סימן עו – (שו”ע אורח חיים ס’ תרצ”ה ס”ד)
שאלה:
נשאלתי האם השולח משלוח מנות לחברו על ידי “רחפן” הפורח באויר, ומגיע למקום היעד ששולחו. האם יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות לכתחילה. ודו”ק. בברכת כהנים באהבה כעתירת גמליאל הכהן רבינוביץ מח”ס “גם אני אודך” ו”פרדס יוסף החדש” על המועדים.
תשובה: לכתחילה ישלח משלוח אחד שיביאו לחברו בדרך חיבה וקירוב כדת ע”י שליח או בעצמו, ואם ירצה לשלוח עוד משלוח אף ע”י רחפן שמגיע ליעדו יוצא גם בזה ידי חובת משלוח מנות, וכן אם לא היה באפשרותו לשלוח משלוח אלא ע”י רחפן שהגיע ליעדו יצא בו ידי חובת מצות משלוח מנות.
תשובה:
א. הנה יש להתבונן בטעמי משלוח מנות, והביאם באורך מו”ר מרן הראש”ל שליט”א בילקוט יוסף (פורים עמוד תרצה ואילך) דידוע שנחלקו בזה: א. דלהתרומת הדשן (סימן קיא) שטעם משלוח מנות משום צרכי סעודת פורים, כדי שיהיה לכל אחד ואחד סיפק בידו לקיים סעודת הפורים כדינא, וכדמשמע בגמרא דטעמא משום סעודה הוא והיינו שיש אנשים אשר אין להם די סיפוקם לקיים מצות סעודת פורים ומתביישים לפשוט יד לקבל צדקה, תיקנו חז”ל שישלחו להם בדרך כבוד של משלוח מנות על דרך שנאמר (בנחמיה ח) ושלחו מנות לאין נכון לו, ויש שדייקו כן ממ”ש הארחות חיים (סי’ ל) והכלבו (סי’ מה) שמשלוח מנות הוא משום סעודת פורים, ולכן פורים שחל בשבת נדחית הסעודה ליום ראשון, כיון שא”א לקיים משלוח מנות בשבת, וע”ע במאירי (מגילה ה ד”ה וסעודת פורים) ובספר המכתם (שם), וע”ע בשו”ת מהרלב”ח (סי’ לב) ובשו”ת הרדב”ז (ח”א סי’ תקח) ובלבוש (סי’ תרצה ס”ד) אך אינו מוכרח כ”כ דאפשר שהוא לריבוי השמחה שבסעודה ולא העיקר, ובספר סדר היום (סדר פורים) כתב צריך להרחיב דעתו ונפשו בימים האלו ולחשוב עצמו שהיום ניצול ממות ומדחי, ויעשה משפט וצדקה עם העניים ואביונים וישלח מנות ומתנות לאין נכון לו כדי שיהיו הכל שמחים ביום זה ולא זה יהיה דואג וזה יהיה שמח.
ב. ובספר מנות הלוי למה”ר ר’ שלמה אלקבץ (אסתר ט, יט דף רח) כתב שתיקנו משלוח מנות היפך דברי איש צר ואויב שאמר על בני ישראל ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, שיש ביניהם פירוד לבבות ותקנו משלוח מנות לרמז שהם באגודה אחת ובאהבה ואחוה היפך דברי המן, וכמו שהיה עניינם כאיש אחד להקהל כל אחד עם חבירו, וכמ”ש גם כן מהר”ר יהודה בן שושן, וכעין זה כתב הב”ח (סימן תרצה) דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו ורעיו, ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה ורעות.
ג. מובא בדברי הב”ח בכדי שתהא השמחה משותפת יחד עם חבריו משפחה ומשפחה ואז תגדל השמחה ותתרבה, וז”ל הב”ח (שם סי’ תרצה ד”ה וצריך) טעם מנות ומתנות כדי שתהא השמחה כוללת שמחת עבודת יוצר הכל, והם המתנות לאביונים וג”כ, כוללת שמחת האדם עם אוהביו ורעיו והם המנות ובהיות שהתשועה בפורים היתה כוללת ב’ תשועות, שנפרע לנו מכל צרינו ונקם נקמתנו, ועוד שהושיע לנו עד שלא נפקד מאתנו איש, והם באמת שתי מתנות טובות ומרומזים יפה בשתי מתנות שנתן אחשורוש, האחד בית המן, שבזה נפרע לנו מצרינו, והב’ בנתינת הטבעת שלא יפגע בנו שום אויב וצר, לזכר אלו ב’ מתנות תיקנו חז”ל בין בשמחת עבודת היוצר, ובין בשמחת האדם עם אוהביו וריעיו ליתן מידו ומהונו, ב’ מתנות לזכר שתי תשועות אלו, ע”י מתנות שנתן אחשורוש לא ילוזו מנגד פנינו, והמצוה לשלוח ב’ מנות לרעהו הטוב להיות שמח ושש עמו על ב’ תשועות אלו ע”כ. גם בריטב”א (מגילה ו) משמע שמשלוח מנות ומתנות לאביונים הם משום שמחה, וע”ע בס’ בני חיי (סי’ תרצד סק”ג) גם בערוך השלחן (סי’ תרצה סי”ג) כתב שהטעם משום שמחה, ולכן גם השולח לעשיר יצא (וכ”כ עוד שם סעיף י”ז) וכ”כ בשו”ת בית ישראל הורביץ (חאו”ח סימן פח) שהטעם הוא כדי לשמח המקבל וכ”כ בס’ יוקח נא למהר”א הכהן מסאלוניקי סימן (תרצה ס”ק לג לו).
ד. והגאון ר’ אלישע גאליקו תלמיד מרן הב”י בפירושו על המגילה (פ”ט פס’ כ) כתב בשם המפרשים שתיקנו כן היפך כוונת המן מכל וכל שהמן גזר על הממון כדכתיב ושללם לבוז, ולפיכך רצו חכמים לעשות הוראה בממון שהיה להם לאכול די סיפוקם והותר כדי לתת לאחרים עכ”ל.
ה. ועוד כתב (שם) שהיתה הכוונה להורות היותנו מושגחים שלא בדרך הטבע, שרצו חכמים להורות כי אף אם יעשו דבר המסבב לאדם מיתה לא יועיל, אלא יהיו חיים וקיימים לחוזק הפך כוונת המן, והוא דקרא כתיב ושונא מתנות יחיה, וכאן נצטוו בנתינת משלוח מנות איש לרעהו ויחיו ע”כ. (וע”ש עוד שעמד אמאי מרדכי הציל את אחשוורוש, ותי’ משום שהיה מהול וחס עליו).
ו. והגאון המהריט”ץ בספרו לקח טוב כתב, שטעם המנות כדרך לוחמים מלחמות עצומות שדרכם לחלק מהשלל ההוא לאוהבים, וכמו שמצינו בדוד שאמר הא לכם משלל אויבי ה’, וכן כאן שהמן אמר להשמיד וכו’ ושללם לבוז, ועתה היתה להם נפשם לשלל ומקניהם וקניינם כאילו מחדש שללום, לכן היו משלחים מנות איש לרעהו כאילו שללו שלל רב.
ז. ויש שביארו שענין משלוח מנות הוא בשביל להראות שמחה, עיין למהר”ל בספרו אור חדש על מגילת אסתר שכתב שטעם תקנת משלוח מנות הוא כדי להראות שהוא בשלימות גדולה, עד שיוכל להשפיע מטובו גם לאחרים, כי כאשר האדם שמח ויש לו משתה הוא יותר בשלימות, וכאשר יש לו יו”ט הוא יותר בשלימות, ולכך הוסיף לומר ומשלוח מנות, כי כאשר האדם בשלימות לגמרי הוא ג”כ משפיע לאחרים מטובו, הובא בשו”ת בית שערים (ח”א סי’ שפ).
ובשו”ת כתב סופר (או”ח קמא) כתב די”ל שטעם מצות משלוח מנות איש לרעהו להראות שמחה חדוה ורעות כדרך שעושים סעודת שמחה, שמשלחים לקרובים ורעים אהובים ע”כ, וכ”כ בכתב סופר עה”ת (ח”ב סי’ שנד) ולעיל (שם סימן קלט) הביא בשם הר”ן שענין משלוח מנות הוא לפי שכן דרך אוהבים ששולחים זה לזה מסעודת שמחה.
ח. ובספר תורת משה להגאון חתם סופר (פ’ תצוה דף פא ע”ח) כתב דבשעה שטענו בבבל מודעא רבה, ואמרו ליחזקאל נהיה ככל הגויים, והשי”ת השיב ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם והיו כאנוסים ומוכרחים, לא יכלו לאכול האחד אצל חברו, שאין לומר ע”א נאמן באיסורין, דבעינן שיהיה מוחזק בכשרות, והא קמן שנהנו מסעודתו של אותו רשע ונחשדו על איסור, אמנם עתה שקיבלו את התורה מרצון ושמחה שוב הותרו לאכול האחד משל רעהו ולכן שולחים מנות איש לרעהו ע”כ.
ט. ובספר ברוך ה’ להגאון ר’ משה רוטמן (חי’ הש”ס סי’ ט) כתב דהנה קיי”ל (סנהדרין מט) דהרוגי מלכות נכסיהן למלכות וה”ה מלכות גויים, ולפ”ז ישראל בימי המן היה להם דין הרוגי מלכות, ולא היו נכסיהם בשם בעליהן, כי לא היו הנכסים שלהם, ואם כן אח”כ כשחזרו וזכו בהם זכו מן ההפקר, וכל הקודם זכה, ולכן משום חיבת הנס תקנו חכמים לשלוח מנות, זכר למה שאז לא היה לו נכסים משלו, רק מה שזכה מהמלכות, ולכן יש מנהג שאין מקפידין על גזל וכד’ להורות שבפורים לא היה נכסים השייכים לחברו או לו בפרטיות עכת”ד, ואין זה אלא דרך הדרוש.
י. ובס’ צדקת הצדיק (סי’ רנה) כתב בדבר שהאדם חסר בו וצריך תיקון על ידי התנהגות בהפך, הוא אפילו בענין שהיה אצל אדם אחר מצוה, כדרך שאמרו במלוה ברבית דאפילו לגוי לא, הגם שיש מצוה דלנכרי תשיך, כל שאין עבירה במניעתו צריך למנוע, וזה ענין הקדמת רפואה למכה דמרדכי בבגתן ותרש וכו’, ובודאי הוא רפואה פנימית למכה פנימית, ובאמת תמוה אמאי גילה מרדכי, והלא טוב יותר שאחשורוש יהרג, ותינצל אסתר מביאת איסור הגם דקרקע עולם היא וליכא איסור, מ”מ ודאי מצוה להצילה, וגוי לא מעלין ולא מורידין ואין להעלותו ולהצילו כלל, רק ששמעתי דקליפת פרס הוא צרות עין, ולכן תיקנו משלוח מנות בפורים שהוא ההיפוך דצרות עין ע”כ.
יא. ובספר עטרת משה להרבי ממאקאווא זצ”ל כתב בשם הרבי מאיר יחיאל מאוסטרווצא, דמבואר בגמ’ שגזירת המן היתה משום שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצאר אלא שהשתחוו רק לפנים כלפי חוץ ולא באמת, אלא שכל אחד מישראל אף שלבו היה למקום, עכ”ז חשד את חברו שמא כיוון לע”ז, והיו צריכים להזהר זה מזה לא לאכול משחיטתו ולא לשתות מיינו, ששחיטת מומר לע”ז שהיא נבילה ויינו יין נסך, אך כאשר נתבטלה הגזירה או אז ידעו שכל אחד התכוין רק לפנים ולבו שלם עם ה’ אלקיו, ויכלו לאכול משחיטתו ולשתות מיינו, לכך תיקנו מצות משלוח מנות להראות שאינם חושדים זה את זה, וכתב בעטרת משה (שם) שלכן מצינו בגמ’ (מגילה ו) ששלחו משלוח מנות בשר ויין, כי עיקר המצוה היא דוקא בבשר ויין להראות ששחיטת כולם כשרה ויינם מותר. ע”כ.
יב. והגאון ר’ שמעון סופר זצ”ל בס’ אגרות סופרים (עמוד נב) כתב דכיון שבימים אלו הדור וקיבלו את התורה מאהבה, ואחד מהתנאים לקבלת התורה הוא האחדות, לכן תיקנו משלוח מנות לחזק את האחדות, גם בשפת אמת (שמות לפורים) כתב שעיקר הישועה בפורים נעשה ע”י הכינוס, כמ”ש לך כנוס את כל היהודים וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם, ובמתן תורה כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי, והדור קבלוה בימי אחשורוש בכח הקהילה, וזהו וקבל היהודים לשון יחיד שנעשו אגודה אחת, ואז אין עמלק יכול לשלוט בהם לכן תיקנו משלוח מנות ומתנות לאביונים לעורר אהבת בני ישראל, וזה היה יסוד בית שני שיסודו בכח אהבת ישראל ע”כ.
יג. ובשו”ת תירוש ויצהר (סימן קעב) כתב שבזמן גזירת המן הרבו בצדקה לעניים והרגישו שהצלתם היתה בזכות הצדקה, ורצו לתקן מתנות לאביונים באופן הראוי ביותר שהעני לא יתבייש, ולכן תיקנו גם לשלוח מנות איש לרעהו, ועי”ז לא יתבייש העני בקבלת המתנות.
יד. ובבני יששכר (אדר מאמר ח) כתב על פי דברי החיד”א בספר כסא דוד (דף מא) בשם תלמידי האר”י דהגם דקיי”ל (סוטה כא) דעבירה מכבה מצוה, אבל אין עבירה מכבה תורה גם צדקה וגמילות חסדים אין עבירה מכבה אותם, והנה אנשי כנה”ג תמהו היאך לא הועילו חבילות חבילות מצוות שהיו ביד כל אחד מישראל, אלא שהעבירות כיבו המצוות, ומה שהיה בידם מצות לימוד תורה לא הועיל כיון שהיה להם מודעא וכו’ ותיקנו למזכרת גם כן מצות משלוח מנות גמילות חסדים ומתנות לאביונים צדקה, שכל אלה המצוות אין עבירות מכבות אותם, ושוב לא יתחייבו ושוב לא תהיה גזירה כזאת לעולם, ואפילו בדור שכולו חייב ח”ו, כיון שיש ביד ישראל מצות הגיון התורה וצדקה וגמילות חסדים וצדקתם עומדת לעד ע”כ. וע”ע במאור ושמש (פ’ משפטים) שתיקנו לשלוח מנות בפורים לרמוז שצריכין להחזיק בידי לומדי תורה.
טו. ועוד אפשר שהטעם משום להרבות את השמחה שעל ידי שפותח את ידו ונותן נפתח לבו ושמחתו יותר שלימה.
טז. ועוד יש לומר שהוא זכר לנס שבאותה השנה שנעשה הנס עשו מעצמם את יום המנוחה ליום משתה ושמחה, להודות להשי”ת ואפשר ששלחו מנות מעצמם כפי הדרך בכל סעודה של שמחה שמשתף בה את חבריו וקרוביו, ותיקנו לעשות זכר לזה בכל שנה, וכן צמים ביום י”ג אדר שבו התענו בזמן המלחמה, שכל זה הוא זכר לנס לראות את עצמו כאילו עתה היתה הצרה ועתה היתה הרווחה ותשועת ה’, וכמו שכתבו המפרשים שתענית אסתר הוא זכר לנס, כ”ש מצוות הפורים די”ל שהם זכר לנס ודו”ק, וע”ע בדרשות ר”י אבן שועיב (פרשת תצוה) שהמן הרשע רצה לקעקע ביצתם לגמרי להשמיד להרוג ולאבד, להשמיד זהו אבדן הדת, להרוג זהו אבדן הגופים, ולאבד זהו אבדן הממון, וכשריחם השי”ת עליהם קבעו ג’ מצות כנגד אלו השלשה מקרא מגילה כנגד הדת, שמחה ומשתה כנגד הגופים, ומשלוח מנות ומתנות לאביונים כנגד הממון.
ובביאור הגר”א לאסתר (פ”ג פס’ יג) כתב שהמן גזר ד’ גזירות: א. להשמיד ב. להרוג ג. ולאבד ד. ושללם לבוז וכנגדם קיבלו ישראל: א. מקרא מגילה ב. שמחה ג. משתה ד. מתנות לאביונים, ושם (פס’ יט) כתב באופן אחר דשמחה ומשתה ויו”ט ומשלוח מנות וכו’ הם ארבעה, כנגד ארבעה דברים שרצה המן לעשות כדפרשתי לעיל. ע”כ.
ולפי זה יש לומר דלטעם א של התרומת הדשן שהוא מדין הסעודה, וכן לטעמים ד-ז ט-י יג-טז שהוא מדין הנתינה וזכר לנס אין דין בצורת המשלוח אלא בתוצאה, וכן לטעמים ח, יא שהוא להורות שכעת אפשר לאכול משל חברו ואין לחושדו בכשרות, אם יודע ממי מקבל יוצא בזה ידי מצות המשלוח, ומשלוח ע”י רחפן שהגיע ליעדו מקיים בו המצוה אף לכתחילה.
אמנם לטעם ב שכתב בספר מנות הלוי שהוא להרבות אהבה בין רעים וכן לטעם ג של הב”ח שתהיה שמחה משותפת עם אחיו, וכן לטעם יב לעורר אהבת בני ישראל, נראה שלא מועיל משלוח ע”י רחפן לכתחילה, שאין זה מדרך קירוב כל כך אף אם יודע ממי קבל.
וסיים בילקוט יוסף (שם) שאף שהאחרונים פלפלו לענין דינא בטעמים של משלוח מנות, ומהם בשו”ת חתם סופר (חאו”ח סימן קצו) ובשו”ת כתב סופר (חאו”ח סימן קמא אות ב) ובשו”ת שבט סופר (חאו”ח ס”ס כג וסימן כח) ובשו”ת בנין ציון (סימן מד) ובשו”ת אפרקסתא דעניא (סימן כה) ובשו”ת בית שערים (סימן שפ) ובשו”ת תורה לשמה (סימן קפח) ובשו”ת חלקת יעקב (או”ח סימן רלה) ובשו”ת משנה הלכות (ח”ו סימן קכג) ועוד וראה בחזו”ע פורים (עמ’ קיז) מכל מקום בדרך כלל אין הטעם מוכרח, ואין לנו ברירות מה הטעם, ולכן אין להוציא דין בהכרח ע”פ הטעמים, והחיד”א בשו”ת יוסף אומץ (סימן פב) כתב לגבי מתנות לאביונים שאין להוציא דין מכח הטעמים, וכמ”ש מהרא”י כתבי תה”ד (סימן קח) ע”כ.
ב. זאת ועוד כתב (שם עמוד תשמב) דבשו”ת בנין ציון (סי’ מד) נסתפק האם יש לשלוח דוקא ע”י שליח, שמכיון דכתיב ומשלוח י”ל דקפדינן שיהיה דוקא דרך שליח ולא דרך נתינה, ומסיק שהואיל ושני הטעמים שנאמרו במשלוח מנות שייכים גם כשמביא ונותן המנות בעצמו שפיר דמי ע”כ. וע’ בב”י (ס”ס תרצה) דלכאורה מוכח דס”ל דמשלוח בדוקא וי”ל, וע’ בדרכי משה (שם אות ז) שרש”י ס”ל דמשלוח לאו דוקא ע”ש, והכי פשיטא ליה להמאורי אור (עוד למועד דף קכ”ט סע”א) ע”ש, אבל הגאון החת”ס (בחי’ לגיטין כב:) ס”ל שצריך לכתחילה לשלוח המנות ע”י שליח ולא יתנם בעצמו, וכ”כ בשמו בספר המקנה (ח”ב ד”ו ע”א), גם בס’ יפה ללב (ח”ב סי’ תרצה סוף אות יט) הצדיק מקום ספיקו של הבנין ציון, שהדין עמו במ”ש, דלא מהני שיתנם בעצמו כיון שבפסוק ובפוסקים הזכירו לשון שלוח, ולכן מה שהיה נוהג רב חסיד אחד להביא בעצמו המנות וליתנם לרעהו לקיים מצוה בו יותר מבשלוחו, נמצא חומרו קולו שלפי הנראה צריך דוקא ע”י שליח ולא בעצמו עכת”ד.
אולם בשו”ת יהודה יעלה אסאד (חאו”ח סי’ רו) כתב דקרא נקט לרבותא “משלוח” דאע”ג דבעלמא מצוה בו יותר מבשלוחו, הכא קמ”ל דליכא קפידא, ושלוחו שוה ממש כאילו נתנם הוא בעצמו, א”נ דעדיף טפי ע”י שלוחו שהוא דרך כבוד יותר וכו’, אבל בכל אופן יוצא י”ח ע”כ, וכ”כ בפשיטות הגאון מבוטשאטש באשל אברהם (סי’ תרצה) וכן פסק בשו”ת נחלת בנימין (סימן קלו) וכן העלה בתשובה בכת”י בס”ד, וכך נהג הגאון החזון איש לשלוח מנות בעצמו ולא על ידי שליח וע’ בשו”ת יד הלוי (סי’ קיח).
ובספר אסופות הגר”ח כתב בשם הגר”ח מבריסק שהביא ראיה דיכול להביא את המנות ע”י עצמו, מהא דאמרינן בגמ’ מגילה ז:) דמחלפי סעודתייהו אהדדי, ופירש”י זה אוכל אצל חבירו וכו’, הרי שאף שלא שלח ע”י שליח מקיים בזה מצות משלוח מנות, אלא שברמב”ם (פ”ב מהל’ מגילה ה”ט) כתב זה שולח סעודתו לזה וזה שולח סעודתו לזה עכ”ל. ולכאורה משמע דבעינן שליחות דוקא, דאל”כ הול”ל זה נתן סעודתו לזה וכו’ ע”כ, אולם אין דיוק זה מוכרח, ופשוט.
ואף שבספר יבקשו מפיהו (עמוד נו) כתב בשם הגריש”א שאין ענין להקפיד לתת משלוח מנות על ידי שליח, מ”מ נראה שכיון שמצינו שכמה גאוני עולם חששו לדברי הבנין ציון, ואף שאינו לדינא, מ”מ יש בזה מדת חסידות משום מהיות טוב. וכ”פ בילקוט יוסף (שם) הלוקח מנותיו בעצמו ומביאם לחבירו יוצא ידי חובת משלוח מנות ואין צריך לשולחם על ידי שליח דוקא, ויש שנהגו להקפיד לשלוח מנות לכל הפחות לאדם אחד על ידי שליח.
לכן נראה לדינא דלכתחילה ישלח משלוח אחד שיביאו לחברו בדרך חיבה וקירוב כדת ע”י שליח או בעצמו, ואם ירצה לשלוח עוד משלוח ע”י אף ע”י רחפן יוצא גם בזה ידי חובת משלוח מנות.
