התקשרות למוקד סיוע נפשי בשבת כאשר מדובר במתמודד נפש
אודות השאלה שנשאלנו במי שחולה בנפשו/ה ונמצא/ת במצב דיכאון האם מותר לו להתקשר בשבת למוקד סיוע נפשי בכדי להתחזק בנפשו, והאם אין גרימת מכשול לאותם העונים במוקד סיוע שאינם שומרי תורה ומצוות?
תשובה: ברור הוא ופשוט שמי שחולה בנפשו וישנו חשש קל שבקלים לאובדן, מותר לו להתקשר בשבת למוקד סיוע ולקבל חיזוק ככל שנצרך לדבר, ואין בזה שום חשש מכשול לעונים מהצד השני אף שאינם שומרי תורה ומצוות ואדרבה יש בכך מצוה שמונעם מהשאר חילולי שבת.
כמו כן על המטופל להיוועץ עם רב מו"צ שמכירו אישית שיורה לו את הדרך בהתאם למצבו. כפי שציינו בהרחבה במקורות.
מקורות: הנה כבר העלתי בארוכה בתשובה בגדר חולי הנפש שנידון כחולי הגוף לכל הדבר ואף עבדינן שאר איסורים בכדי ליישב דעתו למי שיש חשש שתטרף דעתו, ואציין מ"ש בזמנו, הנה כתב הרשב"א בתשובה (סימן רפא) וז"ל שאלה אחד שנשבע על דעת רבים שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות ונשתטה. ואח"כ נשתפה מקצת ולפעמים חוזר לשטותו. ויום אחד צחקו לפניו ומצא מנוח וירווח לו. אם מתירים לו מחמת כך או לאו,
תשובה מסופק אני בדבר זה. דאפשר לומר שהוא מותר ויש בזה פיקוח נפש. וכמו ששנינו פרק במה מדליקין המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני כותים מפני לסטים או בשביל החולה וכו'. וסוגיא דשמעתא התם דאם חולה שיש בו סכנה הוא מותר לכתחלה. והא דקתני פטור, ה"ה דה"ל למיתני מותר, אלא משום דקתני סיפא כחס על הנר חייב. תנא רישא פטור. אבל חולה שאין בו סכנה פטור אבל אסור. וכרבי שמעון דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ומקצת מרבותינו נ"נ פירשו דכל הנך דתני במתניתא פרק במה מדליקין סכנה יש בהם ומותר לכתחלה. ולא תני בה פטור, אלא משום בשביל החולה, שאם אין בו סכנה אינו מותר לכתחלה. וא"כ מפני רוח רעה מותר לכתחלה דכחולה שיש בו סכנה הוא. וה"ה לסטים דוקא של סכנה. אכן בירושלמי אמר סתם ולסטים סכנה ומותר לכתחלה. ומה שאמרו פטור ולא אמר מותר, דבעינן דוקא בחולה של סכנה אמרו כן. ומ"מ אפילו הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל. ובפ' מפנין (קכ"ח:) אמרו גבי יולדת אם צריכה לנר חברתה מדלקת לה. ואוקימנא אפילו סומא. וקמ"ל דיתובי מיתבא דעתא. סברה אי איכא מידי דחזיין חברתי עבדן לי. אלמא משום יתובי דעתה בלחוד במקום דאיכא סכנת נפשות מותר להדליק הנר דהוי אב מלאכה. וה"נ דאיכא רוח רעה תקפה אפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתובי דעתא שרינן ליה. אלא שאני מסופק שמא עילה מצא לשחוק ולא תתיישב דעתו בכך. ואפשר דמן הספק נשאלין בו אם יש בו דעת לישאל אם לאו. והוא לפעמים חלים. שאין זה אסור מדאורייתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת ז"ל. וא"נ משום שיש כאן ספק נפשות.
ומבואר מדבריו שהיכא שברור שהאדם חולה בחולי הנפש מחללין עליו שבת כמו כל חולי אחר, וכ"כ הראש"ל בספר שו"ת אדמת קדש (ח"א חיו"ד סי' ו') השיב בנידונו לענין להאכיל דבר איסור לחולה רוח, דודאי חולי זה הוא שיש בו סכנת נפשות ואף שאינו מסוכן ע"י שמים שימות מחולי זה מ"מ מסוכן הוא שהוא בידו ימית עצמו ולכן נזהרין בני אדם שאינם מניחין אצלו שום כלי משחית אפי' מחט קטנה וגם מניחין בידיו ורגליו כבלי ברזל כדי שלא יחנוק עצמו בידיו ולא יפיל עצמו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וכו', והספק קרוב לודאי שיבוא לידי סכנה מפני טירוף בילבול דעתו ובודאי שרי להאכילו נבילה וכו' ומוטב שנעבור על לאו זה דלא תאכלו כל נבילה ולהאכילו בידים כדי שיתרפא וישמור אח"כ דת חקי האלקים ואת תורותיו עיין שם.
וכך השיב גם אחיו של בעל האדמת קודש בספר פרי הארץ (ח"ג חיו"ד סי' ב) דשוטה חולי של סכנה מקרי ושדבר זה אין צריך לפנים עיין שם בדבריהם באריכות, וכמותם פסק הברכי יוסף בשיורי ברכה (יו"ד סי' קנ"ה.)
גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ד סימן יג) האריך להוכיח ג"כ שחולי הנפש נחשב כחולי שיש בו ספק סכנה, והסתייע מדברי הרשב"ו והרב אדמת קודש, וע"ש שהביא בשם המג"א באו"ח סי' תקנ"ד סק"ח שמביא בשם המהרי"ל דמי שהיה חסר דיעה ונתרפא מיום אל יום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בתשעה באב, וכותב ע"ז הפרמ"ג דכל שיש סכנה אף ביום הכפורים, אין מתענה ע"ש, והיינו מפני שמחלה זאת של חסר דיעה ר"ל, מיקרי מחלה שיש בה סכנה.
ומצאתי שכבר ציין הגריש"א אלישיב בקובץ תשובות ח"ו (סימן רד) שציין שראה בחוברת של תבונה משנת תש"ה מאמר של הרב ר' א. י. ניימרק זצ"ל ובו הוא דן להתיר חלול שבת כדי לרפאות חולי נפש ע"פ הגמרא ביומא שמוטב נחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
ואחר חיפוש מצאתי שהודפסה תשובה זו בספרו אשל אברהם ניימארק (ח"א סי' ס"ה אב"ד תל אביב) וזת"ד , מנויה וגמורה דפקו"נ דוחה שבת ואת כל התורה כולה וחי בהם ולא שימות בהם אמרה תורה, ומסופקני לכאורה בחולי הרוח שאין סכנה לחייהם רק שיהיו שוטים כל ימיהם אם גם רפואתם דוחה שבת וכדומה והנה בפשוטו אין זה בכלל פקו"נ, ואף שמצינו במכות (י"ב) לענין תלמיד שגלה מגלין רבו עמו משום דיכתיב וחי עביד ליה תיובתא וכפי שפי' הרמב"ם דחיי האדם בלי תורה אינם חיים ומכש"כ לחיות כל הימים חיי בהמה בלי תורה ובלי מצוה בודאי אינם חיים שלמים, וכפי מה שתרגם אונקלוס וחי בהם לחיי עלמא וכפי מה שפי' רש"י לחיי העוה"ב זה בכלל גם כן בכלל וחי בהם, אך בכ"ז אין זה יסוד נאמן להתיר משום זה חלול שבת.
ואחר שהאריך בראיות מכמה סוגיות מש"ס, ממשנה דפ"ב דשבת המכבה את הנר כו', מפני רוח רעה ופי' רש"י והרמב"ם בפה"מ שהוא ענין של מרה שחורה ומשמע דאין סכנה לחייו רק חשש שיוצא מדעתו עי"ז, וכן ביומא (פ"ג) מי שנשכו כלב שוטה שמאכילין אותו מחצר הכבד שלו שלכאורה ג"כ אין החשש בזה רק שישתטה, משמע דכדאי הוא חשש זה לדחות מפניו חלול שבת ומאכלות אסורות, ות"ק דפליג ואוסר להאכילו מחצר הכבד שלו הוא רק מצד דהוה רק סגולה ולא רפואה עי"ש בפיה"מ להרמב"ם, ואולי במרה שחורה יש חשש סכנה לחייו כי באם יבוא למצב מרוגז מאד יטרוף נפשו בכפו וכן בנשכו כלב שוטה אולי יש בזה סכנה לחייו.
ובמסקנא העלה תבנא לדינא, נראה לכאורה ברור שמותר לחלל שבת וכדומה כדי לרפאות את השוטה משטותו וכש"כ שאין לחוש למוסרו לבית חולים כזה שיהיה מוכרח לאכול מאכלות אסורות, אם אין בית חולים כשר, ואם יש מקום חשש הוא רק בשוטה כזה שאין רפואה למכתו ומוסרים אותו לבית חולי הרוח לרווחתם של הבריאים אז יש מקום להסתפק אם הוא בגדר ספיייה בידים, אבל במקום שהוא לרווחתו ולישועתו גם לאחרים מותר לחלל שבת וכדומה, ומה מאד נפלאיתי כאשר מצאתי בתשובת חת"ס (סי' פ"ג) שדן בזה למסור שוטה קטן לבי"ח כזה שיאכל מאכלות אסורות דדן לאסורא אף שיש תקוה שירפא שם, והוא דן מצד טעמים כל כך קלושים מצד שמאכלות אסורות מטמטמים לבו של אדם, ומסיים שמוטב שיהיה שוטה כל ימיו ולא יהיה רשע שעה א' לפני המקום, "ולא אבין לרשע זאת כי מצוה רבה היא להשיב נפשו לתחיה ומי שאחזו בולמוס מאכילין אותו כל דבר אסור ושומר מצות התודה להחיות נפשו לא ידע רע. ע"כ.
חזינן להקת פוסקים דס"ל בפשיטות דחולי הנפש הינו בכלל חולי שיש לחלל את השבת והוא בכלל גדר פיקוח נפש שמחללים עליו את השב, ומתשובת הרשב"א מבואר שחולי הנפש מותר להתרפאות בדרך של איסור גם בדברים שהם לא ישירים כתרופות אלא אף דברים עקיפים כמו שחוק וכיו"ב.
וכבר קדם לכל זה מרן זיע"א בספריו בעשרות מקומות שחולי הנפש נידון כחולי הגוף, ובמקום שיש ישוב דעת ואם לאו תיטרף דעת החולה מותר לחלל את השבת בשבילו באיסור דרבנן שהוא משום שבות. ע' בשו"ת יביע אומר חלק י (אה"ע סימן כד בהערה) שדן ביולדת שנמצאת בדיכאון אחר לידה יש לדונה כחולי שיש בו סכנה, וז"ל: והנה מצוי לצערינו בכמה יולדות, שאחר לידה נכנסת לדיכאון ולבסוף נטרפה דעתה, עד לאיזה זמן שחוזרת לאיתנה, והרופאים מייעצים שלא תכנס שוב להריון, נראה ודאי דחשיב סכנה ממש, שהשוטה אינו אחראי על עצמו, ופעמים שמסכן עצמו, או משליך עצמו לים, וכמ"ש רש"י (תענית כב א) מפני רוח רעה, שנכנסה בו רוח שטות, ופעמים שהוא רץ והלך וטובע בנהר, או שנופל ממקום גבוה וימות. וכ"כ מהר"ם בתשובה (דפוס פראג סי' קס). וכן כתב בספר איסור והיתר (כלל נט סי' לה, דף קלא ע"ג) בשם מהר"ם, שנכפה דמי למכה של חלל הגוף, שפעמים מסתכן ונופל לאש או למים, שמותר לחלל עליו שבת ברפואה ידועה. ע"ש. וכן הוא בהגהות מיימוני (פרק יד מהל' מאכלות אסורות אות ב). ע"ש. וכ"כ הט"ז יו"ד (ס"ס פד). וכן העלה בשו"ת פרי הארץ ח"ג (חיו"ד סי' ב), שמי שחלה בחולי הנפש ויצא מדעתו דינו כדין חולה שיש בו סכנה, ושכן הורו רבני סאלוניקי ז"ל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת הרי בשמים ח"ב (סי' קצב). ע"ש. וע"ע בשו"ת אדמת קודש ח"א (חיו"ד סי' ו). ובשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' עו). ובשו"ת עזרת יהודה (חיו"ד סימן כו). לפי זה יוצא שכל מה שכתבנו להתיר באשה שמסתכנת בלידתה, כן הדין באשה שכזאת שאחר לידה מתמוטטת נפשית ודעתה נטרפת, שלאחר שנרפאה מותר להזדווג עמה על ידי מוך הקודם לתשמיש. וכן העלה בשו"ת בנין דוד חלק ב (סימן סח אות ג). ע"ש.
וע' בשו"ת יביע אומר חלק י (חאו"ח סימן כט) שהביא בשם שו"ת מחזה אברהם להגאון מברודי (סי' מו) שפסק על מי שקיבל מברק בע"ש "שאביו חולה ותיכף לבוא", שאסור לנסוע אף ברכבת שע"י גוי, כיון שיש ב' שבותים ולא התירו אלא שבות א', והביא דברי המנורה הטהורה שהתיר שבות ע"י ישראל, וכתב, מיהו כ"ז כשאביו שלח אחריו, אבל כאן שנראה שאביו לא ידע מהמברק כלל, בודאי שיש איסור גמור בנסיעתו אליו, דליכא בהכי משום שלא תטרף דעתו עליו. עכת"ד. וע"ע בשו"ת חלקת יעקב ח"א (סי' סד) שהביא דברי השו"מ הנ"ל להתיר, וסייעו מהגמ' (שבת קכח ב) הנ"ל, שמותר להדליק הנר משום יתובי דעתא של היולדת אף שהיא סומא וכו'. והעיד שהגאב"ד ר' אריה ברודא התיר לנסוע ע"י גוי כשקיבל מברק בע"ש "שאביו חולה ותיכף לבוא", וכמדומה שכן מורי הוראות מתירים בזה, אלא שהמחזה אברהם אוסר אם אין מבורר במברק שהחולה ציוה לבוא. ע"ש. ובשו"ת תענוגי ישראל (סי' מט) כתב, שבודאי שמותר לבן לנסוע בשבת (ע"י גוי) כשבאה לו ידיעה במברק שאביו חולה מסוכן. רק שיראה לעשות באופן שלא יכירוהו, שלא יצמח חשדא וחילול ה' לרואים שהוא נוסע בשבת. ע"ש. ועכ"פ אין ספק שאם הרופא אומר שעל קרובי הפצוע להופיע מיד לצורך פקוח נפש כגון התרמת דם וכיוצא בזה בודאי שמותר לנסוע אף ברכב שע"י ישראל. ומיהו אם הרופא אומר שיש סכנה אם לא יקיימו דברי החולה, יש להתיר לנסוע ע"י נהג גוי, וכמ"ש בערוך השלחן (סי' שו ס"כ). ע"ש. עכ"ל וכן פסק בכמה מקומות הליכות עולם (ח"ד ע' קסא) חזו"ע אבלות (ח"א ע' ל), שבת (ח"ג ע' שה).
הרי לן שככל וישנו חשש במי שסובל מחולי הנפש שככל ולא ייצור קשר עם גורם חוץ כבנ"ד מוקד סיוע יחמיר מצבו עד כדי אובדן מותר לו ואף חייב ליצור קשר טלפוני בכדי להתעודד כמובן במקום שאין אפשרות אחרת.
ואף שהעונים מעבר לקו הם אנשים שאינם שומרי תומ"צ אין בזה כל חשש איסור ואדרבה במקום כזה הרי הוא מזכה אותם לעשות מצוה שלא ישוחחו עם אנשים אחרים שאינם צריכים כל כך לטיפול וימנע מהם חילול שבת וכמו שכתבנו תשובה בדין מינוי רופא תורן שאינו שומר תורה ומצוות בבית חולים או בצבא בשבת והבאנו דעת הגאון בעל האגרות משה חלק ד (או"ח סי' עט) שעדיף למנות כונן במשמרת שבת יהודי מחלל שבת, בפרט אם הרופא המחלל שבת לא יהיה כונן והוא ישהא בביתו בשבת היה עוד יותר מחלל שבת, ועל ידי שהוא במשמרת שבת הוא מחלל פחות, כיון שהוא גם עושה דברים שמותר לעשותם שהם לצורך פיקוח נפש שמחללים עליהם את השבת. ע"כ. ואף שהבאנו דעות שחלקו עליו היינו לכתחילה אבל כו"ע מודי שכבר יושב רופא תורן שאינו שומר תומ"צ שניתן להשתמש בו לצורף חולה שיש בו סכנה וה"ה הכא ופשוט.
והנה כל זה מצד הדין ההילכתי, אבל עדין יש להעריך בשקל הקודש גם את "דרכי ההוראה" לענין מעשה, בכל כהני מילי שיש בהם משום חשש זילותא דשבתא וגרימת מכשול, שיראו הסובבים את זה החולה מתקשר בשבת ויקל בעיני הסובבים כלל ענין שמירת השבת וחווית קדושתה, או שיבואו לדמות מלתא למלתא שלא כהוגן. וכמ"ש בשש"כ (פל"ב הערה פג). ובשלחן שלמה (של סק"ד) שלכאורה יש לחלק בין דרישה הגיונית כגון שהחולה דורש לראות את בנו, שיש מקום להתיר לחלל שבת עבור דרישה זו, אף שאינה קשורה לטיפול הרפואי, לבין דרישה לא הגיונית כגון שרוצה שיביאו לו עיתון וכדו', שבזה אין להתיר.
וכמו שכתב הגאון הרב שמעון ללוש בהקדמתו לקונטרס ברוך מתיר אוסרים לרב אלירן סעדיאן הי"ו, שיש ליתן את הדעת שלא להגדיר את ההוראה במקרים מעין אלו "שהדבר מותר", אלא ההוראה הגורפת והפשוטה צריכה להיות בזה שבכל מקרה יש לעשות "שאלת חכם" קודם השבת, שיכוון את בני המשפחה קודם לכן כיצד תהיה דרך התנהלותם בשבת באופן ממוקד ומדויק לפי החולה שבפניהם, שבאופנים מסויימים הוא יורה להם לנהוג למעשה לפי עיקר הדין, בתור הוראת שעה בלבד, ולא באופן קבוע. בכדי שישתדלו בפעמים הבאות שיקבל טיפול טוב כבר לפני השבת וימנעו מחילול שבת.
ופשוט וברור הוא כמו שבחולי הגוף ככל שניתן לטפל ולעשות מלאכות לחולה לפני השבת צריך לעשות כן בכדי שלא נחלל עליו את השבת, וכפי שכתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק לב אות לד ובהערה קב) שחייב אדם להכין מבעוד יום כל דבר שיצטרך לו בשבת לצורך החולה שיש בו סכנה, ואסור לו לסמוך על מה שיהא מותר לו לחלל את השבת אם לא הכין מבעוד יום. כן מבואר בסי' שמד במ"ב סוס"ק יא, שעה"צ ס"ק ט ובביה"ל ד"ה מצומצמת, ועיין שו"ת ח"ס (יו"ד סי' שלח סוד"ה גם מ"ש), דאנו מצווים להכין בע"ש כל ההכנות כדי שלא נצטרך לחלל שבת, ועיין "העמק דבר" דברים (ה יב) על הפסוק "שמור את יום השבת". עכ"ל.
