רבי חיים החשיב מאוד את לימוד הבקיאות, ודרש ישרות בלימוד. כן העריך את חשיבות  החזרות בלימוד ואמר שעל ידי ריבוי חזרות יתורצו שאלות רבות.

לאדם המתקשה בלימודו, הציע ללמוד במתינות ומתוך שמחה. רבי חיים כתב כי בלימוד כזה (במתינות ובשמחה) יכול האדם להשיג בזמן מועט את מה שבלא מתינות ישיג בשעות רבות.

באותה תקופה נעשה הלימוד בצורה עצמאית או ב”חברותא”, כשהרב המקומי בדרך כלל שימש גם כראש הישיבה. בתחילת המאה ה-19, עם הקמת ישיבת וולוז’ין בליטא על-ידי ר’ חיים מוולוז’ין, חל מהפך בישיבות. ייעודה של הישיבה הגדולה בוולוז’ין היה לעסוק אך ורק בלימודי התלמוד ברמה גבוהה. הישיבה קיבלה לשורותיה תלמידים נבחרים שראו את יעודם בלימוד תורה לשמה. שם החלו להתפתח מתודות לימוד של חריפות, בקיאות, סדרי לימוד מסודרים, רשימת מסכתות נלמדות. שם התפתח גם סגנון לבוש מסויים לבני הישיבות.

בעקבות ישיבת וולוז’ין הוקמו ישיבות נוספות באותו סגנון, וכך הלך ונוצר עולם התורה היהודי-ליטאי, שממשיך להתקיים גם בארץ עד עצם היום הזה.

רבי חיים איצקוביץ ידוע בשם רבי חיים מוולוז’ין (1749 – 1821), היה  מחשובי תלמידיו של הגאון מוילנה, רב העיירה וולוז’ין ומייסדה של ישיבת וולוז’ין. מחבר הספר “נפש החיים”, ו”רוח חיים” על מסכת אבות.

רבי חיים החשיב מאוד את לימוד הבקיאות. הוא דרש ישרות בלימוד וכתב שפירוש מפולפל, גם אם נראה יפה, אם אינו לפי האמת יש להרחיקו. העריך מאוד את חשיבות החזרות בלימוד ואמר שעל ידי ריבוי חזרות יתורצו שאלות רבות. לאדם המתקשה בלימודו הציע ללמוד במתינות ומתוך שמחה, וכתב שבלימוד כזה יכול להשיג בזמן מועט מה שבלא מתינות ישיג בשעות רבות.