מעשה בראובן שהזמין כתר אצל רופא שיניים ולאחר המדידות שלקח הד”ר הזמין לו את הכתר יש לציין שלא עשה לו כתר זמני כדי לחסוך ללקוח 250 ש”ח, וקבע לו תור להדביקו. אך בהגיע מועד התור, ביטל הלקוח את התור. וא”ל הד”ר שיקבע תור אחר, אך משום מה, הלקוח לא קבע. והד”ר טוען שאף הוא ניסה להתקשר אליו ולא ענה לו כמה פעמים. ולאחר כארבעה חודשים קבע הלוקח תור, אך הכתר כבר לא התאים והד”ר אומר שזה כנראה מכך שיש תזוזות שיניים וצריך להזמין כתר חדש ורוצה לחייב את הלוקח בסך 750 ₪. אך מאידך גיסא טוען הלוקח: לא ידעתי שיכול להיות תזוזות שיניים לכן אני אנוס ופטור מתשלום. הצדק עם מי?

נושאים לדיון:

• הזמין כלי מאומן לעשותו ולא בא לקחתו והופסד הכלי
• הזמין כתר והתברר באונס או בשוגג שאינו צריך הכתר
• על מי מוטל למכור את החפץ שעשה האומן
• ידיעת הד”ר על אפשרות תזוזות השיניים והמטופל לא ידע מכך, האם יש בכך לפטור את המטופל
• מסקנא דדינא

הזמין כלי מאומן לעשותו ולא בא לקחתו והופסד הכלי

א. כתב מרן בשולחן ערוך (סימן שלג סעיף ח) וז”ל: אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב. עכ”ל. ומקורו טהור מתשובת הרא”ש (כלל קד סימן ו) ושם כתב טעם לחייב מזמין העבודה משום דינא דגרמי. מידי דהוה אהלכו חמרין ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה לחה, נותן להם שכרם משלם (ב”מ עו:), שעל ידו הפסידו מלאכת היום, והכא נמי על פי דבורו הפסיד. וע”ע ביאור הגר”א שם (אות מא).

ועיין בשו”ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן קל”ד) מה שפסק לפי דבריו לענין מוכרים שהביאו פירות למקום הלוקחים על פי בקשתם, ואח”כ חזרו הלוקחים, דבזה יש לומר דצריכים לשלם להמוכרים הוצאת נסיעת ההבאת פירות מדינא דגרמי. וכתב שמכאן ראיה למה שכתב הסמ”ע (סו”ס ל”ט ס”ק מו) ע”פ דברי העיר שושן (סעי’ יז) במלוה שאמר ללוה עשה לך שט”ח ואלוה לך ואח”כ חזר המלוה, דצריך לשלם להלוה דמי שכר סופר שהוציא מחמת גרמי. וכן בנתיבות המשפט (ביאורים סימן ר ס”ק יג) כתב דאם אמר אחד לחבירו, הבא לי סחורה פלונית ידוע שדמיה קצובין ואקנה אותה, ואח”כ לא רצה לקנות, דמשלם לו יציאותיו, וגם דמי להא דסימן י”ד סעיף ה’ בהג”ה בא”ל לך ואני אבוא אחריך דחייב מצד גורם היזק.

ובנ”ד יש לדון שאין הכתר עצמו נפסד, אך מאידך האפשרות להשתמש בו מתקלקלת באופן שיש תזוזות שינים וא”כ נראה שאין נפ”מ ובזה ג”כ יש לחייב את מזמין העבודה.

הזמין כתר והתברר באונס או בשוגג שאינו צריך הכתר

ב. ויש לדון באופן שהלקוח הזמין את הכתר ובאונס אין לו שימוש בו, כגון שנפל לו עיקרו של שורש השן. כלומר, שאין אפשרות כלל להדביק המבנה והכתר. האם בכ”ז צריך לשלם לד”ר על הכתר והמדידות וכיוצ”ב שעשה הד”ר.

הנה כתב מרן בשולחן ערוך (סימן של”ה סעיף ג) ז”ל: שכרו להביא תפוחים לחולה, והלך והביא ומצאו שמת או שהבריא, לא יאמר: טול מה שהבאת בשכרך, אלא נותן לו כל שכרו, וכן כל כיוצא בזה. עכ”ל. ומקורו מתוספתא. וכך נראה שדעת הגר”א בביאורו לשו”ע (סי’ שלג סעיף ח) גבי אומן כנזכר לעיל.

ומזה יש ללמוד שגם בנאנס המזמין הפעולה, צריך לשלם עבור כל ההוצאות שנעשו.

אלא שבזה יש לדון אם הרופא שיניים הוא כפועל או כאומן שמבצע את ההזמנה של הכתר. שאם נאמר שהוא כפועל, הרי שחייב לשלם כל הוצאותיו וכן את כל שכר פעולתו, כגון מדידות השן וכיוצ”ב. אך אם נאמר שאין הוא כפועל אלא כאומן שמבצע הזמנת החומר וכמו כל מוכר דעלמא, ממילא יש מקום לפטור הלוקח מדין גרמי באונס כמבואר בשו”ת חוות יאיר (סי’ קס”ח) במי שכתב למחותנו שיבא לזמן פלוני שקבע זמן לחתונה וחברו השיב לו שיבא ולא בא, וזה הוציא הוצאות החתונה – שחייב מדינא דגרמי אם לא שנאנס שיש לפוטרו.

ותא שמע בנתיבות המשפט (סי’ של”ג ביאורים ס”ק טו) שכתב להעיר על דברי השו”ע הנזכר גבי הזמין כלי מאומן ולא בא לקחתו שחייב אם זה דבר שיפסד מיד. והקשה למה לא כתב לחייבו גם בדבר שלא יפסיד מיד, דלא גרע ממ”ש מרן השו”ע בסימן של”ו סעיף ב’ דאפילו בציוה לו לעשות דבר של הפקר ואמר שכרך עלי, חייב לשלם ואינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך. ולכן נראה דדוקא בשכירות פועל דאין צריך קנין, חייב, דמזה מיירי בסימן של”ו. והכא מיירי שלא אמר לו שיעשה בתורת שכירות, רק שאמר לו שאחר שיעשהו לעצמו יקנהו ממנו בתורת קנין לפי שוויו דאז לא נעשה שלוחו להתחייב תיכף, רק בדבר האבד חייב מטעם גרמי. ע”כ.

וא”כ דבריו אינם עולים בקנה אחד עם דברי הגר”א הנ”ל שציין בביאור לשו”ע גבי אומן שמיירי בפועל, מכך שציין לעיין בסי’ של”ה סעי’ ג עדיין יש לגר”א ליישב קושיית הנתיבות המשפט.

ונראה בפשיטות שדינו של רופא שיניים דינו כקבלן וכמוכר ולא כפועל שהלא הוא קיבל לגמור לו את כל הטיפול באותה השן ומקבל שכרו בקבלנות ולא לפי שעות עבודתו. ולכן י”ל בנ”ד אף שאין מזמין הכתר בגדר אנוס שהלא הוא ביטל את התור שנקבע לו ובא לאחר זמן לא סביר אבל עכ”פ דין שוגג יש לו שלא ידע על עניין תזוזות השינים שיכולים להתהוות עם הזמן ובזה כבר פסק הש”ך (סי’ שפ”ו ס”ק א, ו) לפטור גרמי בשוגג וכ”ש באונס.[1]

על מי מוטל למכור את החפץ שעשה האומן

ג. באופן שנאמר שהלוקח (מזמין העבודה) חייב, וכדעת הגר”א שאפילו באונס יתחייב שהלא דינו כפועל כנ”ל, על מי מוטל למכור את החפץ שעשה האומן. האומן או מזמין העבודה.

בסמ”ע (ס”ק ל) כתב שכבר בפרישה (אות ה’), דקדק מלשון הרא”ש דהטיפול מוטל על האומן למכור הכלי,[2] רק ההפסד שיהיה לו כפי הפיסוק שפסק עמו הבע”ה מתחילה מהכלי, צריך להוסיף לו על הדמים שיקבל האומן.

ברם, כתב הש”ך (ס”ק מא) שנראה שכל זה דוקא בשעשה האומן משלו אבל עשה משל בעל הבית, אין הטירחא מוטל על האומן למכרו ומשום שקי”ל בשו”ע סי’ ש”ו סעיף ב אין אומן קונה בשבח כלי, הרי הכלי של בעל הבית ולכן עליו מוטל למכרו.

לכן בנ”ד אם היה שייך למכור את הכתר כדי להשתמש בחומר גלם שלו, היה על הד”ר לדאוג למוכרו ואת ההפרש היה צריך הלקוח לשלם לו. ומשום שהד”ר עשה בחומר שלו, אך מ”מ הלקוח יצטרך להשלים לו את ההפרש למחירו של הכתר ששילם עליו לטכנאי.

ברם, בנ”ד נראה שאין שייך כלל למכור את הכתר ולכן הוי הדבר בגדר נפסד מיד ולכן היה מקום לחייבו בתשלום.

ואגב כותבתי זה, נזכרתי במעשה שנשאלתי ביהודי שקנה מנה פלאפל עם חריף וטרם אכלו, אמר למוכר שאינו מעוניין בזה מסיבה מסוימת, והמוכר התנגד לכך משום שהכין מיוחד עבורו, בפרט שזה עם חריף שלא כולם אוכלים מזה. וע”ז היה מקום לומר שיכול להחזירו למוכר והמוכר אף שימכור בזול יצרך הקונה להשלים לו רק את ההפרש.

ידיעת הד”ר על אפשרות תזוזות השיניים  והמטופל לא ידע מכך, האם יש בכך לפטור את המטופל

ד. כתב מרן בשולחן ערוך (סימן ש”י סעיף ג) באדם ששכר סוס לרכב למקום פלוני ולחזור, או ששכרה לשני ימים והזכיר המקום שרוצה לילך שם וידוע שהוא מהלך שני ימים ועכבו הנהר, אם לא היה רגיל להתגדל, פסידא דבעל בהמה, ואם היה רגיל להתגדל, והשוכר מכיר ענין הנהר ולא המשכיר, פסידא דשוכר. ואם שניהם ידעו, פסידא דבעל בהמה. עכ”ל. ובסמ”ע (ס”ק יב) כתב וז”ל: כללא דהאי דינא, דכל ששניהן ה”ל למידע ולהתנות כגון שרגיל להתגדל, או ששניהם לא ה”ל למידע כגון שאינו ראוי להתגדל, בשניהם הוא פסידא דהמשכיר, דהוא בא להוציא שכירות מיד השוכר ועליו מוטל להתנות דהמע”ה וידו על התחתונה, וצריכין שיהיה דבר שהשוכר ידע והמשכיר לא ה”ל למידע, דבזה ודאי על השוכר ה”ל להתנות ואם לא התנה הפסיד וצריך לשלם.

א”כ בנ”ד לא מבעיא שהד”ר ידע מכך ששייך שיהיה תזוזות בשיניים, בפרט שלא עשה לו כתר זמני אשר הוא שומר את מקום השנים שלא יזוזו והמטופל לא ידע מכך, שיד הד”ר על התחתונה, אלא אפי’ אם ידע ג”כ המטופל מכך, אפ”ה פטור משום שעדיין הוא בגדר המוציא מחברו.

ה. זאת ועוד, נראה שיש מקום לפשר בזה, היות וכשנשאל הד”ר אם יכול לומר בוודאות שהכתר מלכתחילה היה מתאים? ענה, שבדרך כלל למעלה מ95% הוא מתאים ויש פעמים שאינו מתאים ושולח לתיקון ללא תשלום אצל הטכנאי, אך בנ”ד אמר שאין הטכנאי רצה להחליף היות וזה היה לגמרי מידה שונה עד כדי כך שהברזל שהוא הבסיס של החרסינה לא ישב על השן, שזה דבר שמורה על תזוזת שיניים של הלוקח.

אך אומנם לענ”ד עדיין יש חשש שמא זה וזה גורם, כלומר גם תזוזת שיני הלוקח וגם שאפשר שהמידה לכתחילה לא היתה טובה ולכן המוציא מחברו עליו הראיה. ולכן יש מקום לפשר ולגשר בזה שליש ומסך התביעה של ההיזק בפועל דהינו 250 ש”ח מתוך 750 ש”ח.

מסקנא דמילתא: נראה שיש לפשר שהלוקח ישלם לד”ר שליש מהתביעה של ההיזק של הכתר ועבודת המדידות שעשה הד”ר בסך 250 ש”ח.

מאת :

הרב שלמה בארי

[1] והוא ע”פ רמב”ן בדינא דגרמי בשם י”א; מרדכי (ב”ק פ”י סי’ קפ) בשם ה”ר אביגדור, שיטה מקובצת (שם קיז ב בשם ה”ר יהונתן; הגמ”י חובל ומזיק פ”ד ה”ג. וטעמם שדינא דגרמי הוא רק קנס ולא קנסו רבנן על האנוס והשוגג. אך דעת הרמב”ן עצמו לחייב על אונס והשוגג בדינא דגרמי שס”ל שהוא חייב מהתורה והוי כשאר נזק שחייב.

[2] ולפי”ז נראה שהבין שצריך לשלם לו גם הרווח בדינא דגרמי וצ”ב.