שאלה:  מי שזיכהו ה' יתברך ומתפרנס בכבוד אם ניתן יכול להפריש ממעשר כספיו בכל חודש עבור חיסכון לחתונת הילדים ועזרה בקניית דירה שיגדלו?

תשובה: הנה בגמ' (ר"ה ו.) אמרו שיש איסור בל תאחר בצדקה. אמנם מבואר ברמב"ם (מתנות עניים פ"ח ה"א) ובשו"ע (סי' רנז ס"ג) שעובר בלאו זה רק כשיש עניים מצויים אצלו. וברא"ש (פ"א ס"א) הוסיף סייג נוסף, וזה לשונו: אמר רבא וצדקה מיחייב עליה לאלתר, מ"ט דהא קיימי עניים. יראה דמיירי בדמפריש מעות לצדקה בסתם, דומיא דנדר ונדבה וקרבנות. אבל יכול אדם להפריש מעות לצדקה שיהו מונחין אצלו ליתנם לעניים מעט ע"י מקום שיראה לו ואין בשהייתו משום בל תאחר. והו"ד בטור ובשו"ע.

גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד א קמד) דן בשאלה האם מותר לחסוך כספי צדקה לצורך נישואי אח. ומהות השאלה היא, האם צדקה לצורך העתיד של קרוביו דוחה עניים של עכשיו. והשיב להתיר, על יסוד שתי הנחות וכדלהלן:

תחילה יסד שאין נפק"מ בין צורך עתידי לצורך מיידי בצדקה של יחיד, דהן אמנם שבגבאי צדקה מוכח מהש"ך (סי' רנא ס"ק טז) שיש להקדים עני שיש לו צורך מיידי, אבל בהפרשה של יחיד אינה כן, דגדרה כמתנות כהונה שיש לבעלים טובת הנאה, וכמו שבמתנות כהונה יכול להקדים כהן עשיר אם ירצה וכדמוכח מתוס' בחולין (קד), כמו כן בצדקה דיחיד, יש לבעלים טובת הנאה ליתנו לכל מי שרשאי ליקח צדקה, אפילו צורכו פחות משל עניים אחרים.

עוד חידש האג"מ, שכל מי שצריך להשיא את בתו הוא בגדר עני שמותר ליטול מן הצדקה, אפילו אם יש לו מאתיים זוז, שטעם שיעור מאתיים זוז שקבעו חז"ל להגדיר כעני, הוא כי שיערו שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה (לשון הר"ש פאה ח, ח), ולנישואין הרי לא יספיק לו שיעור זה. והוסיף, שברור שרשאי האב לקבל לצורך כך צדקה, לא רק קרוב לזמן החתונה, אלא אף קודם לכן, ואף קודם שנשתדכה בתו, כדי שיהיה לו במה לשדכה ולהשיאה.

וע"ש בשאלה שם שנשאל, באחים שרצו לתמוך באחיהם שהוא בן תורה שיוכל להמשיך בלימודו לאחר החתונה, ועל כך כתב האגרות משה שכ"ש הוא שמותר ליטול מן הצדקה, שהרי התירו לנו בדורותינו למי שהתנדב לבבו לשקוד על התורה ואי אפשר לו להתפרנס אם לא שיטול צדקה, כמפורש ביו"ד (סי' רמו סעי' כא) שאפילו אם הוא בריא מותר. ובש"ך (סק"כ) הוסיף, שרשאי ליקח גם קודם שנשא שעדין אין לו הצורך, בשביל הצורך שיהיה לו אחר הנישואין.

מעתה כיון שהוא רשאי לקבל, גם האחים רשאים להפריש הצדקה שלהם עבור זה אף עתה שעדין לא נשא, אם לפי דעתם צריכין להתחיל לצבור את הסכום מבעוד מועד. [אלא שצריכים להוציא מרשותם ולהקנות לאחיהם תיכף, דאל"כ לא יצאו עדין במצות צדקה. ואם אינם מאמינים לו שיקיים התנאי לשבת וללמוד, יצטרכו להניח בבנק בפיקדון כדי שייצא מרשותם סך הצדקה].

אמנם בסוף התשובה סייג דבריו, וכתב שאין ראוי לתת את כל המעשרות רק לצורך הזה. ואף שמדינא מותר לתת את כל הצדקה לקרוב אחד, כמתבאר מלשון הש"ך (ס"ק יט) ובהגר"א שם. אך למעשה יש בזה חילול השם, שיאמרו שאין חוששים למצות צדקה והחזקת תורה. וגם יגרמו שאחרים לא יתנו. לכן ינהגו שהחלק הגדול יפרישו עבור אחיהם, ובנותר יתנו לשאר הצדקות והחזקת ישיבות, ובזה יקיימו המצוה כהוגן וקדוש ש"ש. עכת"ד.

ובספר צדקה ומשפט לרבי יעקב בלויא בעל הפתחי חושן (פרק ו סעי' ו בהערות) מתיר זאת, ומדמה נדון זה לאדם האוסף לעני מסויים שעדיין אינו לפניו, שזה מותר אף שלא נותן מיד.

לעומת כן, דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל בספרו חוט שני (שבת ח"ב) שאין לחסוך את כספי המעשר לצורך נשואי בניו. אך סיים שניתן להפריש לגמ"ח שייעשה בהם הלוואות לעניים ע"ש.

ובקובץ מבקשי תורה (עמו' מז) הביא בשם רבנו הגרי"ש אלישיב זי"ע שמותר רק משהגיעו לפרקן, ואמר שזה יוצא בבנות מגיל 17 ובנים מגיל 18 [וכן הובא בשמו בספר אשרי האיש חאהע"ז (פ"כד סע' ג)]. ומהגר"ש ואזנר הובא שם שהתיר מגיל 11 או 12. ולכאורה ביאור דבריהם שקודם לכן אין הבן בכלל עני.

אך בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' רלא) שם, לגבי אבי כלה שהתחייב למחותנו לפרנס את בנו החתן אצלו לאחר החתונה, וכבד עליו עול פרנסתו ורוצה מעתה לתת ממעשרותיו. וכתב למסקנא: נמצא לנידון שלפנינו, אם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ששה שנים ממעות מעשר, שפיר דמי. ומ"מ נראה לי מהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו. דוגמא להא דתנינן בפאה. אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה דעתו ליתן ממעשר שלו, הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ששה שנים ואין אדם פורע חובותיו ממעשר ואפילו מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר.

נמצינו למדים: שרוב גדולי הפוסקים נקטו שניתן להפריש מעשר כספים לצורך נישואי ילדיו ועזרה לרכישת דירה ככל והם נזקקים לכך אף שאינם לומדי תורה, וכל שכן אם הם מקימים בית של תורה.

ואף שיש שהחמירו בכך שאין לעכב כסף של מעשר כספים, מכל מקום כבר הרחיב בכך מרן זיע"א בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן עו) שכל החיוב של מעשר כספים הינו מתורת מנהג ולכן הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שלחנו. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות נישואי בניו ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים וכיוצא בזה, כדי שיוכלו לבנות את ביתם. וכל שכן כשבניו ממשיכים לעסוק בתורה בכוללים הרבים אשר נתברכנו בהם, וכן כשבנותיו נישאות לתלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה, שמצוה גדולה היא לפרנסם בכבוד, וצדקה גדולה היא, והקרוב קרוב קודם. (וע"ע בכמה מקומות בילקוט יוסף פסח חלק א ע' צא, ימים נוראים ע' קכט ועוד), שלספרדים עיקר דינא הוא שמעשר כספים אינו אלא מנהג וראויים הם החתם סופר והאגרות משה לסמוך עליהם שתחול ברכת ה'.

אמנם נכון הדבר שאין ראוי להפריש את כל המעשרות רק לצורך הזה, אלא חלק ממנו יינתן לצורכי עניים בזמן הזה ובפרט לבני התורה, וגם נכון הדבר שהכסף שמפריש לבניו שיגדלו יושקעו בקרנות גמ"ח המפורסמים כפי שיש היום שעושים בכסף הזה הלוואות כך שבינתיים עד שיתחתנו יעשה בכסף מצוות גמילות חסד בס' אהבת חסד (ח"ב פרק יח). ועל פי זה נתייסדו כמה קרנות שבנויות באופן שהנותנים יוכלו לקבל הלוואות מהקרן לצורך נישואי ילדיהם [או שילדיהם יוכלו לקבל הלוואות אלו] והתירו המורים ליתן לקרנות אלו חלק מכספי המעשר, והוא ע״פ הנ״ל, כיון שכבר בעת נתינת כספי המעשר נהנים מהמעות עניים הנצרכים להלוואות. וע"ע בקובץ היכלא (גיליון יג ע' רנז).

וכל זה רק אם הילדים הנשואים צריכים כן מבחינה כלכלית. אבל אם הם יציבים ורק רוצים להביא להם מתנה כמו כל סבא וסבתא – לא יכולים להחשיב המתנה כמעשר כספים.