איתא בגמ’ (ברכות מד.) מתני’ הביאו לפניו מליח (כל דבר מלוח.רש”י) תחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ושם בגמ’ ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי באוכלי פירות גנוסר שנו (פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת.רש”י) ועיין עוד בגמ’ בנושא פירות גינוסר.

וא”כ יוצא מפרש”י שרק פירות גינוסר כיון שהם חשובים קודמים לפת. משא”כ שאר דברים שלא יהיו חשובים בפת כן ביאר הפרישה והב”ח ועוד וכן משמע מעוד ראשונים. [אולם לענ”ד דעת רש”י שה”ה שאר דברים וכן מוכח בראש יוסף כאן].

כתב הטור וז”ל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפילו אם כל אחד לבדו ואפילו פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל. וכ”פ השו”ע  (ריב סעי’ א).

וכתב הכל בו (סי’ כד כ.) וצריך עיון בהא דאמרינן דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה מברכה שלפניה אם פוטרו גם כן מברכה שלאחריה עד כאן לשונו. והב”י כתב על דבריו וז”ל ולי נראה דבר פשוט דכשם שפוטר מברכה שלפניה כך פוטר מברכה שלאחריה וסוגיין דעלמא הכי הוא והכי משמע בהדיא מדאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכן פסק בשו”ע שכאשר יש עיקר וטפל העיקר פוטר הטפל בין בברכה ראשונה או אחרונה.

האם כאשר יש רוב תערובת נחשב עיקר

בב”י (סי’ רד סעי’ ז) הביא מחלוקת גבי אורז המעורב יחד עם עוד קמח שפשט דברי הרמב”ם שנתבטל אפי’ שאין רוב אולם דעת הרא”ש ועוד דאזלי’ בתר רובא וכ”פ בשו”ע.

אולם המעיין בכס”מ (פ”ג ה”י) יראה שביאר דברי הרמב”ם דאזל’ בתר רוב, ואף שהב”ח תמה למה פסק כב’ הפירושים (ע”ש מה שדייק בדעת מרן) מ”מ המג”א (סקי”א) כתב שמרן חזק בו שדעת הרמב”ם כהרא”ש שהולכים לפי הרוב וכ”כ המטה יהודה (סק”ג) והעולת תמיד והא”ר (סק”י) ועוד.

וכתב המג”א (רי”ב סק”א) וז”ל וכל שהוא הרוב הוא העיקר כמ”ש סי’ ר”ח ס”ז.

והעתיקו המשנ”ב (סק”א) וביאר שכוונת המג”א שמה שכתוב שהולכים אחר הרוב פירוש ששני המינים עיקר בשבילו, הוסיף וז”ל ומיהו כ”ז דוקא בששניהם הוא דבר חשוב הא אם אחד מהן אינו דבר חשוב אף שהוא הרוב בטל הוא לגבי מיעוט החשוב דהוא העיקר ועיין סימן ר”ד סי”ב ובמש”כ שם. וכן העלו הפוסקים להלכה דאזלי’ בתר רובא

וכתב הפמ”ג בהקדמה (ד”ה התנאי הראשון) וז”ל והך תערובת לאו דווקא שאי אפשר להכיר אפי’ כל אחד עומד בפני עצמו נמי בתר רוב אזלי’ וכו’, והעתיקו  המשנ”ב (סק”א) וז”ל ואפילו כל מין ומין עומד בפני עצמו וניכר נמי בתר רוב אזלינן. וכ”כ עוד אחרונים.

אולם החיי אדם (כלל נא אות יג) כתב וז”ל עירב ב’ מינים שאין ברכותיהן שוין כגון בורא פרי העץ עם בורא פרי האדמה וכיוצא בו, אף על פי שבא ליתן טעם, הולכין אחר הרוב, ומברך עליו. ודוקא בענין שאין המעט ניכר. אבל אם כל א’ ניכר לעצמו ואינו נעשה לטפל, מברך עליו כל א’ ברכתו הראויה לו (מ”א סי’ ר”ד ס”ק כ”ה) [אולם המעיין במג”א (שם, ובסי’ רח ס”ק יא) יראה שלא מוכרחים דבריו].

וכתב בביה”ל (ד”ה אם עיקר) וז”ל עיין במ”ב ובדה”ח אות י”ח [בדין דברים המטוגנים] כתב וז”ל אם אוכל שני מאכלים שהן מעורבין בקערה אחת אם עיקר כונתו על האחד מברך עליו ופוטר השני אפילו הוא המועט ובסתם מה שהוא הרוב הוא העיקר עי”ש אבל אם יש בתערובות אפילו מעט מה’ מינים שעירב בתוכו כדי לאכול מברך במ”מ ופוטר השני עכ”ל אכן בח”א בכלל נ”א סי”ג ובכלל נ”ד ס”ט מצדד דהיכא דמינכר ומובדל כל מין בפני עצמו מברך על כל מין ומין ולא אזלינן בתר רובא ולא בתר ה’ מיני דגן ולמעשה נראה דספק ברכות להקל ולא יברך אלא כברכת הרוב. וכן בתבשיל שמעורב בו מה’ מיני דגן יברך רק במ”מ [וגם על המחיה בסוף אם יש בו כזית דגן בכדי אכילת פרס] וכן משמע בפמ”ג בפתיחה בענין ברכת הנהנין אות י”א דאפילו היכא דמינכר כל אחד בפ”ע נמי בתר רובא אזלינן וכן בתר ה’ מינין אפילו הם המיעוט ולא יברך אלא ברכה אחת וכן שמעתי מורים בשם גאון אחד. והרוצה לחוש לדעת הח”א ימעך הפרי אדמה ויהיה מעורב עם פתיתי העיסה או הגרויפין על ה’ מיני דגן ויאכלם ביחד ויברך בורא מיני מזונות על שני המינים ביחד. וכן לענין שארי מינים שאינם מחמשה מיני דגן אם הרוב ממין אחד והמין השני שהוא המועט מובדל בפ”ע כגון שבישל ביחד תפוחים עם מעט תפוחי אדמה וכה”ג ימעך המיעוט ויברך כברכת הרוב.

נמצא דאם המינים מעורבים וניכרים ילך אחר הרוב ולא יברך על כל דבר בפנ”ע (דלא כהח”א וסב”ל וכ”כ שעה”צ סק”ג), ואם הרוב בא להכשיר המאכל והמיעוט חשוב בעניו יברך על המיעוט.

והרב פעלים (ח”ב סי’ לג) הביא שעל אורז ועליו חתיכות בשר ופרי אדמה מברך על האורז מחמת ב’ טעמים א. האורז עיקר והשאר טפל, ב. האורז הוא הרוב (ע”פ מרן סי’ רח סעי’ ג שפסק כהרא”ש דאזלי’ בתר רוב). נמצא שדעת הרב פעלים דלא כהחיי אדם הנ”ל. וכ”פ בשו”ת רבבות אפרים (ח”ד סי’ נד אות ד).

והנה בבא”ח (פנחס אות יז) כתב וז”ל כל דבר שמעורב בו אחד וכו’ אבל שאר המינים שעירבן זב”ז אם כל אחד ניכר לעצמו מברך על כל א’ ברכה הראויה לו, ואם נתמעכו ונדבקו זב”ז הולכין אחר הרוב ומברך על הרוב ופוטר הב’.

ולכאורה סותר דבריו שהרי בשו”ת רב פעלים משמע שכל תערובת לא יברך משא”כ בבא”ח משמע שאם כל אחד ניכר מברך כברכתו.

מקדים לברך על הטפל

כתוב בתרומת הדשן (סי’ לא) על הרוצה לשתות יין וקשה לו לשתות אליבא ריקנא ומביאין לו מאכל שהוא ממתיק השתייה דאף על גב דלכאורה אין צריך לברך על המאכל מאחר שהוא טפלה ליין כההיא דצנון וזית יש לחלק ביניהם דהתם העיקר נאכל קודם ומברך עליו ובזה נפטר הטפל אבל בנדון דידן הטפל נאכל קודם ואיך יתכן שיפטרנו העיקר אחר כך בברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה. אמנם מצאתי הועתק כזה מתשובת אור זרוע (שו”ת מהר”ח או”ז סי’ לח) אותם שאוכלים גרעיני גודגדניות כדי למתק השתייה אינו מברך עליהם בורא פרי העץ כמו שמברכין על כל גרעיני פירות האילן אלא מברך עליהם שהכל הואיל והן באין רק למתק השתייה. מהכא משמע דבנדון דידן נמי מברך על המאכל שהכל אפילו אם ברכתו בענין אחר אבל אינו פטור לגמרי מחמת ברכת השתייה שהוא עיקר וצריך לחלק בין ההיא דצנון וזית כמו שחילקתי עכ”ל.

אמנם הב”י כתב וז”ל ונראה לי דלפי מה שכתב רבינו בסוף סימן ר”י (קפז:) בשם הרא”ש דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת הכא נמי בשביל שבא למתק השתייה לא תשתנה ברכתו.

ובדרכ”מ (סק”ב) כתב וז”ל ואני תמה על דבריו אלו כי למה לא תשתנה ברכתו מאחר שהוא טפל לדבר אחר ואין עיקר ההנאה מאותו דבר שיברך עליו כברכתו הראויה לו אלא שצריך לברך שלא יהנה מן העולם בלא ברכה וכשמברך עליו שהכל הרי בירך אבל פחות מכשיעור שהוא נהנה מהפרי או מהדבר שאוכל ראוי לברך עליו כברכתו ולכן אין לסור מדברי אור זרוע ותרומת הדשן.

נמצא שמבין שלעולם אם מקדים הטפל לעיקר מברך שהכל וכן פסק ברמ”א כאן.

ועיין בט”ז (סק”ז) שהתחבט בדעת הרמ”א והעלה למסקנא לברך שהכל אא”כ הטפל חביב עליו.

ומהמג”א (סק”ד) מתבאר שכאשר מקדים הטפל יברך עליו כברכתו של העיקר.

והמשנ”ב (סק”י) העתיק דברי הרמ”א ומג”א וכתב דלכתחילה טוב למנוע לגמרי מלאכול הטפל קודם לעיקר [כי יש מאחרונים שמפקפקין על כל עיקר דין הרמ”א [עיין בביאור הגר”א ובבית מאיר] ומסכימים עם הבית יוסף, דאם אוכל הטפל קודם לעיקר אין עליו שם טפל כלל ואין לשנות מברכתו הראויה לו, וכן העתיק בדרך החיים כדברינו דטוב למנוע. שעה”צ ס”ק כד].

אולם עיין בביה”ל (ד”ה אינו מברך מה שפירש בדברי הרמ”א וכתב בסוף דבריו וז”ל ועכ”פ נלענ”ד דלפי מה שהסכימו שם רוב הפוסקים בדין זה דלא כהרא”ה וכמבואר בדברי האחרונים שם דאף שהוא עומד לרפואה ומתכוין לרפואה כיון שהוא עכ”פ נהנה מברך עליו ברכתו הראויה לו וכ”ש בעניננו דלא גרע מזה דאף שאין כונתו לאכילת הטפל בעצמו מברך עליו ברכתו הראויה לו ועיין בביאור הגר”א שמפקפק ג”כ על עיקר דין הא”ז וכתב שהוא תמוה.

למעשה.

אם הסלט הוא רוב והשקדים וכדו’ אינם ניכרים אלא הם חתיכות קטנות יברך רק על הסלט ויפטור, אמנם אם החתיכות שקדים ניכרות נחלקו הפוסקים אם מברך על כל מין בפני עצמו או לא ולהלכה העלו שסב”ל ולכן מברך על הסלט עצמו, אמנם כיון שהוא ספק י”ל שכאן יקדים את הברכה על השקדים שהם ניכרים על ידי שיפרידם ואח”כ יברך על הסלט, ואף שמדברי הרמ”א מוכח שיברך שהכל על הטפל מ”מ כאן הרי דעת הח”א ועוד שמברך על חתיכות הניכרות וגם אם לא הרי דעת מרן שמברך על הטפל אם הקדימו כברכתו וכיון שכן והעושה כדעת מרן אין מזניחין אותו (שו”ת חיים שאל ח”ב סי’ טו) לכן יפריד את המין הניכר ויברך עליו ואח”כ יברך על השאר, וכן מתבאר בכה”ח (קסח סקצ”ח) ע”ש בשם האחרונים.

הרב עמירם בן דוד מו”צ ומשיב הלכה בבית ההוראה “שערי הלכה ומשפט”. הרב נותן מענה בין הימים א-ה בין השעות 13:00 – 15:00 ובין השעות 20:00 – 00:00.