מקומות שהקורא מנענע את המגילה

מרן זיע"א בחזו"ע פורים (ע' קח) כתב וכשמגיע למה שאומרים "אגרת הפורים הזאת" ינענע המגילה. ובהערה שם (אות כז)כתב שהמקור לכך הוא במג״א (סי׳ תרצ אות יז). ובא״ר (שם סק״י).

אך הנה במגילת אסתר איתא אסתר (פרק ט פסוק כו), עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי "הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת" וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם. ובהמשך (פרק ט פסוק כט) איתא וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת "אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת" הַשֵּׁנִית.

ובפשטות מרן זיע"א מיירי על נענוע בפסוק השני באגרת הפורים הזאת, וכן כתב הבן איש חי שנה (שנה ראשונה פרשת תצוה – הלכות פורים סעיף ט) כשאומר "את אגרת הפורים" ינענע המגילה בתיבת אגרת.

אך הפלא הוא שהמג"א והאליה רבה שציינו מרן זיע"א שצריך לנענע כשאומר "האגרת הזאת", וכ"כ הרב משנה ברורה (סימן תרצ ס"ק נב), "כשיאמר האיגרת הזאת" ינענע המגילה. וכן כתב במטה משה (עמוד העבודה ארבע פרשיות, פורים, מגילה סימן אלף ד) וזה לשונו: מנענעין המגילה כשאומרים האגרת הזאת, וכן בספר תורה כשאומר ונתן לנו את תורתו, ובברכה אחרונה כשאומר תורת אמת (הגהות מנהגים נ"ה). וכן כתב הגר"ח פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן לא אות פז) ינענע המגילה באומרו את אגרת הפורים.

וזה דלא כמו שכתב מרן זיע"א בשמם, ובספר סנסנן יאיר במגילת אסתר (אות כו) האגרת הזאת. ינענע המגלה בתיבת אגרת, וכן בתיבת את אגרת הפורים בסמוך (אמה״ג זצ״ל). ובבא״ח (סוף פרשת תצוה אות ט׳) כתב רק כשאומר את אגרת הפורים [הזאת השנית, בפסוק כ״ט] ינענע המגילה בתיבת אגרת. ע״ש. אבל ברישא גבי האגרת הזאת לא קאמר, דהא קאי על האגרת הראשונה שאיננה בידינו.

ומ״מ למעשה נהגנו לנענע בשניהם. וכן מצאתי לאדמו״ר מליובאויטש זצ״ל בלוח "היום יום" (י״ד אדר שני התש״ג) שכתב לנענע את המגלה בשניהם. ע״ש. ושו״ר שכ״כ המט״מ, והובא במג״א וא״ר ומשנה ברורה וכף החיים (סי׳ תר״ץ אות צ׳) דכשאומר האגרת הזאת ינענע המגלה. ע״ש. וכ״ש לקמן באומרו את אגרת הפורים הזאת השנית. וע״ע בקונטרס פרדס חב״ד טבת התשס״ו (עמוד 22) צילום מכתב אדמו״ר מליובאוויטש (זמנו ימי הסליחות תשט״ו) שכך מנהגם ע״פ הוראת מר חמיו האדמו״ר ר׳ יוסף יצחק זצ״ל לנענע פעמיים. ע״ש. ע"כ דברי הרב מאזוז זצ"ל.

ובפסקי תשובות (סי' תרצ הערה 2) ציין שבהוספות שבסוף ספר שו״ע הרב כ׳ לנענע גם בעת אמירת אגרת [כצ״ל] הפורים הזאת השנית.

ובטעם הדבר ראיתי בספר בן איש חי החדש חלק ג, עטרת יעקב (ע' שסא אות לו), ולכאורה הטעם הוא דהוי חיבוב מצוה, ואע״ג דלא נאמרה ההלכה של משמוש במגילה, מ״מ כיון שזה מזומן לפניו יש בזה משמוש מצוה.

וכן משמע מהרבי״ש בתשו׳ (ח״ב סי׳ תפו) , וזה לשונו: עוד שאלת כי נהגת להסתכל בד' ציצית בשעת קריאת שמע כשאתה מגיע לוראיתם אותו, מפני שראית כן לרב רבי יונה ז"ל בס' היראה. וכן בספר עמודי גולה מונה מצוה לעצמה להסתכל בציצית. ואמרת כי יש לועגים עליך בזה. ונסמכים ממה שמצאו תשוב' נטרונאי ז"ל שמלמדין למי שעושה כן שלא יעשה. שא"כ כשמגיע לוקשרתם, נאמר שיאחז תפליו. וכשמגיע לוכתבתם, נאמר שיהא צריך לבא לביתו ויניח ידו על מקום מזוזה.

תשובה עם היות שאין נראה שתמנה הראיה מצוה לעצמה, כמו שכתו' בספר עמודי גולה כי זה נתינת טעם למצוה זו. כמו שאמרו ז"ל (במנחות מ"ג:) וראיתם אותו, ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשיה. וטעם המצוה אין ראוי שתמנה מצוה לעצמה. ושאר מוני המצות לא מנוה מצוה לעצמה. אבל כיון שהראיה היא תכלית ראשון למצוה זו כדי שיבא לתכלית האחרון שהיא קיום המצו', טוב וראוי להסתכל בציצית בשעת העטיפה כשמברך עליה. וכן אני נוהג. ואתה שנהגת להסתכל בה בשעת קריאת שמע כשאתה מגיע לוראיתם אותו, אל תניח מנהגך כי מנהג יפה הוא. וחבובי מצוה הוא. וכך היה נוהג מורי החסיד הרב רבי פרץ הכהן זצ"ל.

ומה שהקשו שאם כן יעשה כן בתפלין, יעשה ויעשה, שהרי חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה כדי שיהא זריז בהם. כדאמרי' בפ"ק דשבת (י"ב) חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה, קל וחומר מציץ. מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד, שלא יסיח דעתו ממנו. תפלין שיש בהן כמה אזכרות על אחת כמה וכמה. ואם כשמגיע לוקשרתם, ממשמש בהם, כל שכן שהוא מנהג יפה.

והרב רבי יונה ז"ל בספר היראה כן כתב גם בתפלין. ומה שהקשו יעשה כן במזוזה, אינו ענין. שאם אמרו במה שהוא לבוש ומזומן לפניו, לא אמרו במה שהוא קבוע בכותל ואינו לפניו. ועוד שבציצית הזכיר הכתוב הראיה, כדי שיבא לידי זכירה. ובתפלין גם כן שמשמוש בהן מצוה כדי שיהא זריז בהן. ואם עושה כן כשמזכיר וקשרתם, משום חבובי מצוה כל שכן שמפליא לעשות. אבל במזוזה אינו כן. ולכן אחוז במנהגך אל תרף. והלועגים עליך בזה לא יפה הם עושים