שאלה: בשו"ע מבואר שיש לקרוא המגילה בציבור ולא ביחיד כדי לפרסם הנס, ולאור זאת יש לשאול האם עדיף לקרוא את המגילה בבית הכנסת שיש בו הכי הרבה מתפללים משום פרסום הנס.
תשובה:
אכן ישנה עדיפות שילך לשמוע קריאת מגילה עם כמה שיותר מתפללים, משום פרסום הנס שברוב עם הדרת מלך, ובאם יש לו צורך לקרוא במקום הקטן יכול להקל.
אך מי שיש לו מנין קבוע שמתפלל בו אע"פ שהוא קטן, לא חיובו אותו ללכת לבית כנסת הגדול, וכ"ש שלא מורים לבתי הכנסת לסגור שעריהם כדי שילכו לשמוע בבית כנסת הגדול בעיר.
ובית כנסת שיש בו כמה מניינים בכל השנה, מצווה מן המובחר לאחד את המניינים למניין אחד גדול.
אף במי שיש לו צורך שאמרנו שיכול להתפלל במניין הקטן, עדיף שישמע המגילה בבית הכנסת, ולא עם עשרה בביתו.
מקורות:
חיוב הקריאה בציבור
בגמרא מגילה דף ג. עוסקת במעלת קריאת המגילה בציבור, שכן היו מבטלים עבודת בית המקדש, ולימוד התורה של הישיבות בשביל קריאת המגילה.
וז"ל הגמרא: משפחה ומשפחה למאי אתא, אמר רבי יוסי בר חנינא: להביא משפחות כהונה ולויה, שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. דאמר רב יהודה אמר רב: כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. וכו' מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה. ע"כ
והתקשה בריטב"א בגמרא זו, מה חידוש יש בסגירת בתי המדרש בשביל קריאת המגילה, שדבר פשוט הוא שצריכים לקרוא מגילה אף למי שלומד שהרי תורה ניתנה בשביל לקיים המצוות, ואם ילמד כל היום היאך יקיים המצוות.
וביאר הריטב"א, שחידוש הגמרא הוא שמצווה על הציבור ללכת לשמוע בבית הכנסת יחד, ולא לקרוא בבית המדרש או בישיבה, ואע"פ שאם היו עושים כן, היו פחות מתבטלים מלימודם, והטעם, שמצווה לקרוא המגילה יחד בציבור משום פרסום הנס. (ועיין ברשב"א במה שהקשה איזה ביטול תורה יש בקריאת המגילה שהרי גם היא לימוד תורה, ולפי הריטב"א מיושב קושייתו, וצ"ע מדוע לא תירץ כן, שהרי גם הוא למד פירוש זה בגמרא בדף ה. ועיין שם שהוסיף הלשון משום שברוב עם הדרת מלך)
ולמדנו, שמצוות קריאת המגילה נתקנה לקרותה בהתאספות העם, על אף שמפסידים מזה לימוד תורה ועבודת המקדש קצת (עיין בסימן תרפ"ז בנו"כ שכתבו שפשוט שלא מדובר שביטלו לגמרי העבודה ואכמ"ל).
[וראיתי בספר פורים ור"ח אדר, שכתב שנשאל הגרי"ש אלישיב, על מי שביקשו ממנו להשלים מניין לקריאת מגילה, האם צריך להשלים להם על חשבון שיפסיד קריאת מגילה במקום תפילתו שהוא ברוב עם, והורה לו שילך להתפלל עמם, משום מצוות גמילות חסדים שהוא מהתורה, שעדיפה היא על מעלת ברוב עם שהיא רק מעלה.
ולכאורה מדברי הגמרא משמע שבשביל מעלת ברוב עם של קריאת המגילה, ביטלו מקצת מעבודת המקדש, ולימוד התורה של הישיבה של רבי, ומדוע מצוות גמילות חסדים עדיפה על מצוות אלו.
ואולי יש לחלק בין חובת יחיד של לימוד תורה לבין צורך הציבור לקיים פרסום הנס, אך ביטול עבודת המקדש לכאורה הוא גם צורך הציבור, וצ"ע]
קריאת המגילה בעשרה אם מעכבת
וקריאת מגילה בציבור אם היא חובה או הידור, מצאנו שנחלקו בזה רב ורב אסי בגמרא במגילה דף ה. שרב אמר שמגילה נקראת ביחיד, ורב אסי אמר בעשרה, אך למעשה גם רב קראה בעשרה, מפני שחשש לדעת רב אסי.
ובביאור מחלוקת זו מצאנו בראשונים כמה פירושים, יש שפירשו שמחלוקתם היא אם מניין לקריאת המגילה מעכב את הקריאה ואינו יוצא ידי חובתו או שאינו מעכב, אך לכתחילה לכ"ע צריך עשרה. וכפירוש זה ביאר רב עמרם גאון, והביאו הרא"ש (פ"א סימן ו אות א) לדינא. וכ"כ ברז"ה. והבה"ג וכ"כ המאירי. ועל כן פסקו, שלכתחילה מצווה לטרוח אחר עשרה שהרי רב חש לרב אסי.
ויש שפירשו שמחלוקתם היא אם יש הידור לטרוח לאסוף עשרה לקריאת המגילה, אך אינו מעכב אם לא עשה כן. וכן הביא הב"י צד בביאור מחלוקת זו.
ויש שפירשו שמחלוקתם קיצונית שלדעת רב אין אפילו חובה לטרוח למניין, ולדעת רב אסי אם אין מניין אינו יוצא ידי חובתו. וכן ביאר ר"ת (מובא בטור סימן תר"צ סע' יח ובב"י) ופסק לדינא כדעת רב שאין חובה לטרוח אחר מניין גם לכתחילה, ואע"פ שחש רב לרב אסי, שכן מוכח מדעת ר' יוחנן (מגילה יט:) שפסק שלא צריך מניין.
ובריטב"א (מגילה ה. ד"ה אמר רב) ביאר את הגמרא הנ"ל כר"ת, והקשה מהגמרא בדף ג. שמשמע שיש חובה ללכת לשמוע בציבור, ותירץ שמחלוקת רב ורב אסי הוא בחיוב לטרוח אחר עשרה, אך להדר לשמוע בציבור לכ"ע הוא מצווה מן המובחר לשמוע ברוב כל מה דאפשר משום דברוב עם הדרת מלך. וכ"כ ברשב"א (ד"ה אמר רב).
כלומר שלרב אין חובה לטרוח אך מעלה וודאי יש.
ובשו"ע בסימן תר"צ סעיף יח פסק, וז"ל: מגילה בי"ד ובט"ו צריך לחזור אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה קורים אותם ביחיד, עכ"ל. ומשמע שפסק כרא"ש שיש חובה לטרוח אחר עשרה, לכתחילה.
עשרה חובת צירוף או שמיעה
עד כאן עסקנו אם יש חובה או הידור ללכת לשמוע במניין, ויש לדון בגדר הדין שצריך עשרה, האם הוא גדרו כדין דבר שבקדושה, שצריך להיות בתוך העשרה, או שהוא חובה לשמוע מגילה שנקראת בפרסום הנס שהוא על ידי עשרה, אך אין חובה להיות בתוך המניין.
ונפק"מ אם נמצא השומע מחוץ לבית הכנסת אם חובה עליו להיכנס לתוך בית הכנסת.
והנה בריטב"א (שם ד"ה גרסינן) הקשה, ממה שנמצא בגמרא ראש השנה (כז.) מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קריאת מגילה אם כיוון ליבו יצא, והגמרא תולה זאת בנידון אם מצוות צריכות כוונה או לא, ולכאורה לדעות שמצריכים עשרה מעיקר הדין היאך יצא, והרי חובה עליו להיות בתוך בית הכנסת. ותירץ, שגם לרב אסי, אין חובה להיות בתוך העשרה כדין דבר שבקדושה, אלא הוא דין של פרסום הנס שישמע קריאת מגילה של עשרה אנשים.
אמנם במשנה ברורה (סימן תר"צ ס"ק ס"ב) כתב, שמי שביתו סמוך לבית הכנסת, צריך להיכנס לתוך בית הכנסת, אע"פ ששומע את הקריאה מהחלונות משום ברוב עם הדרת מלך.
ומקור דינו הוא מהלכות קטנות (ח"ט סימן רפ"ז) שכתב, שאינו יוצא ידי חובת פרסום במשגיח מן החלונות. ולכאורה הוא נגד הריטב"א הנ"ל.
ובבה"ל (שם ד"ה צריך) הביא דברי הלבוש (ועיין שם שכתב שהיא מבוססת על הר"ן) שס"ל כריטב"א שבעינן לשמוע קריאה שיש בה עשרה, ולא צריך להיות בתוכה (ועיין בגר"א שם ד"ה ואם). וכתב שגם לדעתו י"ל שחייב ללכת לבית הכנסת לא משום פרסום הנס אלא משום דין של ברוב עם הדרת מלך שצריך להיות בהתאספות של העם, ומשמע שלדעת הבה"ל דין פרסום הנס מחייב שיהיו ביחד, לחולקים על הריטב"א.
נמצאנו למדים שיש שני דינים בקריאת המגילה:
דין של פרסום הנס שהוא מתקיים בעשרה, ודין שני של ברוב עם הדרת מלך שהוא דין התאספות הציבור במקום אחד כדי לזכור את הנס.
העולה: שדין עשרה בהתאספות אחת נמצא במחלוקת, אך עכ"פ משום ברוב עם בעינן שהציבור יהיו בהתאספות.
ביאור הגמרא בית רבי היו מבטלין בית המדרש.
ונראה שבית רבי אע"פ שהיו הישיבה הגדולה הכי גדולה בארץ ישראל, אעפ"כ ביטלו הלימוד ומשום שאין בית המדרש נקרא מקום התכנסות הציבור, אלא מקום לימוד בלבד, שכן היה בית המדרש בזמנם שהיה חלוק מבית הכנסת, והם היו שני מקומות.
ועל כן בזמן המגילה שיש הלכה של "ברוב עם הדרת מלך", על כן, הגם שהיו למעלה ממאה איש אצל בית רבי (וכדברי הרשב"א) אעפ"כ היו צריכים ללכת למקום ההתכנסות, שהוא הידור המלך שכלל הציבור מתכנס בשביל זה.
ולפי זה יוצא, שאם אדם נמצא בבית כנסת הגם שהוא מנין קטן, אינו חייב ללכת לבית כנסת גדול יותר, שלא למדנו שיש הלכה של הגדלת פרסום הנס, שבזה כבר יוצא בעשרה, אלא הוא הלכה שעשרה במקום התכנסות שהוא בית הכנסת.
ויש להביא ליסוד זה כדמות ראיה:
שהנה ברא"ש (פ"א ס' ג) הביא דברי הגמרא (ג.) שבית רבי היו מבטלים הבית מדרש כדי ללכת לשמוע קריאת המגילה בבית הכנסת.
וכתב על זה הגהות אשר"י שם וז"ל: הלכך אותן בני אדם שמניחין ביהכ"נ וקורין מגילה בבתיהם לא טוב הם עושים אלא צריך לבא עם אשתו וילדיו לבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה, מא"ז. עכ"ד.
ולכאורה מדוע למד מגמרא זו שמצווה אדם ללכת לבית הכנסת הרי הרא"ש פסק כבר בסוגיא ששם הוא דינא בדף ה. שבעינן לחזר אחר עשרה, ומה ראה בגמרא זו יותר מהגמרא שם שאינו עיקר דינא.
עוד יש להקשות מדוע הגהות אשר"י כתב שצריך להביא את אשתו וילדיו הרי הנידון עסק אם יש חובה ליחיד לשמוע בבית הכנסת או שיכול גם ביחיד, ולא על ילדיו ואשתו.
ולפי דברינו יש לומר, שהשאלה שעסק בה הגהות אשר"י אינו בעניין אם בעינן עשרה, מדין פרסום הנס, אלא אם יכול לקרות המגילה בבית או בבית הכנסת, וכנראה שהשיקול של השואל היה שמעדיף לקרוא בבית בשביל בני ביתו האישה והילדים.
ועל זה כתב הגהות אשר"י שלמד מסוגיא דרבי שהיו יוצאים מהבית מדרש, שהתחדש שבעינן שיהיו בבית הכנסת ולא רק במקום שיש עשרה, ובגלל שיש עניין בהתכנסות הציבור.
וחלק מזה הוא להביא את הנשים והילדים וכמו שמצאנו בהקהל שהיו מביאים את כל העם למצוות ההתכנסות זו, שהייתה נערכת במקום ההתכנסות של עם ישראל בבית המקדש. שוב ראיתי שכן פירש בב"ח (סימם תרפ"ז אות ב) את דברי הגהות אשרי.
כלומר שבגמרא של משפחה ומשפחה התחדש שהולכים כולם למקום ההתכנסות, לשמוע את קריאת המגילה.
וכן פסק במשנה ברורה סימן תרפ"ז (ס"ק ז) על ההלכה שמבטלים תלמוד תורה כדי ללכת לשמוע קריאת מגילה בבית הכנסת, הביא בשם החיי אדם (כלל קנה ס"ז) שמכל מקום מי שמתפלל כל השנה בקביעות במנין המיוחד לו להתפלל שם אין צריך לילך לבית הכנסת. ובשער הציון (אות י) ביאר כוונת החיי אדם, שאם הוא רגיל להתפלל בבית המדרש אלא שיש שם מיעוט אינו מחויב ללכת לבית כנסת גדולה יותר, דאטו כל בתי כנסיות קטנות שיש בעיר מחויבים ללכת כולם ללכת לבית הכנסת הגדולה, וכל מה שבא לאפוקי זה בעל הבית המתפלל בביתו במנין.
אמנם בשו"ת הרד"ך (בית יא) כתב בפירוש הגמרא שהטעם שבית רבי הלכו לבית כנסת ולא קראו בישיבה הוא משום שהיה יותר ציבור בבית הכנסת, והביאו בשו"ת שער בת רבים (למהר"י אלגאזי סימן יט) ומתבאר שסבר שברוב עם הדרת מלך פירושו רוב ציבור. וכן הוא בתשובת מים עמוקים (למהראנ"ח ח"ב סימן ע) שכתב ללמוד בר"ן הנ"ל שהטעם משום שיש יותר אנשים וזה הוא דין ברוב עם הדרת מלך. וכן משמע בב"ח (שם).
מי שאינו מתפלל במנין קבוע
והנה מדברי החיי אדם שהבאנו, יש לדייק שכל דבריו הם למי שיש לו מניין קבוע, אך אם אין לו בית כנסת קבוע עדיף שיקרא המגילה במקום שיש בו יותר רוב עם.
ודבריו צריכים ביאור, שאם אמרינן שכל בית כנסת מתקיים בו ברוב עם, ואין שום עדיפות אם מספר האנשים יותר גבוה, מדוע דווקא מי שמניינו קבוע אינו צריך לטרוח, ואם יש עדיפות מדוע אינו חל גם על מי שיש לו מניין קבוע.
ועיין ברמ"א בסימן תר"צ בסע' יח כתב, "ואם קראו אותה בציבור ואיזה יחיד לא שמעה יוכל לקרות אפילו לכתחילה, הואיל וקורים אותה באותה עיר בעשרה" עכ"ד.
וביאר במשנה ברורה (ס"ק ס"ד) שכיוון שהנס כבר התפרסם בקריאת הציבור, כל החסרון הוא רק משום ברוב עם, ולכן לא מטריחים אותו להביא עשרה, וכל החיוב ללכת לקרותה בעשרה זה דווקא שהם לפניו.
וביאור הדברים, שפרסום הנס הוא חובת ציבור, בשונה מנס חנוכה שהוא חובת יחיד לפרסם הנס לציבור, הכא צריכים הציבור לפרסם הנס.
רק שיש עוד הלכה של קריאה ברוב עם, שנראה במ"ב שהוא הלכה על היחיד לקרותה עם קהל יותר גדול, אך אינו מחויב לטרוח בשבילה.
והביא שם, את דעת היד אפרים שדברי רמ"א אלו אינם מוסכמים, ובעינן שיטרח להשיג עשרה. וכן השיג עליו בא"ר (אות י"ט) ועיין במאירי (מגילה ה.) שכתב וז"ל: וגדולי המפרשים כתבו שכל שאין צבור בעיר לכתחלה יפה הוא לאסוף עשרה אבל כל שיש צבור בעיר קורין אותה לכתחלה ביחיד וסומכים על פרסום קריאת הצבור)
ועכ"פ למדנו גדר חדש בדין פרסום הנס שהוא הלכה על הציבור, וגדרה הוא מצווה מן המובחר.
וכן כתב בפרי מגדים (א"א אות כ"ג) שחיוב יותר מעשרה הוא רק מצווה מן המובחר ואין חיוב לטרוח אבל הוא עדיף.
סוף דבר:
מצאנו שישנם שני חיובים בקריאת הציבור, פרסום הנס ודין ברוב עם.
חיוב פרסום הנס לרוב הפוסקים הוא דין לכתחילה בעיקר הקריאה, ומי שאינו עושה כן הוא דין בדיעבד.
אך דין ברוב עם הוא מצווה מן המובחר.
בגדר דין זה, ראינו שיש סברא לומר שהוא חובה על הציבור, ויש מקום לומר שגדרו הוא ללכת למקום התכנסות ציבורית שהוא בבית הכנסת, ויש החלוקים שסוברים שהוא ריבוי האנשים דווקא.
ולדינא לא מורים לציבור לסגור את המניינים הקטנים, ואף מי שמתפלל בקביעות במקום מסויים אינו מחויב ללכת להתפלל במנין יותר גדול, אך מצווה מן המובחר יש לו.
ועל כן מי שאין לו מנין קבוע, או לחולפין בית כנסת שמתקיים בו כמה מניינים במקביל, מצווה מן המובחר שיקיימו מנין שהוא גדול יותר.
