בע"ה

המתקשה לשתות יין כיצד ינהג בקידוש והבדלה

שאלה:

נשאלתי מבחור העומד להינשא ולהקים בית בישראל כיצד ינהג בקידוש מאחר וקשה לו מאוד לשתות יין ומיץ ענבים (ואף בד' כוסות אינו מסוגל), ואין דעת אשתו (לעתיד) נוחה מכך שהיא תעשה את הקידוש בבית, האם יש פתרונות נוספים ?

תשובה:

אם איננה רוצה לקדש, הפתרון המומלץ שהוא יקדש והיא או אחר ישתו שיעור מלא לוגמיו, או שיקדש על הפת בליל שבת, ובקידוש היום ובהבדלה יקדש על שכר או שאר חמר מדינה.

הרחבה ומקורות: מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר  'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ'), כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה… ומדברי סופרים לקדש על היין (עי' פסחים ק"ה – ק"ז, רמב"ם שבת פכ"ט, טושו"ע או"ח סי' רע"א). גם נשים מחוייבות בקדוש כגברים אף שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא, משום שהוקש 'זכור' ל'שמור' וכשם שמחוייבות בשמירה ממלאכה כך מצוות בזכירה (ברכות כ: וטושו"ע שם). יש על המקדש לשתות מלא לוגמיו ואם שתה פחות לא יצא, ואם לא טעם המקדש אלא אחד מהמסובין דעת הגאונים שלא יצאו והרא"ש פליג (ואכמ"ל בסברותיהם וראיותיהם), ופסק בשו"ע שם (סי"ד) שאף שראוי לחוש לכתחילה לדברי הגאונים[1], מ"מ בשתיית אחד מהמסובין יצאו (וי"א שאף שתיית כל המסובין מצטרפין למלא לוגמיו, ובדיעבד ניתן לנהוג כך – מ"ב סקע"ג). עפ"ז כשאין יכול לשתות מהיין יכולה האשה לכתחילה להוציאו שהרי חייבת כמותו כנ"ל, ומוציאות את האנשים כנפסק שם ס"ב (אא"כ אינם מבני ביתה שיש להחמיר לכתחילה דזילא מילתא, מ"ב שם סק"ד), אך אם אינה רוצה או שיש עוד אורחים שאינם מבני ביתה יוכלו לסמוך על דעת הרא"ש והבעל יקדש, והיא[2] או אחר ישתו.

ישנו פתרון נוסף שיקדש בלילה על הפת וביום ובהבדלה על שכר או שאר חמר מדינה, אמנם דעת ר"ת (בתוס' פסחים קו:) שאין מקדשים על הפת אך לרוב הראשונים והגאונים אפשרי. וכמו כן נחלקו הראשונים ע"פ הגמ' שם (קז.) אם אפשר לקדש על שיכר, ואם רק כשאין יין מצוי (ומהו הגדרת אינו מצוי), ודעת הרא"ש (שם סי' י"ז) שבלילה טוב יותר לקדש על הפת מאשר על השכר כיון שהסעודה באה לכבוד שבת, ובבוקר יותר טוב לקדש על השכר שאם יקדש על הפת אין כאן שום שינוי (שהרי בבוקר אין אומרים נסח קדוש[3]), והביאו השו"ע (רע"ב ס"ט) וכתב שדברי טעם הם, וכ"כ הרמ"א שם שהמנהג כדעת הרא"ש (וע"ע סי' רפ"ט ס"ב, רצ"ו ס"ב).

אפשרות זאת לקדש על הפת קיימת בהחלט כאשר אין יין מצוי, אך לגבי אדם שיש לו יין אלא שאינו מקובל ואינו חביב לו מצינו דעות שונות כבר בדברי הגאונים והראשונים, בהל' רי"ץ גיאת הביא דברי רב האי שאין מקדשין על הפת אלא במקום שאין יין כלל, ונחלק עליו ודעתו שוודאי אם יין מצוי הוא קודם ואפילו לפת שחביבה, אך בזמן שאינו מתקבל עליו היין, הפת קודם, ולכאורה כך אף דברי הרמב"ם (שם ה"ט) שכתב..או כשמתאוה לפת יותר מהיין, ולפ"ז כתב ב"י (סי' רע"ב) שאדם שאינו שותה יין (מחמת שאין חביב לו) יקדש על הפת, אך הביא שבהגהות שם כתוב דהא דמקדשין על הפת הוא דווקא כשאין לו יין, וסיים וכן ראיתי נוהגין דאפילו מי שאינו שותה יין מחזר אחר יין לקידוש, ובד"מ הביא בשם או"ז והג"מ שבאופן זה יקדש על הפת או ישמע קידוש והבדלה מאחרים, ואפשר שאף כוונת הב"י שיחזר אחר יין אינו אלא כשאוכל עם אחרים שהם יכולים לשתות אך כשמקדש לעצמו אין לקדש אלא על פת, וכחילוקו זה פסק בשו"ע שם 'מי שאינו שותה יין משום נדר יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובים עמו, ואם אין אחרים עמו יקדש על הפת' וכו' ויעויין במ"א (סק"ט) שתמה עליו וכתב שדברי הב"י לחזר אחר היין הם באופן שאינו שותה יין מחמת שאין היין חביב עליו, ובתש' מיימונית דבר באופן שאינו שותה משום נדר וע"כ יקדש על הפת, ונשאר בצ"ע על רמ"א[4] כיצד מקדש לאחרים כשהם יודעים בעצמם לברך, בניגוד לנפסק לקמן בסי' רע"ג ס"ד ? ונראה לענ"ד ליישב דברי הרמ"א, שהרי אין המקרים דומים כלל בסי' רע"ג מדובר באדם שמקדש לאחרים ואינו יוצא בזה ידי חובת קידוש ואינו אוכל עמהם, אך בסי' רע"ב ס"ט מדובר שמסובין יחד ובוודאי שיכול לקדש ואחר ישתה[5] כמובא לעיל (ע"פ סי' רע"א סי"ד), ואף שלכתחילה יש לחוש לדעת הגאונים, מ"מ בשעת הצורך מקילין בכך, ותמיהת המ"א צ"ע.

מתבאר מדברי שו"ע הנ"ל כי בנידון דידן מבין שתי האפשרויות או שישתה אחר מן היין או שיקדש על הפת, לכתחילה עדיף לקדש על היין וישתה אחר, ונראה משום שהדעה הרווחת בדברי הראשונים שאפשרי שישתה אחר מהמסובין וי"א שאף הגאונים לא חלקו (עי' א"ר רע"א סקכ"ט, ובה"ל שם ד"ה שאם), ואילו לגבי קידוש על הפת ר"ת אוסר, ואף רבים מהמתירין סוברים שזהו רק כאשר אין יין כלל, כנ"ל. ואף בקידוש של יום עדיף לקדש על יין והיא תשתה, ובעדיפות שניה יקדש על שכר וזה עדיף מלקדש על פת ע"פ הרא"ש הנ"ל שהובא בשו"ע סי' רע"ב ס"ט (ועי' מ"ב סי' רפ"ט סק"י), ולכתחילה אין מקדשין על שכר אלא כאשר אין יין מצוי כנפסק שם ובס' רפ"ט ס"ב, אמנם יש פוסקים שהתירו גם כאשר היין ביוקר או כשחביב לו יי"ש והובא במ"ב שם, אך כתב שמ"מ מצוה מן המובחר לקדש על היין, ודעת הגרע"י (חזו"ע ח"ב, עמ' קכ"ד) שאין מקדשין על השכר אלא כשאין היין מצוי. ובהבדלה לא ראוי שהאשה תוציאנו (וודאי לא לשיטת הרמ"א) שהרי נחלקו הראשונים אם נשים מחוייבות, (ועי' שו"ע סי' רצ"ו ס"ח), וכמו כן אינו פתרון ראוי שהוא יבדיל והיא תשתה מכיוון שנהגו הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה (מ"ב שם סק"ו, ע"פ של"ה), ועל הפת אין מבדילין (שם ס"ב), וע"כ הפתרון הוא או לשמוע מאחרים או לקדש על השכר או שער משקין אם הם חמר מדינה.

ולגבי מצוות וברכות אחרות הטעונות כוס[6] בדרך כלל אין הכוס מעכב או שאין מעכב שדווקא הוא ישתה או שמספיק טעימה מועטת, מלבד מצוות ארבע כוסות בליל הסדר שמחוייב לשתות בעצמו, וצריך לדחוק עצמו ולשתות אף אם מצטער בשתייתו וכואב ראשו מזה, וכפי שמובא על רבי יהודה בר אילעי (נדרים מט:) ורבי יונה (ירושלמי פסחים פ"י ה"א), ונפסק בשו"ע או"ח (תע"ב ס"י), אכן אם ממש נופל למשכב אינו מחוייב, ויקח חמר מדינה, ויעויין בפוסקים שדנו אם נפטר רק במצב של סכנה או אף אם יפול למשכב ויהיה בגדר חולה שאין בו סכנה, ואכמ"ל.

וע"כ סדרי הקדימויות בקידוש לאדם שאינו מסוגל לשתות יין הם כדלהלן: א. אשתו תקדש (אם המסובין רק מבני הבית) ותשתה. ב. הוא יקדש, ואשתו או אחר (מהמסובין שם) ישתה. ג. יקדש בלילה על הפת, וביום על שיכר או שאר חמר מדינה[7].

ובהבדלה: א. ישמעו מאחר  ב. יבדיל על חמר מדינה.

[1] ועי' א"ר שם (כ"ט) שהביא ראשונים רבים שסוברים שאחר יכול לשתות, וי"א שאף הגאונים סוברים כן, ומ"מ כתב בבה"ל שם (ד"ה שאם) שאין לזוז מפסק המחבר שלכתחילה ישתה המקדש.

[2] ובימי נדתה יקפידו שתמזוג היא את הכוס, ע"פ הנפסק ביו"ד סי' קצ"ה סי"ג.

[3] ומה שנהוג לומר פסוקים קודם הברכה (עי' מ"ב סי' רפ"ט סק"ב) הוא רק מנהג ואינו מעכב.

[4] ועי' שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ס"ד) שנשאר בצ"ע על שניהם שהרי איסור דאורייתא להושיט כוס יין לנזיר, וא"כ כיצד לרמ"א יקדש עליו להוציא אחרים, ומדוע המ"א לא השיב עליו משם.

[5] ומצאתי שאף הא"ר שם סקי"ז חילק בכך. וע"ע שו"ע הרב (קו"א רע"ב הע' ב') מה שהק' עוד על המ"א, וכתב שהמ"א יחיד בדבר זה, וכל האחרונים מסכימים לדעת הרמ"א, ואף המג"א חזר בו, ע"ש.

[6] כגון כוס בהמ"ז (או"ח סי' קפ"ב ס"א), מילה (יו"ד סי' רס"ה), ברכת אירוסין (אהע"ז סי' ל"ד), ברכת נישואין (שם סי' ס"ב), מצווה לשמוח בחג בשתיית יין (או"ח סי' תקכ"ט).

[7] ולא נכנסנו במאמר זה לגדרי חמר מדינה.