין הרבני האזורי חיפה (בראשות אב”ד הרה”ג הרב יוסף יגודה שליט”א) בתיק מס’ 971578-7, ובפרט שיש לדון בטענות הגרוש שהאישה אכן ידעה בבירור שהוא חי עם אישה אחרת.

מכל הלין אין אני רואה מקום להיעתר לבקשתה של האישה.

פסק דין

בקשתה של האישה נדחה לביטול ההסכם – נדחית.

בנסיבות העניין אין בית הדין נותן צו להוצאות.

פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.       

ניתן ביום ג’ באייר תשע”ח (18.4.2018).

דוגמא שניה לתביעה לביטול הסכם, התביעה נדחיתה (פורסם)

הנדון: חזרה מהסכם בטענה של הטעיה ע”י הב”כ, וגם לא נעשה בו קנין?

רקע כללי ומשפטי

הצדדים יוצאי יהודי אתיופיה נישאו זל”ז כדמו”י בב’ אלול התשע”ג (08/08/2013), מנישואי הצדדים נולד בן בשנת התשע”ד (2014), בתאריך יז אב תשע”ה (02/08/2015) הגיש הבעל תביעה לגירושין בביה”ד האזורי חיפה בטענה כי בין הצדדים יש ויכוחים, רוב הזמן האשה מסתגרת ולא יוצרת קשר, האשה עזבה את הבית ולקחה עמה את הילד והלכה להוריה.

כנגד, הגישה האשה תביעה בביהמ”ש לעניני משפחה בנושא המזונות ומשמורת הילד. לצדדים אין רכוש משותף. 

בהסכמת הצדדים התיק הועבר לביה”ד האזורי בתל אביב, ביום י’ באדר ב התשע”ו (20/03/2016), הפנה את הצדדים אב”ד הרה”ג הרב צבי בן יעקב שליט”א  (ע”פ בקשת ב”כ הבעל), לטיפולו של הרב אלון נגוסה (מומחה מטעם ביה”ד ליהודי אתיופיה), שינסה להביא את הצדדים לידי הסכמה לשלו”ב.

אלא שבתאריך 05/06/2016 הבהיר הבעל לביה”ד כי למרות המאמצים הרבים מכבוד הרב אלון נגוסה, השלום למרבה הצער לא שב לשכון בין הצדדים ולכן ביה”ד מתבקש לחדש את ההליכים בתביעת הבעל לגירושין.

ביום א’ בסיון התשע”ו (07/06/2016) ביה”ד שוב הפנה את הצדדים לרב אלון נגוסה, ע”מ שינסה לגשר בין הצדדים, בין לשלום ובין לגרושין בדרכי שלום בדרך של הסכם מוסכם, אחר שתתקבל תשובת מר נגוסה, יקבע מועד מוקדם לאישור ההסכם או לדיון בעניינם.

בדיון שנערך בביה”ד האזורי תל אביב יפו מיום ו’ במרחשון התשע”ז (07/11/2016) הודיעה ב”כ הבעל כי הקשר עם הרב אלון נגוסה לא צלח להגיע להסכם, הבעל נחוש להתגרש. לאחר דין ודברים שנאמרו בדיון בתביעת האשה לחיוב הבעל במלוא כתובתה בסך 180,000 ₪, ובתביעת הבעל בביהמ”ש לענייני משפחה לחייב האשה ואמה בהחזרת כספים של החתונה, הצדדים יצאו לחוץ מאולם הדיונים לצורך משא ומתן וכעבור זמן מה הצדדים חזרו לאולם, וב”כ הבעל הודיע כי הצדדים הגיעו להסכמות, הצדדים יתגרשו במועד המוקדם על פי יומנו של בית הדין, הבעל ישלם לאישה 60,000 ₪ תשלום חלקי מהכתובה (סך הכתובה 180,000 ₪). ויסיר את התביעה כנגד האישה ואמה בבית המשפט לענייני המשפחה. הבעל בקש לפרוס את תשלום הכתובה החלקי בסך 60,000 ש”ח בשישים תשלומים והאישה תבעה בפחות תשלומים. בנושא זה סוכם, כי ביה”ד יחליט בפריסת התשלומים. 

בו ביום ביה”ד האזורי נתן החלטה שבה נאמר בין היתר:

לאחר שמיעת דברי ב”כ הצדדים, ולאור ההסכמות שהגיעו בפרוטוקול הדיון, מחליט ביה”ד כדלהלן:

1.  הצדדים יתגרשו כהסכמתם.
2. קובעים מועד לסדור גט ליום 15.11.16 בשעה 9.15.
3. עניני הקטין – משמורת, הסדרי ראיה, מזונות, נידונים בביהמ”ש.
4. הבעל יבטל את התביעה הרכושית שהגיש נגד האשה והוריה בביהמ”ש, ובהסכמת הצדדים התביעה תמחק.
5. הבעל ישלם לאשה בגין כתובתה סכום של 60,000 ₪.
6. ביה”ד פוסק כי הסכום האמור בסע’ ה ישולם לאשה בשלושים תשלומים חדשיים של 2,000 ₪ כל תשלום.

ואכן כשבוע אחר ההסכם הצדדים התגרשו, בתאריך יד’ חשון התשע”ז (15.11.16).

כארבעה חודשים לאחר מכן ביום י”ז באדר התשע”ז (15/03/2017), הגיש הגרוש כתב תביעה לביה”ד האזורי ע”י ב”כ חדש (שלא ייצגו בדיונים הקודמים), בו הוא מערער על אשור ההסכם והחלטת ביה”ד האזורי מיום ו’ במרחשון התשע”ז (07/11/2016).

לטענת ב”כ הבעל (הגרוש), הבעל לא הבין את אשר נאמר בדיון שנערך מיום ו’ חשון התשע”ז (07/11/2016) וכאשר יצאו הצדדים לנהל מו”מ מחוץ לאולם ביה”ד האשה כפתה על הבעל לשלם לה סך 60,000 ₪ כתנאי לגירושין, הבעל לא הבין כי תשלום זה הוא חלק מכתובתה, כאשר ברור לו שלא מגיעה לה כתובה, וחיוב זה נגרם ע”י ב”כ הבעל (הקודם) שהטעהו, כמו כן ביה”ד לא מילא את חובתו לבדוק אם הצדדים מבינים את משמעות ההסכם, וכיוצ”ב.

ביום י”ח באדר התשע”ז (16/03/2017) יום למחרת הגשת כתב התביעה, נתן ביה”ד האזורי החלטה (ללא דיון במעמד הצדדים), לאחר שציין כי טענות ב”כ הבעל הם “כתב אישום” נגד ביה”ד, הבהיר ביה”ד:

כי הבעל היה מיוצג ע”י משרד עו”ד דוברי אמהרית. הבעל אף ניהל באמצעות ב”כ זה מו”מ על פריסת הסכום של 60,000 ₪, כשביה”ד מציע פריסה מסוימת, והבעל מביע התנגדות, וחוזר חלילה. עד שלבסוף הושאר הדבר להכרעת ביה”ד. כך שכל הטענה שהבעל “לא הבין ולא ידע”, אין לה על מה להתבסס.

כאמור, ביה”ד שוכנע למעלה מכל ספק, שהבעל, ברצותו גירושין, הסכים להסכם הנ”ל מרצונו החופשי, כדי להימנע מדיוני הוכחות וכו’, ולאחר שביה”ד נוכח ששני הצדדים הבינו היטב את משמעות ההסכם.

לאור האמור, ביה”ד דוחה את תביעת הבעל על הסף, ומחייב את הבעל בתשלום הוצאות בסך  1,000 ₪, שישולמו לאוצר המדינה.

על החלטה זו, והחלטת ביה”ד באשור ההסכם מיום ו’ במרחשון התשע”ז (07/11/2016), מערער הבעל.

טענות הצדדים.

הבעל וב”כ מבהירים, כי ביה”ד קמא לא הבין נכוחה את טענות תביעת המערער ואף בחר לכנות את התביעה ככתב אישום.

חיי הנישואין של הצדדים התנהלו כל השנים בצילה של התנהגות קשה מצד המשיבה וניתנת האשמת כי הרגיעה והשלווה לא שררה במעונם של בני הזוג, האישה התנתה את נושא הגירושין בקבלת הבעל את תנאיה (כמפורט בפרו’ מיום 07/11/16 שו’ 30-31) “אם הבעל לא מוכן לקיים את המלצותיו אנו לא רוצים להתגרש”.

הבעל לא הבין את אשר נאמר בדיון שנערך מיום ו’ חשון התשע”ז (07/11/2016) וכאשר יצאו הצדדים לנהל מו”מ מחוץ לאולם ביה”ד האשה כפתה על הבעל לשלם לה סך 60,000 ₪ כתנאי לגירושין, כמו כן הבעל לא הבין כי עליו לשלם לאישה את כתובתה, כאשר ברור לו שלא מגיעה לה כתובה.

מעבר לכך הכנסתו החודשית העומדת ע”ס 4,500 ₪ אינה מאפשרת לו לשלם סך זה כאשר בנוסף הוא חב מזונות קטין (בהתאם לפס”ד מביהמ”ש) בסך 1300 ₪ + מדור בסך 200 ₪ + הוצאות צהרון או מטפלת + הוצאות רפואיות חריגות משכך פני הדברים טוען המערער כי מעולם לא הבין או טעה או הוטעה, כי עליו לשלם לאישה את כתובתה בסך של 60,000 ₪ בתשלומים שווים של 2000 ₪ בחודש כאשר כל הכנסתו החודשית הינה בסך 4,500 ₪.

כמו כן לא הייתה כל הצדקה לבטל את תביעת הרכוש אותה הגיש הבעל בביהמ”ש כנגד האשה ובני משפחתה.

הבעל טוען כי החלטת ביה”ד קמא מיום י”ח באדר התשע”ז (16/03/2017) ניתנה יום לאחר הגשת כתב התביעה ע”י הבעל וזאת ללא שנדרשה תגובת המשיבה וללא קביעת מועד לדיון וללא חקירות הצדדים ולהביא ראיות בפני כב’ ביה”ד קמא, תקנה נט לתקנות הדיון מחייבת שמיעת ההליך באופן אדווסרי ומתן אפשרות לבעל הדין להביא ראיותיו, שגה כב’ ביה”ד קמא בפסיקתו על סמך קריאת כתב התביעה בלבד ללא שניתנה למערער כל זכות להוכיח טענותיו.

האשה טוענת כי עם נישואיה קיוותה לבנות בית בישראל ולקיים חיים שלוים, אך המציאות טפחה על פניה כאשר בני הזוג חיו ביחד כחודשיים בלבד לאחר החתונה בבית הוריה בבאר יעקב, ולאחר מכן מאס המערער באשתו ועזב התובע את הבית וסרב בכל תוקף להמשיך ולחיות עם האישה בדירה שכורה ולנהל אורח חיים משותף ושב להתגורר עם הוריו בחיפה, כאשר האשה בחודשי הריון הראשונים עוברת לבדה את ההריון והלידה. 

בשנת התשע”ד (2014) נולד בנם של בני הזוג ומאז ועד היום התובעת מגדלת את בנה בכוחות עצמה אשר על כן מאחר והמערער התכחש לצורכי הקטין וצרכי המשיבה הגישה האשה תביעה ב29/11/2015 בביהמ”ש תביעת משמורת ומזונות עבור הקטין.

המערער הוא שהגיש את תביעת הגירושין כל מאמצי האשה לשוב ולחיות ביחד כשלו, ע”כ התייצבו הצדדים בדיון שנערך בביה”ד האזורי קמא מיום מיום ו’ חשון התשע”ז (07/11/2016) לדון בהליך הגירושין כאשר המערער מלווה בב”כ הדובר בשפתו הסביר לו במפורש כי עליו לשלם חלק מהכתובה בסך 60,000 ₪ בתשלומים שווים וזאת לאחר משא ומתן ארוך וממושך בין הצדדים ובתיווכו של ביה”ד קמא, ובהסכמת המערער.

יש לציין כי האשה השכילה בדיון הנ”ל בהמלצת ביה”ד להגיע להסכמה לגירושין ולוותר בסכום גדול של חוב הכתובה בסך 120.000 ₪, אילולי שידעה כי מדובר בהתחייבות סרק של המערער וכי כל מטרתו ומבוקשו אך ורק לתת גט, האשה לא הייתה נותנת הסכמתה לגירושין ולהתפשרות בחוב הכתובה. המערער לא קיים דבר וחצי דבר מהתחייבויותיו כלפי אשתו לשעבר וכלפי בנו, עד היום הזה המערער לא נשא במזונות בנו הקטין ולא נושא חלק שווה בגידול וחינוך הקטין.

עד למועד הגירושין המשיבה לא קבלה מזונות אישה, האשה הסתמכהעל כספי הכתובה שנפסקו בעבורה לסייע בידיה להסתגל כאם חד הורית אשר משתכרת בכ4000 ₪ לחודש בלבד, ומתגוררת עם בנה הקטין בדירה שכורה.

עיקר ערעורו של המערער לא עומדת בתקנה קלה לתקנות הדיון כאשר לא הייתה טעות בהלכה ולא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות או פגם בניהול הדיון.

מטעמים פרוצדורליים יש לדחות ערעור זה על הסף שכן על פי תקנה קלח (1) בתקנות הדיון שבה נקבע כי: תקופת הערעור לכל בעל דין היא 30 יום מיום מתן פסק הדין, המערער הגיש את ערעורו ביום 25/04/2017 לאחר כששה חודשים ממועד מתן פסק דין חלוט בביה”ד האזורי מיום ו’ במרחשון התשע”ז (07/11/2016).

דיון והכרעה

בפתח הדיון נציין כי ב”כ המערער הגיש בכתב הסיכומים ציטטות לחוק החוזים תשל”ג בתוקפם של חוזים שנערכו בטעות או בכפיה או בהטעיה או בחוסר תום לב כי יש לבטל את החוזה.

כמו כן המעיין בתיק האזורי בתיק הגירושין יראה שאכן ב”כ המערער (הראשון, גליל יאסו) הגיש בקשה לביה”ד קמא מיום 28/03/2016 שביה”ד ימנה מתורגמן לשפת האמהרית לדיון שייערך ביום 29/03/2016 אמנם הב”כ ציין כי הוא דובר אמהרית אולם רצוי כי יהיה מתורגמן מטעם ביה”ד הנכבד, אולם בסופו של יום דיון זה לא נערך בסיבת העדרו של ב”כ המערער.

אכן אחר העיון אין ביה”ד רואה מקום לטענות אלו שיש בהם ממש כדי לבטל את ההסכם שנערך בין הצדדים וכדלהלן; אמנם ביה”ד רואה כי טענת המשיבה כנגד קיום ערעור זה אינה נכונה כאשר לטענתה עיקר ערעורו של המערער היא על החלטה מיום ו’ במרחשון התשע”ז (07/11/2016) שמני אז עברה וחלפה לה כחצי שנה מהגשת הערעור,

 טענה זו אינה מדוייקת שכן המערער הגיש ערעור על החלטת ביה”ד מיום י”ח באדר התשע”ז (16/03/2017), אשר ניתנה על כתב תביעה שהגיש בביה”ד קמא מיום י”ז באדר התשע”ז (15/03/2017), כאשר תביעה זו מוקנית ע”פ החוק כמופיע בתקנה קכט (1) מתקנות הדיון:,

“בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בענינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם”.

מכל מקום ביה”ד אינו רואה סבה מוצדקת דיה להגשת כתב התביעה בבה”ד קמא מזה כחלוף ארבעה חודשים מהחלטה מיום ו’ במרחשון התשע”ז (07/11/2016), כאשר המעיין בכתב התביעה יראה שאין שום עובדה חדשה או ראיה חדשה שנוספה בכדי לעכב את הגשת כתב התביעה כל כך הרבה זמן, וכמצויין בהחלטת ביה”ד קמא:

 אם אכן לא הבין הבעל את משמעות ההסכם, מדוע בא לסדור גט ללא שבדק את משמעות ההסכם? מדוע נזכר הבעל אך ורק לאחר ארבעה חדשים, כי לא הבין את משמעות ההסכם וכו’???!!!

רוב ככל טענות המערער הוצגו כבר בכתב התביעה שהגיש בביה”ד האזורי, טענת ב”כ המערער אשר מלין כי החלטת ביה”ד קמא מיום י”ח באדר התשע”ז (16/03/2017) ניתנה יום לאחר הגשת כתב התביעה ע”י הגרוש וזאת ללא שנדרשה תגובת המשיבה וללא קביעת מועד לדיון וללא חקירות הצדדים ולהביא ראיות בפני כב’ ביה”ד קמא וכל זאת כנגד ההלכה וכתקנות הדיון.

ביה”ד דוחה מכל וכל טענה זו שכן כמופיע בתקנה קל (1) מתקנות הדיון נאמר:,

בית הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה.

ואכן משנוכח ביה”ד קמא כי אין בטענות ב”כ הגרוש טענות של ממש וכל טענותיו אינם אלא ככתב אישום, החליט ביה”ד את אשר החליט בלי זימון הצדדים כפי החוק המוקנה לו בתקנות הדיון. 

כמו כן במפורש נאמר ע”י ב”כ (הראשון) של המערער אשר ייצגו בדיונים בהליך הגירושין ובחתימת ההסכם, כי הוא דובר בשפת האם של המערער, ואל לנו לחשוד שב”כ המערער לא ייצגו כראוי, יותר מדויק לומר כי ב”כ אשר ייצגו בהליך הגירושין הסביר לו היטב את ההסכם ובשפתו, וכעולה בהחלטת ביה”ד האזורי מיום י”ח באדר התשע”ז (16/03/2017):

כי הבעל היה מיוצג ע”י משרד עו”ד דוברי אמהרית. הבעל אף ניהל באמצעות ב”כ זה מו”מ על פריסת הסכום של ה 60,000 ₪, כשביה”ד מציע פריסה מסוימת, והבעל מביע התנגדות, וחוזר חלילה. עד שלבסוף הושאר הדבר להכרעת ביה”ד. כך שכל הטענה שהבעל “לא הבין ולא ידע”, אין לה על מה להתבסס.

כאמור, ביה”ד שוכנע למעלה מכל ספק, שהבעל, ברצותו גירושין, הסכים להסכם הנ”ל מרצונו החופשי, כדי להימנע מדיוני הוכחות וכו’, ולאחר שביה”ד נוכח ששני הצדדים הבינו היטב את משמעות ההסכם.

יש מקום גדול לדחות את תביעת המערער ע”פ ההלכה בטענתו העיקרית כי לא הבין את אישורו של ההסכם, ע”פ המבואר בכמה מקומות בבית יוסף ובשו”ע חו”מ סי’ מה (סעי’ ג)  סי’ סא (סע’ יג), ובאהע”ז סי’ סו (סעי’ יג) במ”ש הרמ”א עם הארץ שבא לגרש, ואמר אח”כ שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובתה, אינו נאמן דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה, ומקורו טהור בתשובת הרשב”א ח”א (סי’ תרכ”ט), וע”ע במ”ש מרן אאמו”ר זצ”ל בשו”ת יביע אומר ח”ג חאהע”ז (סי’ יג ושם אות ד). מכל מקום אין ביה”ד נכנס למו”מ בהלכה זו אחר שכבר פרט ביה”ד האזורי בהחלטתו מיום י”ח באדר התשע”ז (16/03/2017) כי המציאות הובררה בפני הדיינים במהלך הדיון כי שני הצדדים הבינו היטב את משמעות ההסכם ולא נעשתה כל כפייה, ואדרבה במהלך הדיון הבעל העלה התנגדויות בפני ב”כ עד שהגיעו להסכם.

אמנם האמת יורה דרכו מה שאכן יש לדון בטענתו של המערער לחזור ולדון על גופו של ההסכם וכנאמר בדיון בפנינו מיום י”ט באלול התשע”ז (10/09/2017, פרוטוקול שו’ 103).

ב”כ המערער: אנו הגשנו תביעה [בבה”ד קמא] לביטול ההסכם [ונדחתה], וע”ז ערערנו ורוצים לבטל את ההחלטה [שלא לבטל את ההסכם].

המעיין בדיון שנערך בביה”ד קמא מיום ו’ במרחשון התשע”ז (07/11/2016) ובהחלטתו שנתן באותו יום יראה נכוחה כי הצדדים אכן הגיעו לסיכום ופשרה ביניהם אך לא נעשה חתימה על הסכם כל שהוא או קניין על כך, כמקובל בבתי הדין.

אם כן “לכאורה” צודק המערער בטענתו לחזור בו מההסכם, כדי לדון בטענה זו צריך להרחיב מעט במו”מ של הלכה זו, הנה ידוע מאי דקימ”ל בשו”ע שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב (סעי’ ז);

אף על פי שנתרצו הבעלי דינין בפשרה בב”ד, יכולים לחזור בהם כל זמן שלא קנו מידם, דפשרה צריכה קנין, אפילו בשלשה; אבל אם קנו מידם, אין יכולים לחזור בהם   

ובאר הסמ”ע[8] (ס”ק טו),

אפילו התובע נתרצה לוותר עם הנתבע ולמחול לו מקצת תביעות, ומחילה א”צ קנין. שאני מחילה דעלמא דמעצמו ומרצונו מחל לו, משא”כ במחילה דפשרה דע”פ הדיינים מוחל לו, “וכדי שלא יטעון אח”כ הדיינים הטעו אותי בדבריהן, משום הכי בעי קנין”, ומהאי טעמא אפילו כבר אמרו לו הדיינים ענין הפשרה, שהנתבע יתן לו כך וכך והתובע ימחול המותר, אפ”ה צריך קנין אפילו התובע, כיון שלא מדעתו מחל לו. ע”כ.

וע”ע בנתיבות שם (חידושים ס”ק ט) שכתב בשם הט”ז,

דאם מחל להפצרת הדיינים יכול לומר לא היה לבי שלם למחילה רק להשמט מהפצרתם, ונכון.

הרי להדיא כל זמן שלא היה קנין, הצדדים יכולים לחזור בהם, וע”ש בסמ”ע (ס”ק יד) שאפ’ קבלו מראש  לדון  בפני ביה”ד יכולים לחזור בהם כל זמן שלא היה קנין, וה”ה בנ”ד. וע”ע בפת”ש שם (ס”ק יא).

אך בנ”ד יש לדון בטענה זו, כי הנה כחלק מתביעת האשה היה שהיא מוכנה להתפשר על סכום הכתובה ולהתגרש בהתאם לכך שהבעל יסיר את תביעתו בביהמ”ש לענייני משפחה לחייב האשה ואמה בהחזרת כספים של החתונה, ובדיון שנערך בביה”ד הגדול (פרו’ שו’ 26) ב”כ הבעל טען שאכן הבעל פעל כפי ההסכם ובטל את תביעתו בבית המשפט.

לפ”ז לכאורה נראה שאין הבעל יכול לחזור בו ולדון בהסכם מחדש וכפי שיבואר,

בבית יוסף חושן משפט (סימן יב) כתב וז”ל,

וכתב עוד [הרשב”א] (סי’ רב) שנשאל בית לראובן ועליה לשמעון ופשרו ביניהם פשרנים שיעשה ראובן בנין כך וכך בעליה ושמעון יעשה בנין כך וכך בבית והתחיל שמעון בבנין ועשה מקצת וכן ראובן עשה מקצת בנין כדברי הפשרנים ועכשיו טוען ראובן אי אפשי בפשרה כיון שאין בה קנין והשיב כיון שקבלו עליהם “והלך זה והחזיק והלך זה והחזיק” אין אחר חזקה כלום.

וכן פסק בשו”ע שם סעיף יב,

שנים חלוקים בבנין שבקרקע, ופשרו ביניהם בלא קנין, כיון שקבלו עליהם ובנה זה קצת וזה קצת כדברי הפשרנים, אינם יכולים לחזור בהם.  

ומדברי מרן למד הערוך השולחן (שם סעיף יד) וז”ל,

מה שאמרנו דפשרה צריכה קניין היינו דווקא כשלא קיימו עדיין את הפסק של הפשרנים אבל כשקיימו את הפסק כגון מסירת ממון או חפץ להבע”ד או מסירת העסק או שהיו חלוקים בקרקע ועשו הפשרנים חלוקה ביניהם ובנה כל אחד על חלקו אין יכולים לחזור בהם אף בלא קניין וכה”ג בשארי דברים, [..] דקיום הפסק הוא יותר טוב מקניין [..]

אם כן ה”ה בנ”ד שהמערער הלך לבית המשפט והסיר תביעתו ע”פ הסכם הפשרה שסוכם בין הצדדים אין המערער יכול לחזור בו מהמשך ההסכם ולא לשלם את חוב הכתובה בטענה שלא היה קנין, כי עצם קיום הפסק הוא הקניין, וכדברי הערוך השלחן. אמנם עדיין יש לדון בנ”ד כי הבעל יכול לטעון כי אכן מה שקיים מהפסק דהיינו הסרת התביעה בביהמ”ש אין יכול לחזור בו ולתבוע את האשה מחדש בבית המשפט, אבל תשלום הכתובה שעדיין לא שילם יכול לחזור בו. ובאמת שדין זה לא נפיק מפלוגתא והמערער לכאורה יכול לטעון קים כדעת הסוברים שיכול לחזור בו במה שלא קיים עדיין וכמו שנוכיח, דהנה הערוך השלחן סיים;

ואם מקצת הפסק קיימו ומקצת לא קיימו עדיין ורוצה אחד מהם לחזור על מה שלא נתקיים עדיין אינו יכול לחזור דהמקצת שקיים לא גרע מקניין.  “ואף שיש חולקים בזה” מ”מ נראה שכן עיקר לדינא.

חזינן בפשטות דעת הערוך השלחן דלא מהני חזרה אפ’ על המקצת שלא קיים, אמנם עדיין דין זה לא נפיק מידי מחלוקת וכמ”ש העה”ש. ונראה בברור שהיש חולקים שציינו העה”ש הוא בעל הנתיבות וכמ”ש בביאורים (ס”ק ז), על דברי מרן השו”ע ובנה זה קצת וז”ל,

 עיין בסמ”ע (סקכ”ג) והן סתומים. ועיין תומים [אורים סקט”ז] שכתב דמיירי במחולקים על מי לבנות הכותל המשותף, שכל אחד אומר שעל חבירו לבנותו, ונתפשרו שיבנו אותו שניהם, ומשום הכי אף שהתחיל אחד לבנות לא הוי גילוי דעת להשני שנתרצה בפשרה, כיון דלפי דבריו בלאו הכי על השני לבנותו, משום הכי בעינן שגם השני יתחיל לבנות, ואז איכא גילוי דעת ששניהם מתרצין, ע”ש. והוא תמוה לפי עניות דעתי, דמה בכך שהתחיל, “דמכל מקום יכול לחזור בו מהמותר, דאטו אם נתפשרו בלא קנין שאחד יתן לחבירו מנה ונתן מקצת וכי לא יהיה יכול לחזור בו מהמותר”. ואפשר שכונתם על מה שכבר בנה אינו יכול לתבוע ממנו החצי דהוי כמו שסילקו כבר.  

הרי שפתותיו ברור מללו שאף שקיים חלק מהפסק יכול לחזור בו משאר הפסק וא”כ גם בנ”ד  יכול לטעון המערער קים לי כדעת הנתיבות שיכול לחזור בו משאר הפסק. אלא שאחר העיון  בנ”ד אין מקום לטענה זו וכפי שנפרט, פשטות לשון מרן השו”ע שסתם ולא חילק וכתב, ובנה זה קצת וזה קצת כדברי הפשרנים, אינם יכולים לחזור בהם. משמע שלא יכול לחזור בו כלל וכמו שמוכח מהתומים שלמד כן ועל זה השיג הנתיבות, וכן נראה דס”ל כהתומים הסמ”ע (ס”ק כג) והגר”א (ס”ק כב).

וכן הוא להדיא בשו”ת מהרשד”ם חו”מ (סימן יג), בראובן שתבע את שמעון והתפשרו בניהם ללא קנין ונתן לראובן הב’ אלפים לבנים וכבר זכה בהם ראובן, וכעת רוצה לחזור בו שמעון בטענה שלא היה קנין וע”ז השיב המהרשד”ם וז”ל,

תשובה: נלע”ד שהדבר ברור הוא יותר מביעתא בכותחא שאין בדברי שמעון ממשות שאם כוונת שמעון היא שמאחר שלא נטל קנין על הפשרה שיכול לחזור לפי שאמרו פשרה צריכה קנין לזה אני אומר כי הבל יפצה פיו כי ברור הוא שהקנין אינו רק לקיים הדבר כדי שלא יוכל לחזור בו אחר גזרת הדיין או הפשרן אמנם אם קיים הפשרה או הגזרה עליו ונתן בידו מה שגזר הדיין או הפשרן עליו אין לך קנין גדול מזה וע”ש שכתב שדבר זה ברור הוא כשמש…

ואפי’ למ”ד דמחילה צריכה קנין דוקא היכא דאינו יודע מה הוא הדבר שהוא מוחל אבל אם יודע ומחל בההיא דעבד אליבא דכ”ע במחילה לבד סגי וק”ו הדברים ומה התם בדבורא בעלמא אחר שמחל אינו יכול לחזור בו הכא “דעביד מעשה ונתן בידו המעות מי הוא הפתי שיאמר שצריך קנין”

והביאו הש”ך (ס”ק טז) [וע”ע בשו”ת מהרשד”ם חו”מ סי’ יא]. וע’ בכנה”ג בהגה”ט (אות טז) שציין לדברי המהרשד”ם וכת’ שכ”כ עוד אחרונים שאם כבר נתן מה שגזר הפשרן, אף על פי שלא נטל קנין אינו יכול לחזור בו, מהריב”ל (ס”א כלל י”ז סי’ צ”ו), והרש”ך (ח”ג סי’ מ”ד) והוא פשוט, מכ”ש ממה שכת’ הריטב”א ז”ל הביא דבריו רבינו ב”י (בסימן זה מחודשין י), והרשב”א בתשו’ הביאה רבינו ב”י בסימן זה (מחודשין ז), וכן הסכים בני שמואל. וחזר על זה בהגהות (בית יוסף אות לו). והוסיף שכן הסכימו הר”ש הלוי ומהרא”ש ז”ל בתשות הר”ש הלוי ז”ל חו”מ (סימן כ”ו). ע”ש. וע”ע בשו”ת מור ואהלות חחו”מ (סי’ לג).

אמנם עדיין יטען הטוען שכל מ”ש האחרונים שהביא הכנה”ג הנ”ל שאחר שנתן הפשרן ועביד מעשה אין לך קנין גדול מזה ואין יכול לחזור בו, זה דווקא כלפי מה שנתן אבל מה שלא נתן יכול לחזור בו וכמ”ש הנתיבות הנ”ל, וא”כ המערער בנ”ד יכול לחזור בו עדיין מתשלום הכתובה.

אך אין בטענה זו ממש בעובדא דידן, כי המעיין בגוף העובדות יראה נכוחה שהבעל הוא שתבע תחילה את הגירושין והאשה סרבה לכך, ורק לאחר שהבינה שאין סיכוי להמשך חיים משותפים ביניהם הסכימה להתגרש בתנאי לכך שישלם 60,000 ₪ מסך הכתובה, וכנ”ל בדיונים שנערכו בביה”ד קמא, ובכתבי הסיכומים. וכן בדיון בפנינו (פרו’ שו’ 43) טענה האשה:

ב”כ המשיבה: הוא (המערער) קיבל את חלקו בהסכם (גירושין) וכעת אחרי שחלק הארי בהסכם כבר נעשה הוא מבקש לבטל אותו.

וכנ”ל כי כשבוע “לאחר הסכמת הצדדים והחלטת ביה”ד הצדדים התגרשו”.

לאור כך נראה ודאי שאין הבעל יכול לחזור בו ולדון בהסכם מחדש וגם לדעת הנתיבות וכמו שמוכח מדברי רבותינו האחרונים וכדלהלן;

בתשובה בשו”ת ארח מישור (חו”מ סח’ יח, לרבינו רחמים אליהו חזן זצוק”ל בנו של החקרי לב) כתב וז”ל,

והנה נראה דכיון שהפשרה היתה בלי קנין אף אם האמת כדברי היורש שנתפשרו שפיר היו יכולים לחזור בהם כמו שפסק מרן ז”ל בש”ע (ח”מ סימן י”ב סעיף ז) דכל פשרה בלי קנין אפילו שנתפשרו בבה”ד יכולים לחזור בהם יע”ש. אלא דעם כל זה נראה דהפשרה קיימת כיון שכבר קבל אבי האשה התשע מאות (א”ת) אין לך מעשה גדול מזה ועדיפא מקנין וכמו שהביא מרן החבי”ב ז”ל בכנה”ג (סימן י”ב הגה”ט אות י”ו) משם מוהריב”ל ז”ל (ח”א סימן צ”ו) ומוהרש”ך (ח”ג סימן מ”ר) ומוהר”ש חיון ז”ל, דאם כבר נתן מה שגזר הפשרן, אע”פ שלא נטל קנין אינו יכול לחזור בו, יע”ש.

ואין לומר דכל זה שכתבו הרבנים הנזכרים אינו אלא דוקא לגבי הנתבע דכיון דעשה מעשה ונתן עדיף מקנין אמנם לגבי התובע שהוא תובע מנה ופשרו בחמשים אע”פ שלקח נימא דיכול לומר מה אעשה כוונתי היתה ליקח החמשים ומחר אתבע את השאר הא לא איריא חדא דאעיקרא לגבי התובע שהוא המוחל מעיקרא אי פשרה צריכה קנין תליא בפלוגתא דרבוותא דלדעת ה”ר ישעיא וראב”ן וראבי”ה ז”ל אינה צריכה קנין דמשנתרצה אינו יכול לחזור בו,

[..] ועוד דגם זה בא מפורש בהדיא בדברי הרב הגדול מוהרח”ש ז”ל (בח”ב סימן ל”א) דהוא הדין לתובע כיון שקבל המעות על פי מה שגזרו הפשרנים דשוב אינו יכול לחזור בו. יע”ש. [..]

וכעין זה כתב בספר חשק שלמה (הספרדי, מגדולי חכמי תורכיה) בהגהות הטור חו”מ ( סי’ יב ס”ק יא);

אם כבר נתן מה שגזר הפשרן אף על פי שלא נטל קנין אינו יכול לחזור הרשד”ם סימן י”ג הובא בכנה”ג ס”ק ט”ז והביא ראיה לדבריו מהא דהריטב”א והרשב”א ז”ל שהביא הר’ בבית יוסף יע”ש וכבר הרשד”ם בחושן משפט (סוף סימן י”א) כתב כן והביא ראיה מהא דהריטב”א ז”ל יע”ש. ועיין במהרח”ש ספר תודת חיים חלק ב’ סימן ח”ל דהוא הדין התובע דכל שנעשה מעשה שקבל מה שפשרו דאינו יכול לחזור בו. יע”ש.

וז”ל התורת חיים (מהרח”ש ח”ב סי’ לח),

איברא דקי”ל דפשרה צריך קנין ולדעת רוב הפוסקים אפילו אחר הפשרה צריך קנין הנתבע כמבואר בספרי הפוסקים ובטור חו”מ סימן י”ב, אמנם יראה שזה דוקא קודם הפרעון. אמנם אחר שהוציא הנתבע ממון מידו ונתן לתובע לית דינא ודיינא דודאי לא גרע מפשרה בקנין ואדרבה אלים יותר מקנין, וכן ראיתי אחר זה במוהרר”י ן’ לב ז”ל (ח”א סימן צ”ז), והכא כיון שנתחייב לערל הבגדים ונתנו הבגדים אל השר אין לך פרעון גדול מזה…..

[..] ועוד יראה דכי היכי דאמרינן לגבי נתבע לכולי עלמא אינו יכול לחזור כל שנעשה מעשה שפרע, הוא הדין לגבי “תובע” כל שנעשה מעשה שנתפרע מה שפשרו אינו יכול לחזור בו ולתבוע השאר, כך נראה לי באופן דיראה מטעם זה שהפשרה שעשו ביניהם קיימת [..]

לאור האמור יראה הרואה שגם לדעת נתיה”מ (סק”ז) שכתב דמי שנתחייב סך מסוים בפשרה “ופרע מקצתו” יכול לחזור בו מהמותר ומבואר דאין בפרעון המקצת גילוי דעת לריצוי על הפשר ולפי”ז היה מקום לומר דה”ה לגבי התובע אף שקיבל את תביעתו לפי ההתפשרות אין בכך גילוי דעת על ויתור המותר, אך לאור דברי רבותינו האחרונים שמימיהם אנו שותים ודאי שיש לחלק דכל שקיבל כל הסכום ע”ד שלא יתן לו עוד הוי שפיר גילוי דעת לרצוי על הפשרה שהרי גם מדברי הנתיבות מוכח פשוט שאם נתן הנתבע את כל הסכום שהתפשרו שאין הנתבע יכול לחזור בו.

וע”ע בשו”ת בשו”ת שמש ומגן (ח”א חחו”מ סי’ ב) שכתב,

והנה נראה דפשרה צריכה קנין משום שהיא בנויה על הסכמים וויתורים ולכן צריכה חיזוק וקיום וכן מתבאר מדברי התוס’ בסנהדרין (ו ד”ה צריכה קנין) דנר’ מדבריהם דעצם הפשרה חלה אלא שיוכל לחזור בו ולכן עושין קנין שלא יוכלו לחזור בהם, ולפ”ז אם לא עשו קנין ולא חזרו בהם הוי’ פשרה גמורה וכ”ה בשו”ע בסי’ י”ב ס”ז נמצא דעצם הפשרה ל”צ קנין ורק קיום הפשרה צ”ק בכדי שלא יוכלו לחזור בהם ודו”ק. ויש ראיה לזה מדברי מרן החיד”א זצ”ל בקו’ חזה התנופה (באות ל”ז) עיי”ש, שמתבאר מדבריו כל שנעשה מעשה א”י לחזור בהם ואפילו שלא היה קנין וכן מפורש בערוה”ש….

השתא דאתינן להכי חזינן כל היכא שקבל התובע את תביעתו בפשרה שהסכים עליה שאינו יכול לחזור בו דאין לך קנין גדול מזה, וה”ה הכא בגופא דעובדא שהמערער קיבל את תביעתו להתגרש בפשרה שנעשתה בין הצדדים ודאי שאינו יכול לחזור בו מחלק הפשרה ולדון על חיוב הכתובה.

מסקנא: בהא נחתינן ובהא סלקינן,

טענת המערער, שלא הבין את ההסכם נדחה וכנ”ל ובהחלטת ביה”ד האזורי קמא אשר ירדו לגופו של ענין והוכיחו כי המערער הבין ע”י ב”כ את ההסכם.

טענתו, כי החלטת ביה”ד קמא מיום י”ח באדר התשע”ז (16/03/2017) ניתנה יום לאחר הגשת כתב התביעה ע”י הגרוש וזאת ללא שנדרשה תגובת המשיבה וללא קביעת מועד לדיון וללא חקירות הצדדים, נדחית וכנזכר כי ביה”ד קמא פעל ע”פ תקנה קל (1) תקנות הדיון.

טענת המערער לחזור ולדון בהסכם נדחית, ואע”פ שלא נעשה קנין בהסכם הפשרה, וזאת משום שהמערער ביצע בפועל חלק מקיום ההסכם בהסרת תביעתו בביהמ”ש לעניני משפחה נגד האשה ואמה. ובפרט שהמערער קבל את תביעתו להתגרש שאין לך קנין גדול מזה וכנ”ל בדברי הפוסקים.

פסק דין

הערעור נדחה, על המערער לשלם את הכתובה וההוצאות שנפסקו בביה”ד האזורי.

בנסיבות העניין אין בית הדין הגדול נותן צו להוצאות בגין הדיון שהתקיים בפנינו.

פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

[1] ביוגרפיה – מהרי”ק

רבי יוסף בן שלמה קולון (המהרי”ק) נולד בצרפת בשנת ה”א ק”פ (1420) לערך ונדד הרבה בחייו. הוא ישב בעיקר בצפון איטליה, שם כיהן כרב בכמה קהילות חשובות. תשובותיו זכו לשם ולתפוצה רבה. תלמידו היה ר’ עובדיה מברטנורה, בעל הפירוש המפורסם למשנה. המהרי”ק נפטר בשנת ה”א ר”מ (1480)

[2] ביוגרפיה – הלכות גדולות-ר’ שמעון קיירא בעיר בצרה שבדרום מזרח בבל. בשנת ד”א תקפ”ה (825) הוא כתב את ספר הלכות גדולות, שבמשך הזמן תפס את מקומו של ספר הלכות פסוקות כספר העיקרי של תורת הגאונים. ספר הלכות גדולות מתבסס הרבה על ספר הלכות פסוקות וגם על ספר השאלתות של ר’ אחאי גאון, כשר’ שמעון מרחיב את הספר ומביא גם מתורת אמוראי א”י. הוא כתוב לפי נושאים, בערך לפי סדר התלמוד.

[3] ביוגרפיה – פרי חדש-רבי חזקיה די סילוה נודע כאחד מגדולי הפוסקים במאה הי”ז. הוא נולד בליוורנו בשנת תט”ז (1656), שם למד מפי הרב שמואל קוסטא ורבי יהודה שאראף – שד”ר מארץ ישראל שהגיע לליוורנו.

בהיותו בן עשרים (תל”ו – 1676) עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.

[4] ביוגרפיה – דרכי נועם.רבי מרדכי הלוי חי במאה ה – 17 וכיהן כאב”ד בקהיר למעלה מארבעים שנה. הוא חיבר שו”ת דרכי נועם. אף בנו, ר’ אברהם, היה משיב גדול, ותשובותיו נדפסו בספרו גינת ורדים. ר’ מרדכי נפטר בשנת ה”א תמ”ה (1685).

[5] ביוגרפיה – בית יהודה-אחד מהרבנים המפורסמים ביותר בעיר אלג’יר בתקופה האחרונה. כראש בית הדין של אלג’יר הוא חיבר פסקים רבים, והתכתב עם רבנים ממרוקו, מאיטליה וממצרים. בשנת ה”א תקט”ז (1756), בסוף ימיו התיישב בירושלים ונפטר שם בשנת ה”א תק”כ (1760).

[6] ביוגרפיה -רבי שלמה בן אדרת, הרשב”א, תלמיד רבנו יונה והרמב”ן, נולד בברצלונה שבספרד בשנת ד”א תתקצ”ה (1235) ונפטר שם בשנת ה”א ע’ (1310).

[7] ביוגרפיה – מהרשד”ם-רבי שמואל בן משה די מדינה (המהרשד”ם), אחד מגדולי החכמים הספרדיים אשר בשאלוניקי – ירושלים של הבלקנים – נולד בשאלוניקי בשנת ה”א רס”ו (1506) למשפחה ספרדית, שם למד ונהיה לרב ולמנהיג.

[8] ביוגרפיה – סמ”ע-ר’ יהושע ולק (פלק) ב”ר אלכסנדר הכהן (כ”ץ) נולד בערך בשנת שט”ו (1555) בפולין. היה תלמידם של המהרש”ל והרמ”א. מתלמידיו היו מגדולי הדור הבא: ר’ יהושע חריף מקרקא בעל ‘מגיני שלמה’, ר’ יששכר איילנבורג בעל ‘באר שבע’, ר’ שבתי שפטיל הורוביץ בן השל”ה בעל ‘ווי העמודים’ ועוד. נפטר בשנת שע”ד (1614).