שיחה באמצע קריאת המגילה
האם מותר למי שקורא את המגילה או לאשה ששומעת את המגילה לדבר באמצע המגילה לצורך דבר חשוב, ומה הדין בדיעבד אם הפסיק ושח ושהה הרבה זמן.
והאם מותר לבעל הקורא לאשתו או לשליח צבור לדרוש חידושים בענייני המגילה באמצע קריאת המגילה.
תשובה: לכתחילה צריך להימנע מלשוחח בזמן קריאת המגילה, ובשעת הדחק שיש צורך גדול בדבר מותר להפסיק בדיבור כמה שפחות, ובדיעבד אפילו הפסיק/ה בדיבור ושהה/תה הרבה זמן ואפילו בכדי לגמור את כל המגילה ויותר יצא ידי חובה.
ומעיקר הדין לדעת מרן השו"ע מותר "לקורא את המגילה לשוחח במדרשי חז"ל באמצע קריאת המגילה כל שאחר כך חוזר וממשיך בקריאתו מהיכן שפסק ולא מחסיר אפילו מלה אחת. ומכל יש מי שמחמיר בדבר.
אמנם צריך להיזהר שהשומע או השומעת את המגילה שלא להפסיק כלל במגילה כדי שלא יפסידו אפילו מלה אחת מקריאת החזן, ואם הפסיקו באמצע שהחזן קורא על השומע או השומעת להשלים את אותם מילים שלא שמעו וימשיכו לשמוע מהשליח צבור.
מקורות: הנה מבואר בשולחן ערוך הלכות מגילה ופורים (סימן תרצב סעיף ב) שאין לשוח בעוד שקורין אותה. וכתב במשנ"ב שם (ס"ק ט) שבין השומע ובין הקורא אסור להם לשוח לכתחילה ואפילו בדברי תורה.
ולענין דיעבד יש חילוק דהשומע אם שח בעת הקריאה לא יצא אפילו אם חיסר לשמוע תיבה אחת דהא לא שמעה כולה, אבל הקורא יצא ולפעמים אפילו לכתחלה מותר כגון לשאול בין הפרקים מפני הכבוד כמו לענין ק"ש (בסימן ס"ו וכ"ז) לענין שיחה באמצע הקריאה אבל אם שח בין הברכה לתחילת הקריאה בין השומע ובין הקורא הפסיד הברכה וכן בין הקריאה לסוף הברכה ג"כ אסור להפסיק. ע"כ.
ולכן העלה מרן זיע"א בחזו"ע פורים (ע' פג) שמי שלא הספיק לברך על הלבנה ויש חשש שתתכסה הלבנה עד שיסיים קריאתה מותר להפסיק באמצע המגילה בכדי לברך על הלבנה.
והנה מבואר בשולחן ערוך (סי' תרצ סעי' טו) שצריך השליח צבור לקרות את עשרת בני המן בנשימה אחת. והוסיף שם המשנ"ב (ס"ק נב) בשם המג"א שהשליח צבור יקפיד בכל קריאת המגילה בין פסוק לפסוק יפסיק רק בכדי נשימה מפני שצריך לקרותה כאיגרת.
מכל האמור מבואר שאסור להפסיק סתם וכל שכן לשוח באמצע קריאת המגילה.
אמנם כל לכתחילה אבל בדיעבד לא רק שאם פסק הקורא ושהה, אלא אפילו שח הקורא שלא מעניינה של המגילה ושהה בכדי לגמור את המגילה יצא ידי חובה כן מבואר בדברי מרן והרמ"א (שם סע' ה) וזה לשונם קראה סרוגין, דהיינו שפסק בה ושהה ואח"כ חזר למקום שפסק, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא. הגה: ואפי' סח בנתיים. מיהו גוערין במי שסח בנתיים.
וביאר המשנ"ב שם (ס"ק יט), שלא רק אם שהה בשתיקה אלא אפילו פסקו באמצע המגילה בשיחה ושהו עי"ז, א"צ לחזור אלא גומר ממקום שפסק. וכתב הפמ"ג שכל זה כששח הקורא אבל השומע ששח ולא שמע עי"ז הקריאה אפילו חיסר רק תיבה אחת דעת כמה פוסקים דלא יצא, ולכן צורך גדול להיות לכל אחד חומש כי בעוד שמכין הנערים המן וכיוצא א"א לשמוע כמה תיבות מש"ץ ויוצא מה שקורא ע"פ מחומש ויוצא עכ"פ דיעבד. ע"כ.
והוסיף עוד בשער הציון (ס"ק יח) שמכל מקום לכתחילה אסור לשהות הרבה אפילו בלי שיחה, דהא קראה בסרוגין יצא קתני, והיינו, דיעבד.
נמצינו למדים שלכתחילה בין הקורא את המגילה ובין השומע לא יפסיק כלל בין בדבור בין בהפסקה בלי דבור ומ"מ אם שח או הפסיק אפילו זמן מרובה ממשיך את הקריאה מהיכן שעצר ומסיים את קריאתה ויצא ידי חובה.
ובמקום כמו ברכת הלבנה או אפילו לענות להשיב לשואל שאלה דחופה גם שלא בדברי תורה מותר, ובלבד שהקורא או השומע את המגילה ימשיך מהיכן שעצר ובפרט השומע צריך לשים לב שחוזר להשלים בקריאה בפיו את מה שחיסר עד היכן שהשליח ציבור הגיע.
והנה כל זה לעניין להשיח שלא מעניינה של המגילה אבל השאלה היא האם מותר להשיח לכתחילה במדרשים ובביאורים בעניינה של המגילה, הנה כתב מרן הב"י בשם ספר אורחות חיים שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך: מחה תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט) ושם רשעים ירקב (משלי י, ז.) ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבהכ"נ (אבודרהם); ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו. והביאו הרמ"א (שם סע' יז).
וכתב מרן החפץ חיים שם במשנ"ב בשם המג"א (ס"ק ס) שצריך החזן לשתוק אז בעת שמכין כדי שישמעו כולם קריאתו ומפני שמצוי מאוד קלקולים ע"י ההכאה ורגילים הנערים להכות כמה פעמים בעת שחוזר החזן לקרות. ע"כ טוב ונכון שכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש ס"ג. וכ"כ הפמ"ג שנכון מאוד שכל אחד יתפוס חומש בעת הקריאה וכל תיבה שלא ישמע מן החזן יקרא מן החומש.
והנה כתב בשער הציון (שם ס"ק נ"ז) שלא העתיק לדינא מה שהביא המגן אברהם בשם הלבוש שהיה אומר ושם רשעים ירקב בעת זכירת המן, דאף אם נימא דזה לא חשיב הפסק משום דהוא מענינו של יום וכדמוכח סוף סעיף י"ג, על כל פנים יוכל לצמוח מזה קלקול גדול, שלא ישמע אז איזה תיבות מן הש"ץ על ידי זה ולא יצא אז בקריאת המגילה לכן טוב שלא לומר כלל. ע"כ. ומבואר מדברי שלשוח מעניינה של המגילה אין שום איסור אפי' לכתחילה אלא שרק חשש שחלק מהציבור לא ישמע ויצא שכרו בהפסדו.
וכן כתב כן להדיא במשנ"ב שם (ס"ק מז) על מה שפסק מרן השו"ע (שם סעיף יג) שאם היה כותבה, שקורא פסוק במגילה שהוא מעתיק ממנה, וכותבה; אם כיון לבו לצאת י"ח, יצא, והוא שתהא כתובה כולה לפניו במגילה שהוא מעתיק ממנה; וכן אם היה מגיהה; וכן אם היה דורשה, שקורא פסוק במגילה שלימה ודורשו, אם כיון לבו לצאת י"ח, יצא. ע"כ.
וכתב המשנ"ב שבענינים אחרים אסור לדבר היינו שלא מענינו של יום (כוונתו מענייני המגילה על משנ"ב איש מצליח) והוסיף שם בשער הציון (ס"ק מג) משמע שם דבענינו של יום לא חשיב הפסק כלל ואפילו לכתחלה שרי, ואין מזה ראיה לקריאת התורה, דהכא כדי לפרסם ניסא שרי, כן נראה לעניות דעתי.
ומבואר איפה מדברי המשנ"ב על פי דברי הרא"ש והגמ' במגילה יז. וברכות יג. שמותר להשיח מעניינה של המגילה לכתחילה.
אך הנה בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' קצב) הביא שבנו ר' דוד הקשה שאין ראייה מהגמ' והשו"ע שאף לכתחלה מותר לדרוש בתוך הקריאה, שמקור הדין הוא מלשון המשנה (מגילה יז.) היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא מוכרח שלא בירך לפניה כמפורש בתוס' ברכות (י"ג.) על הא דהיה קורא בתורה ק"ש והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא, שהביאו בשם הירושלמי דמוכיח מזה דברכות אינן מעכבות.
וראיית הירושלמי פשוטה שהוא שאם בירך אין לך כוונה גדולה מזה, וא"כ גם במקרא מגילה מוכרח לומר מלשון אם כיוון לבו שמדובר בלא בירך לפניה, ולכן ניחא מה שיכול לדרוש. שהרי בלא ברכה כתבו התוס' בברכות (יד. ד"ה מים) לענין הלל של ר"ח שאם אין מברכין אין שייך הפסקה, וא"כ גם במגילה מי שלא בירך אין שייך הפסקה לתוספות. וכן מפורש בטור ובב"י (סי' תרצ"ב) שתלוי הפסקה בברכה, וא"כ מנלן שאף כשמברך כמו שצריכין נמי יהיה מותר לדרוש, ומה זה שונה מק"ש שפשוט שאסור לדרוש פירוש הפסוקים ומה שנדרש עליהם.
וכוונת הש"ע שכתב אם כיוון לבו צריך לאוקמי בלא בירך, ומשכחת לה בקרא עוד הפעם מחמת שנסתפק אם יצא בקריאה ראשונה דמספק א"צ לברך שאז מותר לדרוש, שמ"מ אסור להפסיק בעניינים אחרים לכתחלה, והטעם אולי משום שסובר המחבר כהר' יונה בברכות שם (י"ד.) שאף בלא ברכה כיון שהתחיל בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשיחה בטלה, וכ"כ במגילה אין לו להפסיק באמצע פרסום הנס בדברים אחרים שאין שייך זה בדרשת הפסוקים "אבל בבירך גם בדרשות הפסוקים אפשר אסור". עכ"ל.
מבואר איפה שהאגרות משה מוכיח שאין שום היתר לדרוש דברי תורה מעניינה של המגילה באמצע שקורא אותה ודלא כמשנ"ב וראיתי שהרבה הביאו לדברי האגרות משה ונראה שנקטו שזו ראייה שאין עליה תשובה (ע' חשוקי חמד מגילה יז.).
אך הנה ראיתי בקובץ אור ישראל (מאנסי יד, תשנ"ט, מד – מח) מאמרו של הרב חיים שרגא פאוויל שניבלג ליישב את מנהג החסידים לנגן באמצע קריאת המגילה ושם דחה דברי האגרות משה שהרי בהדיא מבואר ברא״ש שם על המשנה במגילה דמיירי בבירך מקודם. ע"ש.
ועוד הקשה על האגרות משה שפלא שלא ראה הריטב״א והשיטה מקובצת שכתבו את הראיה שהמשנה מיירי בקורא קר״ש בלי ברכות, דהגמרא שם בברכות הקשה על המשנה ש״מ מצות צריכות כונה, ומתרץ הגמרא מאי אם כוון לבו – לקרות, ופריך – לקרות, והא קא קרי, ומתרץ הגמרא בקורא להגיה, פירש רש״י דהמשנה מיירי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות, דאפילו לקריאה נמי לא מתכוון, וע״ז מפרש המשנה אם כוון לבו יצא, וכתב הרשב״א והריטב״א והשיטה מקובצת דהראיה מכאן דהברכות אינן מעכבות היא ממאי דאוקימנא הגמרא דמיירי כאן בקורא להגיה, לכן ע״כ מיירי שלא אמר ברכות.
ומפורש בראשונים הנ״ל דאין הראיה ממש״כ אם כוון לבו דע״כ שלא אמר הברכות, דאם אמר ברכות ע״כ שכיוון שזה אינו מוכרח, והראיה רק ממה שמפרש הגמרא דמיירי בקורא להגיה ודו״ק. ולכן לא קשה מידי קושיית האגרות משה, דעל המשנה במגילה ליכא שום גמרא דמפרש דמיירי בקורא להגיה.
ומה שהקשה האגרות משה מ״ש מקר״ש שפשוט שאסור לדרוש פירוש הפסוקים ומה שנדרש עליהם, כבר תירץ בקיצור המ״ב בשעה״צ הנ״ל דכאן כדי לפרסם הנס מותר ואה״נ באמצע קריאת התורה אסור. ע"כ. וע"ש עוד בקובץ שהוכיח ששונה דין קריאת המגילה מקריאת התורה במה שינים שהרי הלועז ששמה קריאת המגילה בלעז יצא משא"כ בספר תורה. וע"ע בקובץ בית אהרן וישראל (קמא – שנה כד ג) מאמרו של הרב ד. י. צבי רבינוביץ.
