וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ.. וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה ….. בפרשתנו מצווה התורה על כל אדם מישראל שיש לו אילן בשדהו להביא ממנה ביכורים. במשנה (בכורים פרק ג’) ישנה אריכות גדולה בסדר מצוה זו, שבראשיתה יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה קושרה בְגֵמִי (חוט אדום) להיכר שזהו הפרי שביכר ראשון, ואומר הרי הוא לביכורים, ויצא מביתו ומעירו וילך רגלי באשכול ענבים אחד ומן התאנים ומן הרימונים וישם בטנא ועל כתף ישאנו אם דל ואם עשיר, ויתקבצו יחד כל בני עיר ועיר בחליל מכה, ומיני זמרה בשירי זמרה, ובכל עיר יבאו בה יצאו לקראתם זקניה ושופטיה ורבים שריה, לפי כבוד הנכנסים בהלל והודות לה’, וכה משפטם עד שערי ירושלים, ושור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרות זית, ובהגיעם בשערי ירושלים ירומו קול אומרים שמחתי באומרים לי כו’ עומדות היו רגלנו כו’.
האלשיך הקדוש בספרו תורת משה מנסה להבין, מה קול החרדה הזאת על פחות משוה חצי דינר? חשוב להבין שמדובר על תקופה שהיו הולכין ברגליהן ומי שהיה דר בצפון ומעלה ביכורים לירושלים היה צריך ללכת במשך חודש ימים! וכל זה מדובר אפילו באדם שיש לו בחצר ביתו רק שני עצי גפן, שני עצי תמר, שני עצי תאנה ועץ אחד של זיתים שביכרו, בשביל זה משביתים עבודה של חודש שלם ?!
ומבאר האלשיך יסוד גדול. כוונת ה יתברך במצוה הזאת, שרואה האדם עצמו בארץ זבת חלב ודבש, שמן ודשן תחת גפנו ותאנתו ואין מחריד, בתים מלאים כל טוב, כרמים וזיתים אשר לא נטע, חטה ושעורה לרוב מאד, הלא ידיחנו יצרו בשרירות לבו ועולה על רוחו כי קניינו אשר רכש לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ופן ישמן ויבעט ואדון הכל יסירנו ממנו לבלתי נאבד חלילה, על כן צוה לנו ה’ כי שנה בשנה ניקח מראשית כל פרי האדמה ונשים בטנא והלוך נלך עד המקום אשר בחר ה’ ולהניחו לפניו יתברך. כאומרים לפניו יתברך לא לנו ה’ לא לנו כי הכל של, כי ממנו יתברך הכל, ולכן ראשית נביא בטנא לפני כסא כבודו כאשר יובא לפני בעל הכרם. ואז הוא יתברך נותן את הכל באמונה ובמתנה על ידי היותו בלתי כפוי טובה.
מדברי האלשיך עולה כי כל הטרחה הגדולה וההמולה והשמחה שעושים למביא ביכורים כדי להראות את גודל המעלה של הכרת הטוב, ומי שעושה כן ראו למה זוכה, מבואר כאן במדרש תנחומא, שלאחר כן מבקש רחמים על עצמו, ועל ישראל, ועל ארץ ישראל, שנאמר הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. “ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן, עד שתעשה צרכי היום הזה”, ואמר ריש לקיש יוצאה בת קול ואומרת תשנה לשנה הבאה כיום הזה, כאדם שהוא נותן פרי חדש לחבירו, ואומר יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה הבאה.
ראו עד כמה גדולה הכרת הטוב לה’ יתברך שעל ידי שמכיר טובה לה’ מיד יוצאת בת קול ומבטיחה לו שכן יזכה לשנה הבאה דהיינו שמובטח לו כבר שיחיה עוד שנה.
חכמי המוסר בדורות האחרונים מציינים כי עיקר העבודה בראש השנה זה המלכת ה’ יתברך, ברור הוא כי מי שאינו מודה בטובתו של מקום בכל רגע עלי אדמות אינו יכול להיות שותף בהמלכת ה’ יתברך, במשנת רבי אליעזר (פרק ז) מבואר שאדם שכופר בטובה של חבירו סופו לכפור בקב”ה כל שכן במי שאינו מכיר בטובתו של מקום. ומכאן חשיבותה ומעלתה של הכרת הטוב כבסיס וכיסוד בעבודת האדם בעולמו.
