עשיית מלאכה בלילי ספירת העומר

עמדתי ואתבונן במ"ש מרן השו"ע (סי' תצג ס"ד) "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה ואילך" וראיתי לנכון לקבץ השיטות בזה, וכיצד יש לנהוג בזה למעשה.

טעם המנהג

כתב ר' ירוחם (תולדות או"ח נתיב ה ח"ד) לעשות מלאכה באותן הימים של ספירת העומר אחר שקיעת החמה, נהגו שלא לעשותה. ונהגו כן משום תלמידי רבי עקיבא שמתו כולם באסכרה בין פסח לעצרת, שלא נהגו כבוד זה בזה, ונקברו אחר שקיעת החמה, והיו העם בטלים ממלאכתם. [כדאיתא במס' מועד קטן (כז:) אמר ר' יהודה אמר רב, מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה]. ועוד דכתיב (ויקרא כג, טו) "שבע שבתות תמימות תהינה" שבתות לשון שבות ושמיטה, כדכתיב (שם כה, ח) "שבתות שנים", מה שמיטה אסורה במלאכת קרקע, אף כאן אחר שקיעת החמה סופרים ושובתים ממלאכתן. כך כתב רבנו האי בתשובה. עכ"ל. [וכעין זה כתב בטור סי' תצג].

ובשבולי הלקט (סי' רלה) כתב בשם ר' שמחה משפירא, שמנהג זה הוא זכר לנשים צדקניות שהיו באותו הדור, שקדמו אצל אותן תלמידים ולכבדם ולהתעסק בהן. [וכ"כ התניא רבתי (א"ר סי' תצג ס"ק יא)].

ואחיו ר' בנימין פירש, שכיון שהעומר בא משעורים, ושיעורו עשירית האיפה קמח, ומנחת סוטה גם היא עשירית האיפה קמח שעורים, לכן נהגו הנשים הצדקניות שלא לעשות מלאכה כל הלילות של ספירת העומר, להיות להם לזכר וסימן לבעבור תהיה יראת ה' על פניהן ולא תבגודנה אשה בריעה, ע"ש.

והיעב"ץ במור וקציעה נתן טעם על פי דברי הרמב"ן (ויקרא כג, לו) שכתב, שימים אלו הם דוגמת חול המועד כי חג השבועות הוא דוגמת שמיני עצרת דחג הפסח, ולזכר זה חשו חכמים לאסור מלאכת הלילה.

על מי חל המנהג

והנה בכנסת הגדולה (בהגה"ט) כתב, דמ"ש הטור נהגו הנשים, לאו דוקא נשים והוא הדין לאנשים. גם בפרי חדש (שם) כתב על דברי השו"ע הנ"ל, דה"ה אנשים ומ"ש נשים אורחא דמילתא נקט. וכ"כ הרב חיד"א (ברכ"י סק"ח). וכ"פ במשנ"ב (ס"ק יח).

אולם הגאון ר' יוסף חיים ז"ל (בספרו אורח חיים עמ' רמב הל' ספה"ע) כתב, שדוקא הנשים נהגו במנהג זה, כי האנשים יש להם מנהג שלא להסתפר, אך הנשים בלאו הכי אין דרכן להסתפר, ולכן תיקנו להן זכר לתלמידי ר"ע לבלתי יעשו מלאכה בלילות אלו. [וכדבריו מוכח מלשון השבולי הלקט הנ"ל שכל הראשונים שהביא סבירא להו דמיירי רק בנשים, ובפרט לטעם הרב בנימין. אמנם מדברי ר' ירוחם משמע דמיירי בין בגברים ובין בנשים, וכן משמע הדין לפי טעם היעב"ץ].

וראה בשו"ת בית דוד (סי' רעא) שהביא דברי הכנה"ג שגם על הגברים חל המנהג, וכתב שאינו נראה, דהא בודאי כל העם היו בטלים ממלאכתם, הנשים כאנשים, ואדרבה עיקר החיוב היה יותר על האנשים שהם העוסקים במצות ההלויה והקבורה, אלא שההמנעות מעשיית מלאכה הוא משום זכר לדבר, ולכן מ"ש הטור ונהגו הנשים, נשים דוקא ולא אנשים, כי האנשים לא רצו לעשות זכר לדבר. וכן עיננו הרואות שאין האנשים נוהגים להמנע ממלאכה, ורק הנשים נהגו זכר לדבר ההוא, ומאן דנהוג נהוג, ומי שלא נהג לא נהג. ועוד אני אומר דמ"ש ונהגו הנשים, לא כל הנשים אלא מקצת נשים. וכ"כ בשו"ת מהר"ש הלוי וז"ל: קצת נשים נהגו שלא לעשות מלאכה בימי ספירת העומר, ולכן אין ראוי למחות באותן שלא נהגו להבטל ממלאכה, שכיון שעיקר הדבר מנהג, מי שנהג נהג, ומי שלא נהג לא נהג. והמנהג הפשוט בעולם יעיד על אמיתות דברינו, כי אדם אין צדיק בארץ שיזהר בדבר הזה. וגם הנשים מקצתן בטלות ומקצתן אינן בטלות. ע"כ. והביאו בשולחן גבוה (ס"ק יז). וכן בחק יעקב (ס"ק יב) כתב שלא ראה שנזהרים בזה אפי' נשים. [וראה מ"ש החק יעקב שם בהמשך דבריו, שהר"ש לוי מחמיר בזה יותר מתספורת, ודבריו אלו צ"ע טפי, דהרי מלשון מהר"ש הלוי המובא לעיל משמע להדיא דס"ל להתיר].

אם לאחר שספר יהא מותר

והנה הט"ז (סי' תצג סק"ג) כתב, דלפי הטעם השני המובא בטור [שבזמן הספירה צריך לשבות] נראה דלאחר שספר מותר לעשות מלאכה. וכתב על דבריו בפמ"ג (מש"ז סק"ג) דכיון שהספירה אינה מועילה לטעם הראשון [זכר לתלמידי ר"ע] לכן יש להתיר לעשות מלאכה אחרי שספר, רק לאחר ל"ג בעומר. אולם הגאון בעל המשנה ברורה כתב בשער הציון (ס"ק טז) דקודם ל"ג בעומר אף לטעם הראשון אין להחמיר משקיעת החמה ואילך יותר משיעור כדי קבורה, ולאחר ל"ג בעומר יש להתיר מיד לאחר שיספור.

ובעיקר חידושו של הט"ז להתיר לעשות מלאכה לאחר הספירה, כתבו לחלוק האליה רבה (ס"ק יב) ומאמר מרדכי (ס"ק יח) וס"ל שהאיסור לעשות מלאכה הוא כל הלילה גם לאחר הספירה. והוכיחו כן מהא דכתב הטור 'משקיעת החמה עד שחרית' ומשמע שאף שספר אסור, דכל הלילה הוא זמן הקבוע לספירה. [וע"ע במשנה הלכות (ח"ח סי' רטו) שהאריך בזה]. ולענ"ד נראה להוסיף עוד שגם מדברי ר' ירוחם הנ"ל אין משמע כדברי הט"ז, מדכתב "אף כאן אחר שקיעת החמה סופרים ושובתים ממלאכתן". ומשמע שלאחר שסופרים שובתים ממלאכה.

שוב ראיתי להגר"א וייס שליט"א (בספרו עולת ראיה סי' נב) שכתב דנקט מרן בלשונו נשים דוקא, כיון שהאנשים בלאו הכי אסורים במלאכה עד שסופרים (כמבואר בסי' תפט ס"ד), ולכן אשה שאינה סופרת תהא אסורה במלאכה כל הלילה, אך אם תספור תהא מותרת במלאכה לאחר הספירה. ומכאן יש להביא סיוע לדברי הט"ז, מהא דכתב מרן בשו"ע 'משקיעת החמה ואילך' ולא כתב אימתי נגמר האיסור, כיון שהדבר תלוי בה, דהיינו נשים שאינן סופרות תהיינה אסורות במלאכה כל הלילה, ואם יספרו יאסרו רק עד זמן הספירה.

אמנם מ"ש השער הציון להתיר אחר זמן קבורה, הנה בתשובת רב האי גאון (הובא באוצר הגאונים יבמות סב: סי' שכח) משמע לא כך, וז"ל: ומה שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ועד שחרית, משום תלמידי ר' עקיבא שכולם מתו משקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיו העם בטלים ממלאכה כדי להתעסק בהם. ע"כ. [וכן הלשון בטור סי' תצג]. ואע"פ שבסוף דבריו כתב 'והיו העם בטלים ממלאכה כדי להתעסק בהם' ולכאורה אפשר לדייק מכאן דסגי להמתין כדי שיעור קבורה. אך מ"מ קשה לומר כן דהא בראשית דברי רב האי מבואר להדיא דהמנהג הוא עד שחרית. אולם באמת נלענ"ד דלא קשיא מידי, דהנה הטעם ששבתו ממלאכה בזמן שמתו תלמידי ר"ע, הוא כדאיתא במס' מו"ק (כז:) אמר ר' יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה. ושם מבואר (במעשה דר' המנונא שם) דכל האיסור לעשות מלאכה הוא כדי שיהא מי שיתעסק בקבורתו, ולכן לאחר שקוברים המת מותר. ובנדון דידן דהוא רק זכר לכך שבטלו ממלאכה, לא יעלה על הדעת שיחמירו לתקן דין שיהא זכר לדבר יותר מהדין בדבר עצמו, ודו"ק.

ומ"מ לענין מעשה מרבים מהאחרונים נראה שהטעם השני הוא העיקרי (ומהם הגר"ז, מאמ"ר, נהר שלום ועוד. וכך משמע מהמשנ"ב. וע"ע בפסקי תשובות סי' תצג אות יז). ולפי זה נראה שאפשר לסמוך על הקולא המבוארת בט"ז אפי' קודם ל"ג בעומר [ודלא כהפמ"ג].

נשים בספירת העומר

ולענין נשים אשר ירצו לספור העומר בכדי לעשות מלאכה, לכאורה נראה שיועיל אף להן, דקי"ל כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהם אך רשאיות לעשותן. והנה נודע בשערים המצויינים בהלכה דעת מרן הב"י (או"ח סי' יז ס"ב) שנשים אינן רשאיות לברך על מ"ע שהז"ג. אולם לדעת הרמ"א נשים רשאיות לברך. [ועיין בשו"ת דברי חיים (סי' כז) שכתב לאסור לנשים לקיים מצות שהז"ג אף אם אינם מברכות, אך כבר בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סי' לט) דחאו בראיות ברורות, וכן איתא בב"י (סי' תקפט) גבי לולב, שכתב להדיא להתיר אם אינה מברכת]. אמנם לגבי ספירת העומר כתב במשנ"ב (סי' תפט סק"ג) שנשים לא יברכו דבודאי יטעו ביום אחד, ע"ש. אולם המג"א (שם סק"א) כתב שהנשים כבר קיבלו על עצמן כחובה את מצות ספה"ע, ומשמע שיש לספור בברכה. ובס' הליכות אבן ישראל (ספה"ע אות י) כתב שבבית הגרי"י פישר היו הנשים סופרות בברכה כפשטות דברי המג"א, והיה מזכירם בכל לילה. וכך היה מורה לאחרים שיכולה לברך, ותשים תזכורת. וכן בס' ארחות רבנו (ח"ב עמ' צד) הביא שכך נהגו הנשים בבית הסטייפלער, והיה מזרזם ומזכירם לספור שלא ישכחו.

אמנם ראה בשו"ת רב פעלים (ח"א בקונטרס סוד ישרים סי' יב) שכתב דעל פי דעת רבנו האר"י אין לנשים לספור כלל, שאין הם שייכות בזה. ולכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג עמ' קפג) שיש לנשים להמנע לגמרי מלספור. איברא שמהרב חיד"א (ברכ"י סי' תפט ס"ק כב) משמע שלא חש לדבריהם ולא ס"ל שאין לנשים לספור. ועיין בילקוט יוסף (ספה"ע עמ' רצג) שהוכיח כן מדבריו, ובהמשך שם פקפק על הכרעת האור לציון הנ"ל וכתב דאינו מוכרח, ע"ש.

והנה הרמב"ן בחידושיו (קידושין לג: בסוף ד"ה איזהו) מנה את ספירת העומר כמצות עשה שאין הזמן גרמא. ולפי דבריו נמצא דיש בדבר ספק ספיקא, שמא הלכה כדברי הרמב"ן ולפ"ז נשים חייבות בספה"ע, ואף אי תימא דהלכה כשאר הפוסקים דהוי מ"ע שהז"ג, שמא יש לנקוט כאידך פוסקים דס"ל דאף לנשים אין לחוש למ"ש חלק מהמקובלים ואף הם רשאיות לספור. [ואע"פ שבשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' ה) כתב על דברי הרמב"ן שהם טעות סופר. מ"מ כבר כתבו כמה מהאחרונים ליישב דבריו. וע"ע בפסקי תשובות (סי' תפט הערה 38) שהביא את תמצית דבריהם]. אולם יש להעיר דלכאורה רק במקום צורך יש לאשה לסמוך על דברינו כאן ולספור בלי ברכה, דסוף סוף יש כאן ס"ס רק ע"פ דעה יחידאה וסמכינן ע"ז רק במקום צורך כמבואר בפוס' בכמה דוכתי, ושמא הכא דהוא לא דין גמור רק מח' בין המקובלים, שפיר דמי לכו"ע לסמוך על זה.

גדר מלאכה

בכף החיים (שם אות נד) כתב בשם האחרונים, שהאיסור הוא רק במלאכה גמורה וארוכה. ומקורו במ"ש היעב"ץ בסידורו. וכתב בפסקי תשובות (אות יז הערה 130) בשם הגרש"ז אוייערבך שמלאכה גמורה הוא כמו תפירת בגדים. ובשם הגר"ש וואזנר כתבו (קובץ מבית לוי עניני ניסן עמ' פח) ששאר מלאכות שבבית כבישול אפיה וניקיון אין מנהג לאסור. ובשם הגר"נ קרליץ (חוט שני שבת ח"ד עמ' שעו) כתבו שאין האיסור אלא לקבוע עצמו למלאכה, כגון הקובע עצמו לכתיבה או לכיבוס וכדו', אבל מי שאינו נצרך לכתוב אלא מעט, וכן הדחת כלים וכדו' מותר לו לעשות כן.

סוף דבר

נמצאנו למדים שיש מנהג קדום שלא לעשות מלאכה בלילות שבין פסח לעצרת. י"א שנהגו בו בין באנשים ובין בנשים. וי"א שנהגו בו רק הנשים. וי"א שלא כל הנשים נהגו בו, ורק היכא דנהגו כן יש להחמיר. ויש שכתבו שלא ראו מעולם מי שחש למנהג זה. ואמנם אף לאוסרים לאחר שכבר ספר יש להתיר לעשות מלאכה, וי"א דכל זה רק לאחר ל"ג בעומר. וי"א דאין חילוק ואף קודם ל"ג בעומר אפשר לעשות מלאכה אחר שספר, רק ימתין משקיעת החמה כדי קבורה [והוא כשעה, כך שמעתי מפי גדולי ההוראה]. ואף אשה יכולה לעשות מלאכה לאחר שתספור. אך י"א שאשה לא תספור כלל.

ולעניין מעשה כיון דלכו"ע זהו רק מנהג ואפי' לא חיוב מדרבנן, נקטינן כהפוסקים דס"ל דרק מקצת נשים נהגוהו, ואין בו שמץ חיוב לא לנשים וכ"ש לא לגברים. ואשה שתרצה להחמיר על עצמה, די שתבטל עצמה מהמלאכות הגמורות כתפירה וכדו' שעה ותו לא, אך בבישול ונקיון הבית אין להחמיר. [וכמובן לא תחמיר כי אם ברשות בעלה, דזה פשוט שאין עושים חומרות על חשבון הזולת, וכ"ש שאינה רשאית להחמיר במלאכות שהיא משועבדת לו]. ואף מי שנהגה להחמיר, במקום צורך תוכל להקל ע"י ספירה [בלי ברכה].