הלכה פסוקה ומבוררת היא ש”ספק פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה חוץ מע”ז גלוי עריות ושפיכת דמים” (אלפסי סנהדרין פ”ח דף רפ”ז ע”ב), שנאמר “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם” – ולא שימות בהם. יומא פ”ה ע”א. ובשו”ע שכ”ח סע”ב כתב זאת בלשון מצוה.
האמור נידון וידוע היטב בכל הקשור לעניין חולי וסכנת הגוף, מיהו בכל הקשור לחולי נפשי הדברים סתומים ואינם מבוררים.
מהי הפרעה/חולי נפשי? הפרעה נפשית משקפת תפקוד לא נורמלי, והיא באה לידי ביטוי במצוקה משמעותית של האדם או גורמת להפרעה משמעותית בתפקודיו השונים בחיי היומיום. בחלק מהמקרים הפרעה נפשית היא תגובה אנושית למקרה קיצוני של דחק או אובדן. “תגובה נורמלית למצב לא נורמלי”.
הקו המפריד שהיה קיים בעבר בין תחלואה נפשית לגופנית היטשטש בשנים האחרונות באופן ניכר. למחלות פסיכיאטריות רבות אותרו סמנים גופניים (שינויים הורמונליים, שינויים מבניים במוח וכדומה), ולעומת זאת, למחלות גופניות יש לא פעם תסמינים נפשיים. הדבר הוביל להוצאה של מושגים כמו “הפרעות על בסיס אורגני” מה-DSM, מתוך מחשבה כי כל ההפרעות הנפשיות הן בעלות מרכיב אורגני – מונח המתאר מצב של הפרעה בהתנהגות, שמקורו בגופו של האורגניזם, ושנוצר בעקבות שינוי באיברים, ברקמות או בחומרים הכימיים המצויים בהם. זאת בניגוד להפרעות שמקורן האורגני אינו ידוע, ומניחים כי הוא פסיכולוגי; אלו מכונות הפרעות פסיכוגניות.
בהמשך לאמור, אדם החווה אירוע טראומתי/חרדה קיצונית וכו’ עשוי לחוש בתסמינים הפיזיולוגים הבאים; דופק מהיר, צמרמורת, הזעה או קוצר נשימה. בזמן קרות האירוע וכן כאשר יזכר בו. כמו”כ יתכנו התפרצויות של תסמינים פיזיולוגיים שאינם מובנים לכאורה כסכרת, כולסטרול ועוד.
תסמונת הלב השבור (נקראת גם טַקוֹצוּבּוֹ) היא כשל לבבי זמני הנגרם עקב מועקה נפשית חמורה. הלוקים בתסמונת זו מפתחים כאבים בחזה ושינויי א.ק.ג ולעיתים גם סימני אי ספיקת לב, הסיבות לתסמונת הן ככל הנראה תגובת הלב לרמה גבוהה של הורמוני סטרס (אדרנלין לדוגמה) שמופרשים בתגובה למצב הנפשי. בשלב החריף של המחלה היא עשויה להגיע לכדי סכנת חיים. האירועים שעלולים לגרום למועקה נפשית שתוביל לתסמונת: מוות פתאומי של אדם אהוב פחד שמעוררת אבחנה רפואית מדאיגה קורבן התעללות תאונת דרכים ניתוח גדול גירושין לעיתים אף אירוע משמח מאוד ומפתיע.
בטרם נחל לברר את הגישה ההלכתית בנושא, יש להבדיל בין אדם המאובחן כבר כחולה נפש, דאז יותר קל להכניסו בגדר ספק פיקוח נפש כפי שיתבאר בהמשך, לבין אדם שאינו חולה כרגע אך עבר אירוע טראומתי שעשוי להביאו לידי חולי נפשי כדוגמאת פוסט-טראומה באם לא יטופל.
ישנן 2 גמ’ עיקריות בנושא המובאות בפוסקים: א. יומא פ”ג ע”א “מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ור’ מתיא בן חרש מתיר”. הפוסקים מבארים את הגמ’ שם בהמשך “דנכית ליה מיית” שמדובר בסכנה שישתטה האדם כתוצאה מן הנשיכה ולא מוות ממשי. ונח’ חכמים ור’ מתיא האם אכילת חצר הכבד שלו הויא רפואה גמורה. אבל לכ”ע היכא דהוי רפואה גמורה משרא שרי גם באיסור תורה. וכמו שיבואר לקמן. ב. יומא פ”ד ע”ב “ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו.. ואע”ג דקא מיכוון למתבר בשיפי”. הרי לנו להדיא דמשום ביעות התינוק שרי למלאכה אפילו היכא דצריך לה. כמו”כ ישנם לימודים ממספר נידונים נוספים כיולדת בשבת (ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי?.. קא משמע לן: איתובי מיתבא דעתה, סברא: אי איכא מידי – חזיא חבירתה ועבדה לי. שבת קכ”ח ע”ב) ושכיב מרע (שאם אין דבריו נקנין חיישינן שמא תטרף דעתו בחליו מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו. רשב”ם בבא בתרא קמ”ז ע”ב). אמנם בשכיב מרע נראה שתירו רק מלאכות דרבנן, מיהו שם אינו במצב שיכול להזיק לו או לאחרים.
וע”פ האמור יש לשאול: בנידון של אדם אשר כרגע אינו מוגדר כחולה נפש והוא עדיין לא בגדר חולה שיב”ס, אבל בעקבות אירוע טראומתי של מצב קיצון חרדתי הוא בפוטנציאל לפתח חולי כזה. ניתן לומר שסו”ס ישנה סבירות (גם אם מועטת) שבעקבות המצב עכשיו הוא יפתח בעתיד פוסט-טראומה ועכשיו במצב החרדתי הוא כבר בתחילת המחלה. הא למה הדבר דומה? לאדם שנחשף למחלה העלולה לסכן אותו אם הגוף לא יתגבר באופן טבעי וישנם סיכוי הצלחה גבוהים יותר בטיפול המיידי. האם נתיר לטפל בו? יש עוד לשאול, האם ישנו שוני בין מבוגר בחרדה לילד נעול/בחושך שאע”פ שאפשר לפרנסו שם, עושים לו כל צרכו כמבואר בשו”ע שכ”ח סעי”ג. ומ”מ גם אי לא דמי, שמא נקל כן לטפל בילדים.
יש מן הפוסקים אשר נקטו והכריעו שחולה נפש דומה לנכפה דהוי חשיב”ס מאחר שבהתקף אינו בשליטה ויכול להזיק עצמו או אחרים. ובשו”ת אדמת קודש ח”א יו”ד סי”ו וז”ל “אודות אדם שנשתטה והשיגעון תוקפו באופן חריף ביותר… ואחר מספר ימים חוזר ומשתפה לגמרי כאילו לא נשתטה כלל, ושוב חוזר חלילה באופן שהוא עיתים חלים עיתים שוטה…” והעלה שהדבר פשוט שחולי השיגעון יש בו סכנה, ואע”פ שאינו מסוכן למות ישירות מחולי זה , מ”מ הרי עלול להמית עצמו מחמת טירוף דעתו כגון שיפיל עצמו לבור או יחנוק עצמו וכדו’ וכמו שאירע כמה פעמים. וכ”ה במהר”ם מרוטנברג ק”ס, הגמ”י מאכלות אסורות פי”ד או’ב, או”ה כלל נ”ט סיל”ה, ט”ז הנ”ל, חת”ס הנ”ל ושל”ט, יבי”א ח”ג יו”ד סיכ”ג או’ל וח”ח או”ח סיל”ז או’ד. ובכה”ח שכ”ח אוכ’ג כתב על חולי הנכפה וז”ל “..דאם הוא תחילת ביאתו ואמרו הרופאים דאם לא יעשו לו תיכף רפואה יכבד עליו החולי ויקבע בגופו, אפשר דיש להקל”. יבי”א ח”א יו”ד סי”ט או’ז.
ובפוסקים אחרים למדו מהגמ’ הנ”ל שחולה רוח אע”פ שאין סכנה לחייו אלא רק שישתטה, דוחה איסור מן התורה. וראייתם גם מהגמ’ ביומא פ”ג ע”א גבי מי שנשכו כלב שוטה שמאכילין אותו מחצר כבד שלו. פרי הארץ ח”ג יו”ד סי”ב, ט”ז יו”ד סו”ס פ”ד בשם רש”ל מתשובת ר”י, חת”ס יו”ד ע”ו. ואפילו הרמב”ם בפירוש המשניות שאסר הנ”מ דווקא בדאו’ ודווקא משום שהוי רפואה סגולית ושלא כדרך הטבע, רדב”ז ח”ב קנ”ג. ממילא בנד”ן שמדובר בטכניקות טיפול פסיכולוגיות מוכחות יודה הרמב”ם.
נמצאנו למדים מהנ”ל שחולי נפשי חשיב כחשבי”ס וכמו שיבואר עוד בהמשך.
נותר עוד לברר, מה בנוגע לאדם שכרגע אינו חולה, אמנם חווה אירוע קשה העשוי להביאו לחולי נפשי, כאשר ע”פ מחקרים מקצועיים הוכח שאם יטופל בסמיכות למועד קרות האירוע (ואם אפשר אפילו למקום קרות האירוע) הסיכויים שלו לא להגיע למצב של חולי נפשי גוברים.
במנשנ”ב סי’ שכ”ח סקי”ד כתב דכל שיש ספק סכנה אם ימתינו למוצ”ש מחללין עליו שבת בדאורייתא. ומאחר דקיי”ל שחולי נפש יש בו סכנה, ואדם שחווה טראומה יכול להגיע לחולי נפש ובלא טיפול מיידי סיכוייו עולים שיחלה נתיר ע”פ האמור. (וכמחצה”ש, והפרמ”ג שם סע”ה, ודלא כריו”ח שבב”י שהתיר רק אם עכשיו נמצא בסכנת פיקו”נ). וכן מפורש להדיא בנשמת אברהם ח”ד עמ’ ל”ח והובא בחזו”ע שבת ח”ג עמ’ שע”ו “שגם חולה שאין בו סכנה לפי שעה אך יש לחשוש שאם לא יתנו לו טיפול מסוים בו ביום יש חשש שמא יסתכן, וכן אפילו המהלך כבריא אך יש לחשוש שמא יסתכן אם לא יתנו לו הטיפול… נחשב כחולה שיש בו סכנה”.
כתב בשו”ת צפנת פענח סי’ ל”ט ע”פ המשנה בשבת פ”ב מ”ה “המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים מפני לסטים מפני רוח רעה וכו’… וע”פ הרמב”ם שם, דאדם המתיירא בעת מהומה מפני גייס של נכרים ולסטים, מותר לו לעבור על איסורי שבת אע”פ שאין בזה סכנה ממש, אלא שמתיירא הוא מהסכנה בגדר דמיון שמדמה בעצמו שיהיה לו סכנה. ואמנם שם התיר רק לאותו האדם לחלל ולא לאחרים בשבילו, אבל מ”מ מדובר שם שבאמת אין אינדיקציה ממשית לחולי הנפש אלא דמיון. וגם בכל זה ואפי’ הכי התיר לו עצמו לחלל השבת. רואים מכאן גם כן חשיבות לחומרת ההרגשה העצמית של האדם וחרדתו לפי מה שהוא, אע”פ שאינו מצוי בסכנה ממשית ואמיתית כרגע.
בשו”ת שבה”ל ח”ד סיל”ד כתב “הנה פשוט לדידי דלהציל אדם שלא יתהפך מפיקח שולט על עצמו לשוטה גמור שאינו שולט על עצמו הוא פיקוח נפש גמור… וכתב טעמו גם דהפקעתו מדין פיקח לדין חש”ו הפטור מן המצוות מכריחה דנאמר “חלל עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה”.
בשש”כ פרק ל”ב סע’ י”א אוי’ד (עמ’ תקכ”ו מהדורה חדשה) כתב: ” במקרים הבאים יש לנהוג בחולה כדין חשיב”ס גם קודם שנקבע הדבר ע”י רופא… איבוד הכרה, הלם או חשש הלם… או בשל אסון כבד או פיגוע…”
בתשובה מכתב יד של הגר”א וייס התיר בנד”ן, ודימה ליולדת כבסימן ש”ל סע”א, דאע”פ שאחת מאלף לא מתה והוי דבר טבעי, משרא שרי לחלל בדאורייתא (משום דסו”ס הויה מסוכנת כבר כרגע). ומ”מ משנים היכא דאפשר. וכן הכא דהחילול של קריאת והגעת המטפל הנפשי הינו כעין רפואה ממש, ולא רק עשיית פעולה חיצונית למנוע טירוף הדעת כקריאת קרובו של שכיב מרע שמא תיטרף דעתו (שו”ע ש”ו סע”ט) שהתירו רק ע”י מלאכה דרבנן לדעת רוב הפוס’. יבי”א ח”י או”ח סיכ”ט או’ב.
פסיקת הראשל”צ הרב יצחק יוסף במכתב: “הנה כמובן כל עוד שישנם אנשים הזקוקים לעזרה הן נפגי גוף והן נפגעי חרדה, מצוה וחובה קדושה לתת להם את הטיפול ההולם. ואין לזלזל בנפגעי חרדה מלתת להם טיפול, כי פעמים רבות ההשלכות מפגיעה בנפש קשות מנפגעי הגוף. וכלל גדול מסרו לנו חז”ל, שאפילו ספק פיקוח נפש דוחה את השבת. וכל מה שעושים למען הצלת נפשות ואפילו מחמת ס”ס אין בכך כל חילול שבת”.
פסיקת הגר”י סילמן והגר”ש רוזנברג: מלאכות דאורייתא ניתן לעשות רק לאחר היוועצות בבקי כנפסק בשו”ע שם סע”ה, ואפילו אומר הבקי דרק שמא יכבד עליו החולי ויסתכן והוי ספ”נ מישרא שרי כמובא במשנ”ב שם סקי”ז. וגם אם ההיוועצות כרוכה במלאכה דרבנן.
באסיא ק”א עמ’ 16 הובאה תשובה של הגר”י זילברשטיין בנוגע לטיפול בחללים בשבת. והתיר לחלל שבת לצורך כך משום שהוי פיקוח נפש שיבואו ההורים ויראו את ילדם מוטל כך על הכביש ויתעלפו ויבואו לסכנה. וסיפר שם בשם דר’ קוזניץ על בחורה שעברה במקום פיגוע וראתה גופה שאינה ממשפחתה ולמרות זאת חטפה התקף לב ואושפזה. הא לנו את חומרת הפגיעה הנפשית של חרדה והשפעותיה. עוד נאמר לי בע”פ ע”י פרופ’ אוריאל לוינגר רופא חרדי יר”ש מבי”ח לניאדו ששאל בנד”ן של חילול שבת לצורך טיפול נפשי בשטח את הגר”י זילברשטיין, והורה לו “כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת”.
הכלל העולה והמורם מן האמור:
הפוסקים התייחסו לחשש חולי נפשי כחשש פיקוח נפש והתירו לעבור על איסורי תורה בכדי לסייעו מכמה טעמי: חשש לפגיעה עצמית או של הזולת, חשש מהשלכה לבעיה פיזיולוגית גופנית מסכנת חיים מיידית או עתידית, הפקעתו מדין פיקח לדין חש”ו הפטור מן המצוות וא”כ שמא נאמר “חלל עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה”. יומא פ”ה ע”ב. וכן הרי עצם הצער והחרדה כבר מקנים לאדם דין של חולה שאיב”ס. שכ”ח סעי”ז.
– ראוי לחלק בין מקרים המוניים בפרהסיה, בהם מחד אין חששות של קירבה אך מאידך הדבר עלול לגרום לזילותא. לבין מקרים פרטניים בהם היחסיות הפוכה ולרוב אינם דחופים ובהולים.
– אשר על כן, ראוי בטרם נקיטת צד והיכא דאפשר להיוועץ בדמות תורנית מובהקת המכירה את כלל הנתונים ההלכתיים והמקצועיים לעיל. כאשר לעומד מן הצד ואינו מונח בחומר, הדבר עלול להיראות כתמוה. כמו כן, מומלץ להגיע עם חוו”ד של המטפל אשר מכיר נתוני המטופל כאשר מדובר המקרה פרטני (להבדיל מאירוע המוני ופתאומי כגון פיגוע, תאונה קשה, אובדן פתאומי וכו’).
– הרבה פעמים ניתן לעשות פעולות “קטנות” שעשויות להפחית את חומרת “האיסור/עבירה”. כגון; עשית המלאכה בשבת בשינוי ושלא כדרכה ועוד.
הרב צמח בראל נותן מענה בבית ההוראה בימים א’ עד ה’
בין השעות: 18.00-20.00, 22.00-24.00
לפניות לבית הוראה: 02-6321628
