עתה באתי לדון האם קטן שמצא מציאה מציאתו לעצמו או לאביו. ומה הדין לגבי מתנה הניתנת לקטן, האם זכה במתנה הזו לעצמו, או שמא זכה בו אביו. והאם יש בדינים הנ"ל חלוק בין קטן לגדול ובין קטן לקטנה ונערה. וראינו לנכון בזמן עיונינו להעלות על כתב את אשר דנו בו הלכה למעשה והם מן המעשים בכל יום דיני מציאת הילד ומתנה הניתנת לו או לצורכו, שרבו בזה הדינים ועל כן באנו להסיר המכשול המצוי מאוד בנדון זה יזכנו ה' שלא תצא טעות ותקלה תחת ידנו.

תשובה:
א. (א) איתא במשנה מסכת בבא מציעא (דף יב ע"א) מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנענים מציאת אשתו הרי אלו שלו. מציאת בנו ובתו הגדולים מציאת עבדו ושפחתו העבריים מציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן כתובה הרי אלו שלהן ע"כ. מוכח שמציאת בנו הקטן ובתו הקטנה שייכת לאב, ואף על פי שכבר הגביהו ונמצאת המציאה ברשות הילד או הילדה מכל מקום לא זכו בה הם אלא זכה בה אביהם. מה שאין כן בבנו ובתו הגדולים שמציאתם לעצמם, ואין אביהם זוכה במציאתם כלל.
ועד מתי נקרא קטן, עד שלא הגיע לגיל בר המצווה שהוא יג' שנים ויום אחד (ועיין בגיטין סד ע"ב שיש חילוק לעניין קניין בין קטן לבין קטן שהגיע לעונת הפעותות, דאמר רב אסי צרור ונזורקו אגוז ונוטלו זוכה בו לעצמו. ועיין שו"ע סימן רמג' סעיף טו'). וקטנה נקראת עד יב' שנים ויום אחד ועד סוף זמן של חצי שנה נקראת נערה (כדאיתא בגמ' כתובות לט ע"א וקידושין עט ע"א וגמ' נדה סה ע"א), ולאחר מכן נקראת בוגרת. ובגרות נקבעת ע"פ סימנים (כדאיתא בגמ' נדה מה ע"א עיין שם).

ובגמ' נחלקו שמואל ור' יוחנן בטעם הזכיה של האב בהיות ילדיו קטנים, ובטעם הזכיה לילדיו הגדולים לעצמם. דעת שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו, ואינו מאחר בידו. ופרש רש"י בד"ה מריצה וכו' הלכך כשמגביה לצורך אביו הגביהה ע"כ. משאין כן בבנו הגדול שכשמגביה ודאי לצורך עצמו מגביה, ולא לצורך אביו. ודעת ר' יוחנן שאין הדבר תלוי בזה, ומה שנקטה המשנה קטן, לאו דווקא אלא לא קטן קטן ממש, ולא גדול גדול ממש, אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול ע"כ. ולכך לדעת ר' יוחנן מה שנאמר במשנה קטן, היינו אפילו גדול, רק שסמוך הוא על שולחן אביו, מציאתו לאביו. ומה שנאמר במשנה גדול היינו שאינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן. והטעם לרבי יוחנן פרש רש"י ד"ה אדר' חייא וכו' אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה, אבל אינו סמוך אפילו הוא קטן מציאתו שלו ע"כ. והטעם שכשהוא סמוך על שולחן אביו שייך איבה, הוא משום שמוטלת על האב חובת המזונות לבנו, ויש חשש שאם יקח הבן את המציאה לעצמו, יפסיק האב לזונו, לכך תיקנו חז"ל שמציאת הבן הסמוך על שולחן אביו, אביו יזכה במציאתו וחובת האב לזון ולפרנס את בניו ובנותיו כשהם קטנים [עד גיל שש כמו שהוכחנו בס"ק א] (כדאיתא בכתובות מט ע"ב ובגמ' סה ע"ב. וכן פסק בשו"ע אה"ע סימן עא סעיף א'). וב"ד כופים אותו ומוציאין ממנו בעל כורחו. ומעל גיל שש אין זו מין חובתו, אלא אם הוא עשיר שאז ב"ד כופין אותו גם כן, מדין צדקה ומפרנסים בזה את בניו ובנותיו. ואם אינו עשיר ואין הוא זן ומפרנסם, ב"ד מחרפים אותו ומודיעים אותו שאכזריות היא לו אם לא יפרנס את בניו ובנותיו שהוא פחות מין החיות המדבריות שהם מרחמין על בניהם, אך אין יכולים לכוף אותו על כך.(גמ' שם. ועיין פרוש רע"ב פרק נערה שנתפתתה משנה ז') וע"ע להסמ"ע (סימן ער ס"ק ד) שכתב טעם לשבח שכך היה נראה לחכמים לשלם הטוב לעושה טוב שמזין אותו אע"פ שאינו חייב לזונו כי אם עד גיל ו' שנים עי' שם.

מה הוא נקרא סמוך
(ב) ומהו נקרא סמוך, מסוגיה דידן משמע כל שהוא ניזון ומתפרנס מהוריו, נקרא סמוך על שולחנם, ואף אם גדול הוא ותלוי הוא בפרנסת הוריו. וכן איתא בירושלמי (פאה פ"ד) ואמר ר"י לא קטן קטן ממש אלא אפילו גדול כל שטיפולן על שולחן אהיבם וכו' ע"כ. ועוד יש לפשוט גדר זה מדיני חנוכה, ממה שכתב הטור (או"ח סימן תרעז סעיף א') בשם אביו הרא"ש וז"ל בן האוכל אצל אביו וכו' ויש לו בית מיוחד לשינה צריך להדליק בו וכו' ע"כ. והוא משום חשדא כמבואר שם, מ"מ כל שלא שייך החשד שהרי לא כל השנה חלה חובת הדלקת נרות חנוכה אף שיש לו בית מיוחד לשינה כל שאוכל אצל אביו נקרא סמוך. וכן כתב המג"א (או"ח ריש סימן תרעז) בשם רש"ל שהבחורים הצריכים להשתתף בפרוטה כדין אכסנאי בנרות החנוכה דווקא כשאוכל בפני עצמו, אבל אם סמוך על שולחן בע"ה הוא בכלל בני בתו וכו' עיין שם. וכל שכן כשאוכל אצל אביו שנקרא סמוך. וכתב הב"י בשם המהרי"א (בשם האורחות חיים הלכ' חנוכה אות יד) שאף בן הגדול בבית אביו ואינו סמוך על שולחן אביו ה"ה כאכסנאי וצריך להשתתף וכו' עיי' שם. ונראה דהטעם שאינו מתפרנס מאביו, אף שדר בביתו לא נקרא סמוך. ועיין במחצית השקל שכשהבן סמוך, אין הפרש בין גדול לקטן. ועוד כתב בב"י (או"ח סימן שסו סעיף י') שבן הנשואי אף אם דר הוא בבית אביו אינו נקרא סמוך מ"מ נראה דדווקא לעניין לזכות ערוב ע"י בנו אינו סמוך, אבל כל שאוכל משולחן אביו, לעניין חנוכה נקרא סמוך, והכ"נ לנידון דידן בבן הגדול מציאתו בכה"ג הרי היא של אביו, ואף אם יש לו חדר בפני עצמו. ועיין בזה בחזו"ע (חנוכה דין אכסנאי עמוד קמו) מה שכתב בשם שו"ת זבחי צדק (חלק ב' חלק אור"ח סימן לז עמוד מו). והרחיב בזה את היריעה בשו"ת אורל"צ (ח"ד פרק מז שאלה א') שכ' שאף בני הישיבות והחיילים החוזרים לבית הוריהם נקראים סמוכים על שולחנם וכתב להביא ראיה מסוגיה דידן (גמ' ב"מ דף יב ע"ב) לעניין אמה עבריה שנמכרה לאדון, אף שכרגע ניזונת מאת רבה, כיון שסופה לשוב לבית אביה בגמר עבודתה חשובה מעתה סמוכה על שולחן אביה ומציאתה לאביה. עי' שם ודו"ק.

(ג) וכידוע בכל מקום שנחלקים שמואל ור' יוחנן, הלכה כר' יוחנן (ערובין מז ע"ב) וכן פסקו הרי"ף והרא"ש (סימן לב) והרמב"ם (הלכ' אבידה פרק יז הלכה יג) וז"ל מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אע"פ שהן גדולים וכו' הרי אלו שלו. אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שולחנו אע"פ שהוא קטן וכו' אינן שלו ע"כ. וכן פסק מר"ן השו"ע (סימן ער סעיף ב'). ומדוקדק מדרבי הרמב"ם דדווקא בנו שאינו סמוך מציאתו לעצמו, אך בתו הקטנה אע"פ שאינה סמוכה מציאתה לאביה. ובזה הטעם נחלקו הראשונים, דעת התוס'(ב"מ יב ע"ב) ד"ה אמר ר' יוחנן וכו' שמאחר ויש רשות לאביה כל שהיא קטנה עד גיל בגרות להשיאה, עדיין שייך איבה, שמא ישיאה לאדם שאינו הגון לכך תיקנו חז"ל שמציאתה לאביה עיי' שם. ודעת רש"י(כתובות מג ע"א) ד"ה מה מציאתה וכו' שהטעם הוא שמציאתה לאביה משום שהוא זן ומפרנסה עיין שם. ונפקא מינה היכא שהבת הקטנה אינה סמוכה, שהרי לדעת התוס' אף שאינה סמוכה עדיין שייך איבה, לכך מציאתה לאביה, מה שאין כן לדעת רש"י,שכל שאינה סמוכה ממילא אינה ניזונת מאביה ובכה"ג לא שייך איבה, מציאתה לעצמה. ומוכח מדברי הרמב"ם שפסק כטעם התוס' ולא כטעמו של רש"י. ולכך מציאת ביתו הקטנה אף שאינה סמוכה על שולחנו, שייך לאביה. וכך דייק הכסף משנה (שם) וכן פסק בשו"ע (שם).
ואף שכיום מדינא דמלכותא אין רשאי האב להשיא את ביתו הקטנה, מכל מקום מדין תורה רשאי הוא, ובכה"ג לא אמרינן דינא דמלכותא דינא. ועיין בזה בשו"ת יחו"ד (ח"ד סימן סה) למו"ר עט"ר רבנו עובדיה יוסף זי"ע שכ' דאמרינן דינא דמלכותא דינא דווקא בדברים שהם תועלת למלכות כגון ארנונות ומיסים וכדו' אבל בדברים שבין אדם לחברו לא נאמר כלל זה. ודון מינא שאף שאין המנהג להשיא כיום את ביתו קטנה מ"מ דין תורה אינו בטל ודו"ק.

הלכך בנו שמצא מציאה והוא סמוך על שולחן אביו אפילו הוא גדול מציאתו לאביו ואין לו זכות בה. וסמוך נקרא כל שאוכל על שולחן אביו אף שדר בישביה או בצבא וחוזר לפרקים. ובנו שאינו סמוך על שולחן אביו, וזן ומפרנס את עצמו, אף אם הוא קטן מציאתו לעצמו. ובתו הקטנה שמצאה מציאה בין היא סמוכה ובין שאינה סמוכה על שולחן אביה, מציאתה לאביה. אך בתו הגדולה כל שאינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לעצמה.

מתנה הניתנת לילד
ב. (א) ויש לדון במתנה הניתנת לילד האם נחשבת כמציאה, שמציאתו לאביו כמו שבארנו לעיל, או שמא מתנתו לעצמו ואינה כדין מציאה שהרי בזה האופן יש דעת אחרת מקנה על אף שהוא קטן. ובזה יש להקדים מחלוקת הראשונים האם מחלוקת שמואל ור' יוחנן במציאה דווקא או שמא נחלקו אף בעניין אחר. כתבו התוס' בשם ר"ת (ב"מ יב ע"ב) ד"ה ר' יוחנן אמר וכו' דה"ה לעניין ערוב, דאיתא בגמ' עירובין (עט ע"ב) שאין מזכין את הערוב ע"י בנו ובתו הקטנים מפורש שכוונת הגמ' "קטנים" אפילו גודלים הסמוכים על שולחן אביהם כר"י שקיימא לן כוותי' עיין שם. אך דעת הרמב"ם כמו שכתב הטור (או"ח סימן שסו סעיף י') בשמו (ולא מטעמו עיין שם בב"י) חולק על דברי ר"ת ואף הגדול הסמוך על שולחן אביו, גדול הוא ומזכה ע"י ערוב. ומוכח מדבריו דס"ל שנחלקו שמואל ור' יוחנן דווקא במציאה. והטעם בזה שדווקא במקום ששייך איבה נחלקו שמואל ור' יוחנן, אך במקום שלא שייך איבה, לא. ולכך לגבי ערוב שלא שייך איבה ודאי שע"י בנו הגדול הסמוך על שולחנו מזכה, ואינו נקרא קטן לעניין זה. וכשיטה זו פסק מר"ן השו"ע (או"ח סימן שסו סעיף י').

ולכך יש לומר שלשיטת ר"ת וסייעתו שסוברים שר"י ושמואל נחלקו אף בשאר עניינים, הרי מה דקיימ"ל כר"י גבי מציאת בנו שהיא של אביו, ה"ה למתנתו, ולכך באופן שהילד סמוך על שולחן אביו, הוא של האב שיד הבן כיד אביו ממש ואפילו הוא גדול. אך עיי' במה שכתב הנימוק"י בסוגיין (ד"ה:"זה הוא קטן") בשם הר"ן וז"ל שאם נתנו אחרים מתנה לבן שתהיה לאביו, וכן אם נתן לו אביו מתנה לא קנה שהרי אין לו יד לזכות לעצמו כלל, ודווקא בבנו הקטן הסמוך על שולחן אביו וכו' עי' שם. ואע"פ דלא ס"ל כר"ת לעניין מחלוקת ר"י ושמואל מ"מ מודים הם לעניין קטן שמתנתו לאביו וטעמם ונימוקם עימהם כמו שכ' שאין לו יד לזכות כלל.

אך הריטב"א (בחידושיו למסכת ב"מ דף יב) למד מדברי הרמב"ן שאף הנותן מתנה לקטן הסמוך על שולחן אביו, אף שאינו יכול לזכות לאחרים מאחר ויש לו יד לזכות, מתנתו לעצמו ולא לאביו, ולשיטת הרמב"ם ומר"ן השו"ע שסוברים שנחלקו ר"י ושמואל דווקא במציאה, ולא בשאר הלכות, יש לעיין שכשהוא קטן בין כשהוא סמוך על שולחן אביו ובין שאינו סמוך, אין האב יכול לזכות ע"י ערוב שאין לקטן יכולת לזכות לאחרים, מ"מ מאחר ולא נחלקו ר"י ושמואל בנדון זה אפשר שמתנה זו שייכת לבנו, או שמא נאמר בדעתם כמו שכתב הנימוק"י שאף שלא נחלקו ר"י ושמואל כי אם במציאה אפ"ה מתנת הילד לאב. ואף אם נאמר לדעת הרמב"ם והשו"ע שזוכה הילד במתנה לעצמו, מאחר ובמתנה לא שייך איבה כלל לכך אין לומר דהקטן זכה, ומדרבנן תקנו שהמתנה לאביו, ולכן מתנה זו שייכת לבן הקטן.

וכן נראה מדברי הפוסקים שלא חשו לאיבה במתנת בנו הקטן ואפשר שהוא מטעם שתלינן בסתמא כשהנותן מתנה לקטן ודאי שעל מנת שאביו יזכה בו הוא נותן, ולכן זוכה אביו, ולא משום איבה. וכ"כ הלבוש (בעיר שושן סימן רע) וכ"כ הסמ"ע (שם ס"ק ח) בנותן לבנו הקטן דמסתמא אינו משומר בידו זולת דעת אביו השומרו, ונתנו לקטן אדעתי' דאבוה עי' שם. וכעין זה כתב בספר ערוך השולחן (שם סעיף ד') ומה שנתנה לקטן אינו אלא כדי לשמחו עיי' שם. וכן פסק [ג]הרמ"א (שם) שמתנה הניתנת לבן הסמוך על שולחן אביו, המתנה שייכת לאב. וכן פסק המחנה אפרים (הלכו' זכיה ומתנה סימן ב') ולא כמו שפסק הריטב"א. ולדעה זו מה שהקשה הגר"א ס"ק ו שגם הבן הקטן יזכה שהרי יש פה דעת אחרת מקנה ובכה"ג זכה כמו שכ' מר"ן הש"ע סימן רמג' סעיף טו. תרץ בזה המחנ"א (הלכו' זכיה ומתנה סימן ב') שכוון שלעניין מציאה עשו חכמים ידו כיד של אביו משום איבה, אי אפשר לעשות שבהיותו הקטן סמוך על שולחן אביו שיהיה ידו יד אביו לענין מציאה, וידו לעניין מתנה. עיי' שם.

וראו ראיתי לקצת מן הפוסקים שדנים בעניין מתנה הניתנת לבן ע"מ שאין לאביו בה. עיי' במרדכי (סימן רלח) בסוגייתנו שמוכח שבכה"ג התנאי קיים, שהרי הוא דבר שבממון. וכן משמע מדברי הסמ"ע (סימן ער ס"ק ח) שכתב וז"ל ונותנו לקטן אדעתי' דאבוה ע"כ. היינו שבסתמא אמרינן כן, אך באופן שפירש אחרת בהדיא ומתנה, ודאי שתנאו קיים. וכן כתב בהדיא בכהנ"ג (סימן ער ס"ק ג). וכל האמור, הוא דווקא בבנו הקטן שסמוך על שולחן אביו והוא הדין בביתו הסמוכה, אך בבנו הגדול כתב הנימוק"י בשם הר"ן שמתנתו לעצמו, כדין אשה שמתנתה לעצמה כמו שכתבנו לעיל. וכן פסק הרמ"א (שם) בהדיה וכן כתבו אחרוני הפוסקים שמתנת הבן הגדול לעצמו, ואף שסמוך על שולחן אביו, ועיי' מה שכתב באריכות המחנה אפרים (הלכ' זכיה ומתנה סימן ב'). ולא מבעיא בבנו הקטן שאינו סמוך.

ולגבי בתו נערה עיין בחלקת מחוקק (אה"ע סימן לז ס"ק א) שמסתפק בזה האם מתנתה לעצמה או לאביה, ובבית שנמואל (שם ס"ק א) פסק דמתנתה לאביה כדין כסף קידושין עיין שם. וכן פסק קצות החושן (סימן ער ס"ק א) דמתנת בתו הנערה זוכה בה אביה אפילו שאינה סמוכה על שולחנו, וראייתו ממה שפסק השו"ע בסימן שסו' עי' שם. מ"מ דעת נתיבות המשפט (באורים ס"ק ב) מבואר לא כך, וכתב דמתנת הנערה לעצמה כדין גדולה, ואפילו סמוכה על שולחנו. ועיין בערוך השולחן (שם סעיף ד') שפסק כדברי נתיבות המשפט, שמתנתה לעצמה.

(ב) ולגבי זכיית הקטן לעצמו ומתנתו, יש לעיין בזה טובא, מדאיתא בגמ' סוכה פ' לולב וערבה (דף מו ע"ב) א"ר זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא מ"ט דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו ע"כ. ומוכח שלקטן יש יד לזכות לעצמו כשמקבל מתנה, ומתוך שאינו יכול להקנות כי אם מדרבנן לא קונה הנותן חזרה ולא יצא יד"ח מצווה דאורייתא ביום טוב ראשון של סוכות, ומ"מ מוכח שזכה הילד לעצמו. ועיי' בר"ן (שם) שכ' שמדובר בתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות שזוכה לעצמו מדרכי שלום (ב"מ דף יב ע"א) ואינו מזכה לאחרים לכך לא יתן האב לבנו, אך בבן שהגיע לעונת הפעוטות קונה מדרבנן (עיין בחידושיו בב"מ דף יא ע"א ד"ה מר סבר) ומקנה מדרבנן דתקינו לו כדי חייו. [וצריך לומר שלשיטת הר"ן גבי אותו קטן המקנה לאביו ויוצא בו, ס"ל דקניין דרבנן מהני לדאורייתא.] וכתב בבדק הבית, שלדעת הרמב"ם (הלכ' לולב פ"ח ה"י) נראה שאפילו הגיע לעונת הפעוטות קונה ואינו מקנה. וכן פסק מר"ן בשו"ע בסתם (או"ח סימן תרנח סעיף ו') ובשם היש אומרים כ' דעת הר"ן וקיימ"ל סתם ויש הלכה כסתם. נמצא דפסק כהרמב"ם הנ"ל. ועיי' מה שפסק מר"ן (חוש"מ סימן רמג סעיף טו')[ד]. והשתא דאתינא להכי קשה לשיטת הר"ן מדוע זוכה האב במתנת בנו, שהרי מוכח באופן שיש דעת אחרת מקנה זוכה הקטן מדרבנן, בין קודם שהגיע לעונת הפעוטות לבין אחר עונה זו, א"כ למה כתב דאין לו יד לזכות כלל. ואפשר לומר שמה שכתב הר"ן שאין לו יד לזכות כלל הוא דווקא בעניין שיש לו אב שסמוך על שולחנו, ולכך לשיטת הר"ן שסובר שאין להקנות לקטן את לולב כשלא הגיע לעונת הפעוטות מדובר בבן שאינו סמוך לשולחן אביו, או בגוונא שאין לו אב, ולכך זוכה הקטן, דהם אמרו והם אמרו, וכשסמוך על שולחן אביו לא תקינו ליה רבנן שיקנה ולכך מה שכתב שאין לו יד כלל היינו אף מדרבנן. אך לשיטת הרמב"ם דקיימ"ל כשיש דעת ארחת מקנה, קונה הקטן מדאוריתא (פרק כט הלכו' מכירה ה"א עיי' בדברי ה"ה וע"ע פרק ד' מהלכו' זכיה ומתנה ה"ז) והכי קיימ"ל בדעת השו"ע, א"כ הדין במתנה, דהוי של הקטן שהרי דעת אחרת מקנה אותו וזכה מדאוריתא הקטן ולא זכה לאביו, וכמו שפסק מר"ן בהלכות לולב (סימן תרנח סעיף ו' כמש"כ לעיל) ולא ס"ל כהר"ן והרמ"א הנ"ל, אלא כמו שכתב הריבט"א דמתנת בנו לעצמו ואין אביו זוכה בה, ועוד שאף הריטב"א סובר שזכיית הקטן מין התורה (עיין בחידושי הריטב"א בגיטין דף סד ע"ב ד"ה:"זוכה לעצמו", ובגמ' סוכה מו ע"ב סדה:"מ"ט"). וכן נראה דעת הגר"א (סימן רע ס"ק ו). ונראה שכך הלכה בדעת השו"ע.

(ג) ולענ"ד עי"ל שלדעת השו"ע דווקא בסתמא נאמר שזוכה הקטן לעצמו כשניתנת לו מתנה ע"י אחר, כלומר שאין גילוי מה הייתה דעתו של מקנה המתנה. אך באופן שידוע דעת המקנה שכל מה שנתן מתנה לקטן הוא לצורך אביו כמו שכתבנו לעיל בשם הפוסקים (הלבוש הסמ"ע וערוך השלחן) ומה שנתן ביד הקטן הוא רק ע"מ לשמחו, ודאי שמתנה זו שייכת לאב ולא לבן, שלעולם לא הקנה המקנה לקטן זה את החפץ. ולדעת הרמ"א וסיעתו בסתמא נאמר שמה שהקנו את המתנה לילד לצורך אביו הוא כמו שכתבנו לעיל, אלא אם כן יודע היפך שדעת המקנה להקנות לקטן בלבד. [ה]ומה שפסק כהר"ן נראה שפסק כדינו ולא מטעמו כמו שפרשנו לעיל ודו"ק. ועיי' בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן רפד) שכ' שלצורך חינוך מותר ליקח לילד את מתנתו, מ"מ אין רשות ליקח ממנו ולא להחזירו לעולם, שהרי גוזלו עיי' שם.

(ד) ולעניין מתנת האב לבנו כתב הנימוק"י (ב"מ יב ע"ב) דהוי של האב, וק"ק ממאי דאיתא בגמ' סוכה מו ע"ב כמו שפירשנו לעיל ויש ליישב. וכל שכן לדעת מר"ן השו"ע וסייעתו שאף מתנה זו שייכת לקטן. ומ"מ נראה שאין מחלוקת. ועיי' בגמ' (ב"מ דף עב ע"א) שיש יכולת לאב לסלק עצמו מין החפץ ולהקנות לבנו הקטן, והוא באופן שידוע בודאי שהקנה לו כמו שפרש רש"י (שם ד"ה אקנייה) בעדים. וכן כתב הנימוק"י (שם) בפשטות וללא חילוק דברים. ונראה שכל שלא סילק עצמו אף מר"ן השו"ע יודה שבכה"ג לא הוי קניין לקטן, שהרי לא יצא לעולם מרשות אביו. ודו"ק.

(ה) ומכל שכן יש לומר, באופן שנתנו מתנה לאב ומתנה זו לצורך הילד, כדברים המצויים כיום, שבני המשפחה המורחבת נותנים כסף בתור מחווה לילדים של משפחה אחרת וכדו' ע"מ שיקנו בזה חפצים לצורך הילדים, אין רשות להוריי הילדים להשתמש בכסף זה כשאמרו במפורש שכסף זה לצורך הילד, ונעשו [ו]שליחים של הוריהם לצורך הילד ואמרינן שלוחו של אדם כמותו. עיי' קידושין מא ע"ב וע"ע ב"מ עא ע"ב.. וכל שלא התנו במפורש מה לקנות בכסף זה, יש רשות לאב להחליט כיצד ינהג בכסף הזה לצורך הילד. אך אם התנו בפרוש לקנות או לעשות עם הכסף הזה דבר מסוים אין רשות לשנות לדבר אחר, ואם שינה הרי גזל ממון השייך לאחרים. לכן יש לנהוג בחכמה ולשאול את נותן המתנה אם יש רשות לשנות מדעתו ולנהוג אחרת במתנתו.

הלכך מתנה הניתנת לילד, לדעת הרמ"א וסיעתו בסתמא אנו נאמר שמתנה זו שייכת לאב כל שאין גילוי מפורש אחרת, שאין לקטן דעת לשומרו כי אם ע"י אביו שמשמרו ולצורך אביו הוא. ולדעת מר"ן השו"ע י"ל בסתמא שמתנה זו שייכת לקטן מאחר ויש לו יד לזכות, אלא אם כן מפורש בדעת הנותן שלא נתן לילד אלא ע"מ לשמחו ובכך מוכח שלא הקנה לו מראשית. ואין חילוק בכך בין בנו הקטן לבתו הקטנה. ואף לדעת הסוברים שזכה הילד במתנה, משום מצוות חינוך מותר ליקח לילד החפץ שנמצא בידיו כל שמחזירו לו אחר זמן אך אסור לקחת לו זאת עולמית שהרי גוזלו. ואם נתנו מתנה להוריי הילד לצורך הילד, אין רשות להורים להשתמש במתנה זו לצורך אחר, כי אם לצורך הילד אלא אם כן התנו הנותנים מראש שיש לאב רשות לעשות בזה כל צורכו. ומתנת בנו הגדול, לעצמו ואין לאביו זכיה בה. וה"ה אם האב נתן מתנה לבנו, כל שמוכח מילתא שסילק עצמו מן המתנה הרי מתנה זו שייכת לבנו.

הרב דוד בן חי מנהל בית ההוראה "שערי הלכה ומשפט" ובית ההוראה "שלמות המשפחה" מו"צ דק"ק "אהל אברהם" גבעת זאב יועץ נשואין ומדריך חתנים. נותן מענה בבית ההוראה בימים א'-ה' בין השעות 13:00-15:00