קביעת יום אזכרה למי שנפטר בבין השמשות
נשאלתי במי שנפטר בבין השמשות של יום א' דר"ה בארץ ישראל אבל קרוביו שמתאבלים עליו ששוהים בחו"ל אצלהם כבר לילה גמור אימתי קובעים את יום האזכרה של השבעה, והשלושים, והשנה, ביום הראשון של ראש השנה או ביום השני?
תשובה: יש לקבוע את האזכרה ליום הראשון של ראש השנה. וראוי גם כן לעשות דברים לעילוי נשמת הנפטר כאמירת קדיש ולימוד תורה גם ביום השני של יום האזכרה.
מקורות: הנה בתשובות והנהגות (כרך ה סימן מ) כתב שהטעם שלא להתפלל שחרית לפני הנץ כשאפשר, עפ"מ שמבואר בביאור הגר"א (סי' תנ"ט ס"ב) שהאריך טובא בזמני היום מאימתי משערינן להו, ובתוך דבריו מבואר שמשמר של לילה בשמים מתחלף רק בנץ ולא בעמוד השחר, וידוע שעם משמר לילה הדינים גוברים וצריך כוונה רבה, ולכן צריך להשתדל שהתפלה תהיה אחר הנץ דוקא שאז הוא כבר משמר היום, (ובמק"א הבאתי שאנו נוהגין להקפיד שלא לומר תחנון אחרי השקיעה כי המשמרות בשמים מתחלפים בשקיעה ומאז הוא זמן לילה שאינו זמן תחנון שאז הדינים גוברים, (ולא רק מפני שזהו בין השמשות לגאונים וגר"א).
ולפ"ז כתב בתשובות והנהגות שם שלולא דמסתפינא לחדש דבר שלא נזכר בפוסקים, נראה לי שאין לומר תחנון בבוקר לפני הנץ, שהמשמרות בשמים מתחלפים בנץ, ולפני הנץ עדיין זמן לילה ויש דינים ואינו זמן תחנון, ומיהו נראה דכיון שמעה"ש הוא דינא רפיא עד הנץ שמסתלק (ולכן בנטל ידיו קודם עה"ש שצריך שוב ליטול ביום, מועיל ליטול כבר מעה"ש שאין הדינים בתוקף כ"כ) שפיר יכולים לומר אז תחנון, מיהו נראה שעכ"פ ראוי ליזהר אז לומר התחנון בכוונה טפי כיון שעדיין הדינים מצויים.
ועוד הוסיף בתשובות והנהגות במה שנשאל בימים אלו במי שמת בין השמשות מתי לשמור היארצייט, ובשם הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל מובא שהעיקר ביום הראשון, ולדברינו יארצייט הוא ענין שמימי וכבר מהשקיעה נקרא יום המחרת.
ולפ"ז יש לקבוע את יום האזכרה ליום ב' דר"ה, אך לדינא נקטינן לא כן ויש לקבוע את האזכרה ליום א' דראש השנה וכפי שפסק מרן הגרע"י זצ"ל בחזו"ע אבלות ח"ג (ע' רלו) בשם האחרונים בשו״ת חסד לאברהם (חיו״ד סי׳ לז), ובספרו זכור לאברהם ח״ג (דף נח ע״ב), שאם מת בבין השמשות ונקבר למחרת, שהעיקר להקדים יום היאר צייט ליום הראשון, ולא למחרת ביום הקבורה. ע״ש.
ובשו״ת הריב״ד (חאו״ח סי׳ יח) נשאל ג״כ בדין מת בבין השמשות. והעלה שיקדים לקבוע יום היארצייט בכל משפטיו ביום הראשון, ולמחר ילמוד תורה ומשניות וקדיש, כעין מ״ש החת״ס. ע״ש.
וכן העלה בילקוט יוסף ארבע תעניות ואבלות (סי' שצא סע' סא), שאם יש ספק מתי מת הנפטר, אם ביום א׳ קודם שקיעת החמה, או בליל ב׳ אחר צאת הכוכבים, יש לקבוע היארצייט ליום א׳, וגם ביום המחרת ילמוד תורה ומשניות וקדיש. [וכל שכן אם מת בבין השמשות ונקבר למחרת, שהעיקר להקדים יום היארצייט ליום הראשון, ולא למחרת ביום הקבורה]. ע"כ.
ועיין עוד שם בחזו"ע (ע' רלו) שכתב שאם הנפטר נפטר בארץ ישראל בליל כ״ה טבת, ובמקום מגוריהם של קרוביו אשר בארה״ב עדיין היה יום, יש לקבוע היארצייט ביום כ״ה טבת, במקום שהנפטר היה בו. ומ״מ החרדים לדבר ה׳ יעשו הלימוד וצדקה ושאר ענייני תשובה גם ביום כ״ד טבת, שכתבו בשם הבעל שם טוב, שביום היארצייט דנים את הנשמה בעולם העליון, וברא מזכי אבא להעלות נשמתו ממדרגה למדרגה.
וכידוע מקור הדברים של ברא מזכה אבא הוא מהגמרא במסכת סנהדרין (דף ק״ד.) שאמרה: "ברא מזכי אבא", פירש הגאון רבי יצחק הוטנער כך. הלשון "ברא כרעיה דאבוה" (עירובין דף ע׳:), שפירוש המילים, שהבן הוא כרגלי אביו, שהאדם כל זמן שהוא חי, נקרא "מהלך", שמרבה חיל וזכויות ע״י תורה ומצוות שהוא עושה (וזה כמובא במסכת ברכות דף ס״ד .: "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל"), ואחר שמת, "כיון שמת נעשה חופשי מן המצוות", ואז הוא נקרא "עומד", כמו המלאכים, שנא׳: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג׳, ז׳). והאיך יכול האדם גם אחרי מיתתו להיות בבחינת "הולך"? ע״י בניו שמזכין אותו במצוות ומעשיהם הטובים. וזהו "ברא" -ע״י מצוותיו שמזכה הוא את אביו, "כרעיה דאבוה", הרי הוא עושה לאביו שכבר מת שיהיה "מהלך", ויתרבו לו זכויות ושכר בגן עדן, וזהו "ברא מזכי אבא". ע"כ. וע"ע בספר אבלות וטעמיה (בניזרי ע' תלב).
