שאלה

האם מותר לבעל לקרוא בשמם הפרטי של חמיו וחמותו, וכן להיפך האם מותר לאשה לקרוא בשם חמיה או חמותה?

תשובה

מקור החיוב לנהוג כבוד בחמיו
1. מקור ראשון: הוא מדברי הכתוב (שמות יח ז), ויצא משה לקראת חותנו וישתחוו וישק לו, וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האהלה. ופירש”י וישתחוו וישק לו, איני יודע מי השתחווה למי, ומי נשק למי, כשהוא אומר וישאלו איש לרעהו מי קרוי איש זה משה, שנאמר והאיש משה. ומקור דברי רש”י הוא המכילתא, ושם סיום הדברים הוי אומר משה השתחווה ונשק לחמיו, מכאן אמרו שיהא “אדם מוכן לכבוד חמיו”.
2. מקור נוסף: בחיוב כבוד בחמיו, מבואר בדברי חז”ל בילקוט שמעוני (שמואל, רֶמֵז קלג, מובא במדרש שוחר טוב על תהילים מזמור ז), בהתנהגות דוד עם שאול חמיו, וכפי שמסופר בספר שמואל (א’ פרק כד) שבעת שברח דוד מפני שאול והתחבא במערה, נכנס שאול להסך רגליו במערה, ולאחר שיצא שאול פנה אליו דוד ואמר לו, “ואבי ראה גם ראה”, את כנף מעילך בידי, כי בכרתי את כנף מעילך בידי, ולא הרגתיך.

ופי’ הילקוט, אמר ליה דוד (לשאול) “ואבי” ראה גם ראה, מכאן שחייב אדם “בכבוד חמיו ככבוד אביו”, אמר ר’ יהודה ואבי ראה, אמר לשאול, וגם ראה, אמר לאבנר. ורבנן אמרין, ואבי ראה אמר דוד לאבנר דהוא מאריה דאורייתא (פ’ אביו בתורה. רבו שלימדו תורה), גם ראה, אמר דוד לשאול חמיו. [ולפי רבנן אין ראיה שחייב בכבוד חמיו]

הטור (חיו”ד הלכות כבוד אב ואם סו”ס רמ’) כתב, חייב אדם בכבוד אחיו הגדול “ככבוד אביו”, וחייב לכבד חמיו, דכתיב “אבי ראה גם ראה”. ע”כ. (וכדברי הילקוט שמעוני הנ”ל, ולא הביא ראיה ממשה רבנו כדברי המכילתא). וכן פסק בשו”ע שם (סעיף כד) חייב אדם לכבד חמיו.

1. תוקף החיוב בכבוד חמיו, האם הוא ככבוד אביו ואמו או לא

בכִּבֻּוד אב ואֵם, נפסק בשו”ע סי’ רמ-ע”פ הגמ’ בקידושין (לא:) שיש שתי חיובים;

1. “כבוד”, כיבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.
2. “מורא”, איזהו מורא: לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו, “וחייב לעמוד מפניו”.

השאלה הניצבת בפנינו, באיזו דרגת כָבוֹד-חייב אדם לכבד את חמיו-כפי שנפסק בשולחן ערוך (הנ”ל, סי’ רמ סע’ כד), האם הוא שווה לכבוד אביו ואמו?

והנה רוב הפוסקים השמיטו דין זה של חיוב כבוד חמיו, וכפי שעמד על כך הב”ח (סי’ רמ ס”ק יג בד”ה וחייב). וכן בתורה תמימה פרשת יתרו (פרק יח’ הערה ח), תמה מדוע הרמב”ם בפ”ו מהלכות מממרים לא הובא כלל דין זה (שם כתב כל דיני כבוד ואם, והשמיט דין כבוד חמיו). ועוד תמה (התורה תמימה) מדוע הטור שהביא דין זה הביא מקורו, ממדרש שוחר טוב ממה שקרא דוד לשאול וכו’ ושם רבנן חלקו עליו, ולא הביא מקור מלשון המכילתא-מכאן אמרו. משמע דהוא הלכה ברורה וידועה. ע”כ.

ובאמת המעיין קצת בסוגיות הש”ס יראה לכא’ קצת ראיות להיפך, שאין אדם חייב בכבוד חמיו, הנה בגמ’ קידושין (פא:) אמר ליה רב חסדא לחמיו רב חנן בר רבא, מר נמי עבר ליה אדשמואל! ע”כ. ואילו לגבי אביו קימ”ל, אסור לומר כן, וכמו שאמרו (קידושין לב) הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, אל יאמר לו עברת על דברי תורה, אלא אומר לו אבא כך כתוב בתורה וכו’, אלא ודאי שאין דין כיבוד חמיו ככיבוד אביו. וכן הביא ראיה זו בשו”ת בצל החכמה (ח”ג סי’ צה). ע”ש.

וכן בגמ’ פסחים ( נא.) תניא: עם הכל אדם רוחץ, חוץ מאביו וחמיו. ובעל אמו, ובעל אחותו. ורבי יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו. (ופ’ רש”י שמשמשו במרחץ). ומוכח לכא’ שרק בכב’ אביו חייב ולא בכב’ חמיו, ובקושיא זאת עמד החקרי לב (יו”ד ח”ב סצ”ח) דמכאן נראה קצת ראיה להפוסקים שהשמיטו מה דאמרו חז”ל (שוח”ט מזמור ז’) דחייב אדם בכבוד חמיו, דאם איתא דחייב גם בכבוד חמיו הוי ליה לר”י להתיר גם בחמיו משום כבוד חמיו. אמנם החקרי לב כתב דיש לדחות דכיון דאין כבוד חמיו רק מדרבנן לא רצה ר”י להתיר מחמת זה חשש הרהור ערוה. (וכתב דלפ”ז אין גורסין “וה”ה בעל אמו” דגם חיוב זה אינו אלא מדרבנן).

וכן יש להוכיח ממה שאמרו בקידושין (ל:), תנו רבנן, איש אמו ואביו תיראו, אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, אם כן מה תלמוד לומר איש, איש סיפק בידו לעשות, אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה. ופירש רש”י, רשות אחרים עליה, בעלה. ואם “הוא חייב בכבוד חמיו ככבוד אביו”, למה אין סיפק בידה לעשות, הרי היא ובעלה חייבים בכבוד אביה. ודמי למה שאמרו (קידושין לא) אבא אומר השקני מים ואמא אומרת השקני מים מי קודם, אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. (ועיין תוספות יבמות ה: סוף ד”ה כולכם חייבים בכבודי). וכן כתב להוכיח בספר ארוחת תמיד (בקונטרס דברי שמואל דרוש יא) שהטעם להשמטת הפוסקים דין זה שחייב לכבד חמיו, מכח הסוגיא דקידושין שאשה אין סיפק בידה לעשות.

לאור כך צ”ל שכבוד חמיו לא שווה לכבוד אביו, וכמ”ש הב”ח (שם) שמדברי הטור יראה שאינו חייב כי אם לכבדו כדרך שמכבד הזקנים בקימה והידור וכיוצא. וטעמו נראה דמשום דבמדרש שוח”ט רבי יהודה סבר “אבי ראה אמר לשאול”, ורבנן סברי “אבי ראה אמר לאבנר”, וכיון דרבנן אמרי דלא קרא לשאול אבי, אין ראיה משם דצריך לכבד חמיו כאביו, וכוותייהו נקטינן שהם רבים ומשום הכי השמיטוהו הפוסקים. אבל רבינו סבירא ליה דמכל מקום חייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים כדפרישית דמדאמר גם ראה אלמא שסמכו במקצת לכבוד אב. עכת”ד. וכ”כ הש”ך (שם ס”ק כב) בשם הב”ח, שחייב בכב’ חמיו דהיינו שסמכו במקצת לכבוד וחייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים.

ועפ”ד הב”ח כתב מרן החיד”א (ברכ”י ס”ק כ) שלעולם הטור ראה מה שאמרו במכילתא פרשת יתרו (פרשה א) וישתחו וישק לו וכו’, מכאן אמרו שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו. ע”כ. וסבר הטור דהך מכילתא אתיא ככ”ע, חדא דקאמר מכאן אמרו, ומשמע דחכמים אומרים, ולא פליגי רבנן התם אלא שאינו ככבוד אביו, ולא יצדק לומר ואבי ראה על שאול. ועוד דהכי מוכח לשון המכילתא, דקאמר שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו, משמע דיכבדנו כבוד בעלמא, אבל לא כאביו. והא אתיא כרבנן דשוחר טוב. ולמדנו דלכ”ע יש לנהוג כבוד בחמיו.  

וע”ע בשיורי ברכה אות ט”ו, שכבר מהר”ג בעץ החיים הביא ראיה מהמכילתא. ובשד”ח (מע’ כ’ כלל ק”כ), הביא שככל דברי רבינו כתב מהר”י אלגאזי בשמע יעקב ריש פר’ יתרו. ותמה על כולם אם המקור במכילתא אמאי הטור לא הביא המכילתא. ע”ש. והנה י”ל שכך היא דרכו של הטור לכתוב הדינים מחז”ל ללא מקור. וכן ראיתי שכ”כ הרב המגיהה בהערות על ברכי יוסף (שם הערה כד).

הן אמת הגר”א בליקוטיו (שם ס”ק לב) ציין מקור לדברי מרן השו”ע שחייב אדם בכב’ חמיו, ממדרש שוחר טוב על פ’ הזה והביאו בילקוט שם, וכתב הגר”א, וע”ש מחלוקת ר”י ורבנן, מ”מ לדינא משמע דלא פליגי. ע”כ. ומשמע דס”ל שחכמים מודו לר”י שחייב אדם בכב’ חמיו ככבוד אביו. וכן שעמד על כך בקובץ תחומין ח”ב (293 – 286) הרה”ג הרב רפאל אויערבך.

1. העולה לדינא בחיוב כבוד חמיו וחמותו.

העלו האחרונים ומרן פאר הדור הגר”ע יוסף זצ”ל בשו”ת יחוה דעת (ח”ו סי’ נא), כדברי רבותינו האחרונים שחייב אדם לכבד את חמיו בקימה והידור, כשמגיע לתוך ארבע אמותיו, כמו שמכבד לזקנים חשובים.

אבל אינו חייב לכבדו ככבוד אביו, שכבוד אביו ואמו יש גם “דין מורא” שאינו בחמיו ובחמותו. שלכן צריך לקום מפניהם מזמן שרואה אותם מרחוק כמלוא עיניו. וצריך לעמוד מלוא קומתו. ולא ישב עד שאביו או אמו ישבו במקומם או יעמדו במקומם, או עד שיתכסו מעיניו ולא יראה קומתם, או שיכנסו לרשות אחרת, משא”כ בכבוד חמיו וחמותו אינו צריך לקום רק שמגיע לתוך ד’ אמותיו ואז צריך לעמוד עד שיישבו עוד לאחר שעברו מכנגד פניו ד’ אמות. (וע”ע בספר הליכות עולם ח”ח ע’ קד, וקעה).

וגדולה מזו העלה בספר הגר”ע יוסף בספרו הליכות עולם ח”ח (ע’ קסד הלכ’ כה) כשעולה חמיו לספר תורה  יעמוד לכבודו עד שיסיים הקריאה, ואז יגש אליו “לנשק ידיו”, כמו שנוהגים לעשות כן בעליית ספר תורה של האב.

ויש נוהגים גם כן לנשק ידי חמיו דרך כבוד ויקר. וכן ראוי לעשות. ובפרט כשחמיו הוא בן תורה ובעל מעשים טובים. והוא הדין שחייב לכבד את חמותו כראוי לה, וכמו שאמרו ביורה דעה (סימן שעד סעיף ו’), משום כבוד חמיו וחמותו. ע”ש. וכן כתב בספר צדה לדרך, והביאוהו להלכה הבית חדש והטורי זהב (ס”ק יט), והברכי יוסף (ס”ק כא). [ובתשובה מאהבה (ח”ג סי’ שע”א) העיר דע”פ המבואר בשו”ע הנ”ל בהדיא יש חיוב גם לכבד חמותו, והב”ח והט”ז והברכי יוסף יו”ד סי’ ר”מ הביאו כן רק מהצדה לדרך. וקצ”ע דעי’ בב”ח בסי’ ר”מ שלמד בדעת הטור דאין חיוב כבוד חמיו רק כזקנים חשובים, וא”כ אמאי חייב לקרוע לכבודם. ועי’ בפתחי תשובה (סי’ ר”מ ס”ק כ’)].

וכן האשה חייבת לכבד את חמיה וחמותה כמיטב יכלתה, וכמו שכתוב בסדר אליהו רבה (פרק כו): כבד את אביך וסמיך ליה לא תנאף, ללמדך שאם נשא אשה ואינה מכבדת אביו ואמו לעת זקנתם הרי הוא כאילו נואף כל ימיו. ע”כ. והובא בספר חרדים (ריש פרק רביעי).

1. קריאה בשמם הפרטי של חמיו וחמותו

באשר לאב ואם פשיטא, שאין לקראם בשמותם, וז”ל הרמב”ם הל’ ממרים (פ”ו ה”ג) איזהו מורא, ואיזהו כבוד, מורא: לא עומד במקומו, ולא יקרא לו בשמו, לא בחייו, ולא במותו, אלא אומר אבא מרי וכו”‘ וכן כתב בשו”ע שם ס”ב.

אמנם מה שיש לדון אם מותר לקרוא בשמם הפרטי של חמיו וחמותו, בשלמא לפי פשטות דברי הגר”א שהבאנו לעיל שנראה מדבריו שגם בחמיו וחמותו ייתכן שיש חיוב ג”כ של מורא, א”כ יהיה אסור לקרוא בשמם, אמנם לדעת הב”ח והש”ך והפוסקים ההולכים בעקבותיהם, וכן אנחנו נוקטים וכנ”ל, שחובת כבוד חמיו וחמותו, אינו אלא ככבוד זקנים חשובים, יש מקום לדון אם יש איסור לקרוא בשמם הפרטי, ומ”מ נלע”ד שאין ראוי לקראם בשמותם שהרי אף לזקנים חשובים אין קוראים בשמם הפרטי, וכן ראיתי שכן העלה מרן הגר”ע יוסף זצ”ל בספרו הליכות עולם ח”ח ע’ קסד הלכ’ כה) שכתב, ולא יקראנו בשמו אלא עם תאר “רבי” פלוני. וכן העלה בקובץ תחומין הנ”ל.

ויש לסיים במ”ש הרב רפאל אויערבך בקובץ הנ”ל:

כמדומני שדווקא בדורנו דור אשר יש בו מסימני עקבתא דמשיחא אשר ציינום חז”ל סוטה (מט(: נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו, מפני קטנים בן מנוול אב, בת קמה באמה, וכלה בחמותה, ראוי לנו להתחזק בכבוד והידור להורים ולישישים ולהשריש בילדינו דרך ארץ וכבוד למבוגרים מהם, ואף אם אין הדבר מקובל, במקומות אשר להם אורחות חיים כשלנו, כדאי וראוי המאמץ למען שלמותה של משפחתנו.