סימן ל”ו – (שו”ע אורח חיים תרע”א ס”ד תרע”ב ס”ב תרע”ו ס”ד )

נראה שאף שאין חובה ביותר מחצי שעה שהוא שיעור הדלקה, מכל מקום יש מעלה והידור בהדלקת נרות חנוכה במקום שרואים אותם למשך זמן ארוך, דכל זמן שהנרות דולקות הם נרות מצוה.

תשובה:

א. מבואר בשו”ע (סי’ תער”ב ס”ב) מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא, הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן.

וכתב המשנה ברורה (ס”ק ו) ואף בזמנינו צריך לשיעור הזה (חצי שעה), אבל אם נותן בה שמן הרבה שידליק יותר אין בו שום מצוה, אבל בנרות של שעוה, יש הידור מצוה כשהן ארוכות, ומ”מ אין לעשותם גדולות יותר מדאי. ע”כ.

ובפסקי תשובות (שם) כתב שבימינו שיש אור החשמל בבתים ובבתי עסק וברחובות, ולילה כיום יאיר, זמן ‘תכלה רגל מן השוק’ הוא מאוחר יותר, ויש ששיערוהו לערך שעה 9, כי רוב בתי העסק סוגרים שעריהם לערך בין שעה 7 ל – 8 ועד הגיעם לביתם הוא לערך שעה 8 – 9, ואף שמצוי עוברים ושבים גם לאחר שעה זו, מ”מ מדברי הגמ’ ‘עד דכליא ריגלא דתרמודאי’ משמע שהולכים בזה אחר רוב בני אדם החוזרים מעבודתם.

ולפי זה הרי שיש מצוה שיתן בה שמן שידלק עד שעה זו, וכ”ה בקונטרס חנוכה ומגילה להגר”ח טורצין בשם הגרי”ז מבריסק זצ”ל, וג”כ מביא לראיה את דברי הרמב”ם הנ”ל “חצי שעה או יותר”, מועדים וזמנים ותשוה”נ (ח”ב סי’ קמ”א וח”ו סי’ פ”ו), (ואף שהוא כתב שעה 7.30 משום שבשעתו הקפידו הרשויות על חוק זמן סגירת החנויות בשעה 7 משא”כ לאחרונה רוב החנויות פתוחות עד שעה 8. וכל זה בערים הגדולות, אבל בישובים ובכפרים זמן תכלה רגל מן השוק מוקדם יותר, ויש לשער בכל מקום לפי זמן שרוב אנשי הישוב כבר חזרו לבתיהם מעבודתם). וכבר הקדימו בזה בעל ה”בני יששכר” זי”ע בחידושי מהרצ”א (דף ב’ טור א’) ומדייק מלשון הרמב”ם (פ”ד דחנוכה ה”ה) “מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק וכמה זמן זה כמו חצי שעה או יותר” וכו’ משמע דחצי שעה לאו דווקא וזמן שתכלה רגל מן השוק יכול להיות יותר מכך, ועיין שו”ת משנ”ה (ח”א סי’ ש”צ). ואף לאחר מכן אפשר שיש הידור לנרות הדולקים כי כאמור בזמננו מצויים עוברים ושבים עד חצות, עכ”פ בערים הגדולות. (במועו”ז שם) ויש לציין כאן גם את דברי המהר”ם שיק בספרו על תרי”ג מצוות (מצוה צ”ח) שאם בית קיבול השמן הוא גדול מהשיעור יש הידור למלאותה לגמרי, עפ”י דברי התוס’ ורא”ש ביצה (כ”ב ע”א) שהנר דולק צלול יותר ע”י ריבוי השמן, ודברי המג”א מיירי כשהולך להתקין בית קיבול שא”צ להתקין יותר גדול מהשיעור, ובכה”ח (סי’ תרע”א ס”ד ס”ק ל”ב) בשם יפה ללב שרבים נוהגים בבזיכין גדולים שנותנים מים וע”ג שמן, ויש בזה ענין להורות על הנס שישראל שנמשלו לשמן גברו על האומות שהם המים הזידונים, ובלוח דבר יום ביומו שכן מנהג בעלזא), ועוד יש לציין דברי שאילת יעב”ץ (סי’ ד’) שמצוה מן המובחר שיתן בה שמן שתדלוק כל הלילה.

ב. וכתב מרן השו”ע (סימן תרעו ס”ד) אחר שהדליק אומר הנרות הללו אנו מדליקים וכו’, וכתב בפסקי תשובות (שם) ונוהגים לשהות ליד הנרות ערך חצי שעה. וכ”כ בתשובות והנהגות (ח”א סי’ שצ”ד) ובעיקר הענין הנה כתב הרמ”א (סימן תרע”ז) שחייבין לראות הנרות ויש בזה אור שהאדם ממשיך בראיית הנרות, ודע כי “נר מצוה ותורה אור” ואין לך אור גדול המסוגל להמשיך לאדם קדושה כמו עסק התורה. ע”כ. ולאחרונה נדפס ס’ מקור חיים (לבעל חוות יאיר זצ”ל) שכתב “נראה לי שעיקר המצוה היא שיהיה המדליק אצל הנרות חצי שעה לראות אותם לשמוח בהם כי הם ג”כ זכר לשמחה שהיו מדליקים אחר הנס כמ”ש והדליקו נרות בחצרות קדשך, ולא סגי שידליק וילך לו אל מקום אחר”. וע”ע שו”ת שב יעקב (סי’ כ”ב) שלא ילך מיד אחר הדלקת הנרות לביהמ”ד להתפלל, ובספר נפש דוד מהגאון האדרת זצ”ל כותב בזה”ל “מצות נר חנוכה היתה חביבה עלי עד מאד, ולולי שיחת הבריות הייתי מהדר שידלקו זמן רב כפי יכולתם, והתענגתי לשבת בחדר שבו הנרות לראותם ולהסתכל בהם בכל רגע ולא הלכתי מאותו חדר רק כשהייתי אנוס עפ”י עבודת הציבור, ובכל זאת ישבתי נגד פתח אותו החדר כדי להסתכל בהם כפעם בפעם והייתי שש ושמח בהם הרבה”.

ג. וכתב באליה רבה (סימן תער”ב ס”ק ב) והב”ח מחמיר שלא לכבותו וגם אסור להנות ממנו אף שנכבה אחר חצי שעה כיון שהוקצה למצוה, עד כאן. וטוב שיתנה בפירוש שאין מקצה השמן אלא כשיעור מצוה ואז מותר לכבות להנות אחר חצי שעה, מיהו כשעדיין דולק יש לחוש לדבריו. רש”ל. מפני שהרואה סבור שמותר להשתמש לאורו. והנה בט”ז האריך להתיר אפילו בשלא התנה, והקשה על בית יוסף ממה שנגבה לצורך המת דמותר ליורשיו דאמרינן דמה דלא ראוי לא תפיס, והוא הדין כאן אין איסור אלא במאי שצריך לנר חנוכה, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דשאני מת מה שמוקצה למצוה, ועוד כאן דנעשה מעשה בזה שהדליק ממנו שאני מגבו לצורך המת, גם קשיא עליו, הא הב”ח כתב כן בשם רבינו ירוחם בשם הגאונים וספר צידה לדרך. ומכל מקום לדינא כשנתערב מותר לבטלו דסמכינן בזה על המתירין, ועיין סוף סימן תרע”ז. כתב ליקוטי מהרי”ו (סימן ל”ג) אין לטלטל נרות חנוכה עד שדלקו כבר חצי שעה, עד כאן, ולפי מה שכתבתי אין לטלטל כלל. ע”כ. והביאו בקיצור במ”ב (שם ס”ק ז). למדנו מהאליה רבה שכל שמדליק השמן אף בכמות גדולה הוקצה למצותו, ומיקרי נר של מצוה.

וכתב בפסקי תשובות (שם) וכן מש”כ בשו”ע שלאחר שדלקו הנרות חצי שעה אפשר לכבותן ומותר להשתמש לאורן לפי המתבאר שיש מצוה בהדלקתם בזמננו אף לאחר חצי שעה מצאת הכוכבים, שוב מדינא אין לכבותם ואסור להשתמש לאורם, ויש שכתבו שגם לאלו המדליקים בפנים בבית, כיון שהיכר ופרסום הנס הוא לבני הבית הנמצאים שם, אסור לכבותם ולהשתמש לאורם גם לאחר חצי שעה כל זמן שבני הבית נעורים, ואף אח”כ מצד ההידור אין לכבותן, ואם רוצה לכבותם משום איזה סיבה כגון שכולם יוצאים מהבית ויש חשש שריפה, יתנה על כך לפני הדלקתו.

ד. ובספר הקדוש ‘קב הישר’ (פרק צו) והבאנו דבריו בשיחות חיזוק (בראשית עמוד רטז): ‘כל הנר הדלוק למצוה יש בו קדושה נפלאה אין שיעור, ואם היינו זוכים להשגות רוח הקודש, היינו מברכים ומבינים ומשיגים על ידי מצות הדלקת הנרות של מצוה – עתידות, דהנר של מצוה מתנבא כמו הנביא על פי ה’.

והרב הגאון מהרש”ל ז”ל כתב בהקדמת ספרו הנקרא ‘ים של שלמה’, וזה לשונו: פעם אחת בא לְיָדִי, על ידי נר של מצוה, כאילו הראו לי מן השמים. ונתנו לי הורמנא ואמיץ כח מרקיע, ופתחו לי שערי אורה, עד כאן. ושמעתי מפי מורי על פי קבלה, שהענין הוא כך: כשהיה הרב רבי שלמה לוריא ז”ל לומד, וחיבר הספר ‘ים של שלמה’, ארע לו שהיה לו רק נר קטן דולק לפניו, והיה זמן קרוב להכבות, והיה דולק כמה שעות יותר משלשה וארבעה נרות שלמים. וזה העיד עליו תלמידו ונכדו. וזה לשונם: בעל הנר הכיר בנרו כי ה’ עמו. וזה ארע להגאון הנזכר לעיל, נס ממש, כנס של שמן הקודש שבצלוחית הקדושה שבבית המקדש, זכותו יעמוד לנו, אשרי לו ואשרי יולדתו.

הכלל העולה, בכל נר של מצוה – נמשך בו קדושה עליונה, ומעורר למעלה הדלקת בוצינין קדישין. וכן מצינו בזוהר בתיקונים (תיקון כט דף עג ע”א) דקאי אליהו אחורי כותלי של בית המדרש של רבי שמעון בר יוחאי, ואמר: ליקום בוצינא קדישא וידליק בוצינין קדישין דלעילא.

ועל כן מנהג המדקדקים, שנר הדולק לשם מצוה, ונשאר ממנו – מצניעין אותו, שלא להשתמש בו דבר חול, כי אם דוקא דבר מצוה. ובפרט נר הדולק ללמוד בו תורה, ויש הרבה ענינים תועלת לנשמה על ידי נרות של מצוה.

והנה הנרות של חנוכה הבאים לזכרון תוקף הנס הגדול, שהן נרות קדושים, ומקודשין בקדושה עילאה ומראין על נרות ומדות העליונות אשר הם מתעוררים ומתלהבים בגבורה לפעול דין בהרשעים. ע”כ.

נמצאנו למדים מכל הנ”ל שיש הידור ומצוה בהדלקת נרות למשך זמן ארוך כל זמן שרואים אותם, הן כשמדליק בחוץ מצד פרסום הנס בזמננו שהוא למשך זמן ארוך יותר כמבואר, והן כשמדליקין בבית מצד פרסום הנס לבני הבית, וחביבות המצוה שיש בזה, הן מצד השהיה מול הנרות שיש בזה, הן מצד הידור בהדלקה בכלי מלא, והן מצד שדעת השאילת יעב”ץ  (ס’ ד) שיש הידור שידלקו כל הלילה, הן מצד שדעת האליה רבה שכל מה שנתן בכלי ועשה מעשה של הדלקת הנר לנר חנוכה, ולא פירש שאינו מקצה למצותו מה שידלק יותר מחצי שעה, ממילא כל השמן שנתן בכלי הוקצה למצותו, הן מצד מש”כ בספר קב הישר (פרק צו) שכל נר הדלוק למצוה יש בו קדושה, וכמו שהעיד הים של שלמה בהקדמה לספרו.