לכב'

אודות שאלתכם עבור גמ"ח הכספים שהניחה אימכם הקימה וניהלה במשך מס' שנים עד נפטרה לבית עולמה, וכיום הינכם אחראים על גביית חובות. וכעת ראיתם בפנקסי הגמ"ח בהיות והגמ"ח קיים עשרות שנים נשארו חובות מלווים שהלכו לבית עולמם והשאירו אחריהם חוב. דא עקא כי החובות שלוו הלווים הינם שייכים לתקופה בה המטבע הנסחר היה 'לירה ישראלית'.

והינכם שואלים כיצד לבקש את תשלום החוב מהיורשים או ממי שקיבל על עצמו את פריעת החוב. האם בצורת שקל ואז החוב הינו מזערי בעקבות האינפלציה או שמא בהתייחסות לערך שהיה בזמנו כגון מה שלירה יכלה לקנות כיום 100 שקל קונה?

תשובה: הנה בנידון שאלה זו דנו אחרוני זמנינו בארוכה, בסוגיית תוספת כתובה שהתחייב הבעל בשעתו בלירה וכעת הצדדים מתגרשים והאשה דורשת לשלם את כתובתה כיום לפי ערך שקלים חדשים, שנחלקו בכך גדולי עולם גם בדיני הלוואה וכפי שהביא הכנסת הגדולה חו"מ (סי' עד הגה"ט אות טו), מחלוקת הפוסקים בדין פיחות המטבע והוקרו הפירות, שהמהרשד"ם (חיו"ד סי' קעו ו-רכד, וחחו"מ סי' עה) סובר שהמלוה מקבל כפי שהיה שיווי המטבע בשעת ההלואה, ולא יפסיד ע"י הפיחות כלל. ושכן דעת המהר"ם גלאנטי בתשובה (סי' כו ופב).

אולם דעת מהרש"ך ח"א (סי' סב) וסיעתו, שכל שלא נשתנה משקל המטבע נותן לו מה שהלוהו ואינו מוסיף לו כלום. וסיים בשם המהר"ש הלוי (חלק חו"מ סי' לג) שיש לפשר בין הסוחרים בזה. ע"ש.

וזו לשון המהר"ש הלוי שם (דף סח ע"ג): וכבר שמענו בדורות שעברו כי רבותינו הגאונים איתני עולם הסכימו בהסכמה לפשר בכל כיו"ב בין הסוחרים. וגם עתה בזמנינו פה שאלוניקי הסכימו גדולי הרבנים לבקש הדרך הנכון שהיא הפשרה. ע"כ. גם בשו"ת מהר"י בסאן (ס"ס סג) כתב שהגאון מהראנ"ח הנהיג פה קושטא לחלק ההפרש לחצאין, וכל הכתובות אשר היו מימי קדם שהיה הזהוב שוה ששים לבנים, עתה ששוה מאה ועשרים לבנים, פורעים לערך תשעים לבנים, זאת היתה הסכמתו. ואליו תשמעון. ע"כ.

גם בתשובת מהר"י בסאן שהובאה בשו"ת מהרימ"ט (חיו"ד סי' מ) כתב, שהטוב והישר בעיני ה' ואדם שבית הדין יכופו את שניהם לעשות ככל אשר אנחנו עושים פה היום ע"פ תקנת מהראנ"ח שיחלוקו ההפרש לחצאין. ע"ש. וכן כתב המהרימ"ט בתשובה (חאה"ע ס"ס ב) ד"ה ואל תשיבני, שהמנהג בארץ ישראל מזמן גדולי הדורות שלפנינו עד עתה לפרוע החובות ודמי הכתובות בדרך ממוצע בפשרה. ע"ש.

וכן כתב בשו"ת גנת ורדים (חאה"ע כלל ד סי' כד, דף פ ע"ב) שכבר הסכימו כל בתי הדין לדון ע"פ הסכמת המהראנ"ח לעשות משפט שלום ולפשר בין המלוה ללוה הן בעליית המטבע והן בירידתו. והסכים עמו (שם סי' כה) הרב רבי יוסף הלוי. ע"ש. גם הפרח שושן (חו"מ כלל ד סי' א) הביא דברי המהר"ש הלוי הנ"ל, והוסיף בשם המהר"ם בנבנשתי בשו"ת פני משה ח"ב (סי' צו דף קפב ע"ד) ד"ה וכל, שכן פשט המנהג בדין כתובת אשה לעשות פשרה מחצה על מחצה בשעת נתינת סכי כתובתה ונדוניתה וכו'. ע"ש. וע' בשו"ת נבחר מכסף (חיו"ד סי' טו). ובשו"ת דבר משה ח"א (חיו"ד סי' כג). ובשו"ת שבות יעקב ח"ב (סי' קעה). ובתומים (סי' מב ס"ק טז). ובשו"ת חתם סופר (חאה"ע ח"א סי' קכו וחחו"מ סי' עד). ובשו"ת אמרי יושר ח"ב (סי' קנא). ע"ש.

וע"ע בשו"ת ויאמר יצחק (חחו"מ סי' קנד דף קכח רע"ב) שהביא מה שכתב בשו"ת זרע יעקב בן נאים (סי' עד) שיש לפשר לחצאין. ושכן כתב המהרימ"ט הנ"ל. ושכן ראה להמהר"י הכהן בעל בתי כהונה שסוגיין דעלמא לפשר בזה, וכסברת מהראנ"ח שאפילו הוקרו הפירות או הוזלו השוו מדותיהם לפשר ביניהם. וכמו שכתב המהר"ש הלוי הנ"ל. ע"ש. וכן כתב בשו"ת בית אפרים (חחו"מ סי' ד). ע"ש. גם הגאון ר' יהודה בורלא בתשובה שהובאה בשו"ת מקור ישראל (ס"ס מח) הסכים שתקנת מהראנ"ח דין אמת הוא, ושכן כתבו הגנת ורדים והמהר"י הכהן הנ"ל. ע"ש. וכן העלה הגאון הראש"ל רב חמ"א בשו"ת משה האיש (חחו"מ ס"ס יד), והביא מה שכתב המשפט צדק ח"ג (ס"ס סב) שיש לפשר בין המלוה ללוה.

ושכן כתב בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' יב דף ס ע"ב) שיש לעשות הטוב והישר לפשר ביניהם בדרך המיצוע שנוח לשניהם. ע"ש. והביא בסוף דבריו דברי החקרי לב במהדורא בתרא (חחו"מ סי' ט דף קצ ע"א) שהעיר על מה שכתב מהר"י הכהן הנ"ל דסוגיין דעלמא לפשר לחצאין, דשמא מנהג זה אינו אלא בקושטא ובשאלוניקי וכו'. ותמה עליו רב חמ"א, שהרי מבואר להדיא בתשובת מהרימ"ט (חאה"ע ס"ס ב) שגם בארץ ישראל נוהגים כן מזמן גדולי הדורות שלפנינו ועד עתה לפרוע דרך פשרה בדרך ממוצע וכו'. עכת"ד.

ולכן למעשה נהוג בבתי הדין הרבני לפשר בין הצדדים, וכפי שפסקנו בכמה פסקי דין, וההבדל שבין הסכום שנקבע אז, שהיה מאה אלף שקל לפיחות השקל עתה, שהוא בסך עוד מאה אלף שקל, יחולק לחצאין, והאשה תקבל סך מאה וחמשים אלף שקל צמוד למדד יוקר המחיה. וכן העלה מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר חלק יא (אבן העזר סי' נט).

אלא שיש שכתבו לדון שכל זה במטבעות הכסף שהיו נהוגות בזמן חז"ל ועוד מאות שנים לאחר מכן, כאשר עצם המטבע הייתה בעלת ערך, וערכה הושפע לא במעט, על פי המתכת ממנה נעשתה [אף כי שוויה כשהיא עם צורת מטבע הייתה יתירה על גוש גולמי של מתכת זו, אך לא גרע עניין זה מכל כלי מעוצב אחר ששווה יותר ממתכתו הגולמית]. ממילא התעוררה השאלה, כאשר נוצר פער ביחס שבין המטבע ליכולת הקנייה שבו מזמן חלות החוב לזמן הפירעון, במה לתלות את השינוי, אם בשווי המטבע או בשווי הפירות.

אבל לגבי מטבעות בנות זמננו לכאורה היחס שונה, לא קיים כלל המושג "ערך המטבע", שכן כל ערכו נגזר אך ורק מאותם גורמים חיצוניים של "שער הפירות" – הכדאיות לסחור עם בני אותם מדינה ביבוא ויצוא של פירות או כל תוצר אחר. ולפי זה מן הדין לכאורה שהכול יודו לדברי מהרשד"ם הנ"ל, שבזמננו חייב הלווה לתת למלווה את אותו ערך שוק שהלווה לו וקצצו ביניהם בשעת חלות החיוב.

ומפורשים הדברים בחזון איש (יו"ד סי' עד ס"ק ה), שכתב: "עניין המטבעות בזמננו נשתנה, שיש מטבעות שאין להן שיווי בחומרם כלום, רק שהם כשטר על אוצר הממשלה ובזה הם מקיימים את ערכם, וכשנפסלו אינם שווים כלום. ונראה דבזה אפילו לווה סתם – אם נפסלו ואינם מטבע כלל, חייב ליתן לו מטבע היוצא, דלא חשיב כהוזל, דלא היה לו רק הצורה והצורה אבדה. ואם מטבע החדש נפחת, מפני שאין אנשים נותנים בו אמון בערך שהיה להם אמון למטבע הראשון, חשיב כנפחת. ואם הוקרו פירי בשביל זה, יש לחשוב את המטבע החדש כמטבע שנפחת, וצריך להוסיף למלווה את הפחת".

כלומר, בזמננו שערך המטבע לעולם נגזר מכח הקנייה שבו, לא מיבעיא שאם נפסל אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך כיון שאין לו כל ערך עצמי, אלא גם אם רק נפחת ביחס למחירי הפירות בשוק, ועתה הוא מוערך בפחות, צריך להוסיף למלווה את הפחת, וכאילו נשתנה המטבע לגמרי. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קיד). ע"ש.

אלא שראיתי שהרב רפאל הישריק שיח' בספרו תורת הריבית (ע' שפט הערה פח). שנטה קו להחמיר שאין לגבות לפי ערך של היום, וטעמו כפי שכתב שם, בהיות שהפיחות שמדובר בפוסקים הוא באופן שהמלכות מורידה את ערך המטבע באופן מוחלט ביחס לשוויו במדינה עצמה, דהיינו שהמלכות מכריזה שערך המטבע ירד בעשרים אחוז וממילא כל דבר ומוצר באותה מדינה כדי לקנותו צריך להוסיף עשרים אחוז, ואם היה יכול לקנות במטבע חמישה ק"ג הרי עכשיו יכול לקנות רק ארבעה ק"ג. ובזה הקילו הפוסקים הנ"ל לשלם את ההפרש, שכן שווי המטבע אכן פוחת והרי זה כנפסל ביחס לאותו חלק. אך בפיחות הנהוג היום הרי הוא פיחות כלפי חוץ, כגון כלפי הדולר, והמציאות מוכיחה שכאשר יש פיחות בעשרה אחוז אין הפירוש שכל המוצרים בשוק מחירם עולה בעשרה אחוז, אלא רק מחיר הדולר ומחיר מוצרי ייבוא עולים, וגם זה לא תמיד בכל שיעור הפרחות, ומאידך הרבה מוצרים מחירם כלל לא מתייקר, ואף שכר עבודה אינו בהכרח מתייקר, וא"כ אין לומר שהכסף שווה פחות, שהרי שוויו ביחס לנעשה בתוך המדינה לא ירד, ורק כלפי מטבע חוץ של מדינה אחרת שווה פחות. "לפיכך נראה שבפיחות הנהוג כיום אין לומר ששווי העצמי של המטבע ירד, ואף השיטות הנ"ל יודו שאין להוסיף אלא לשלם כמו שהלווה בלבד. ע"כ.

מדבריו עולה שאין מקום לגבות מהלווים כפי ערך של היום שזה גובל באיסור ריבית. אך דבריו אינן מוסכמים וראה באורך בפסק דינו של חבר ביה"ד הרבני הרה"ג הרב מנחם האגר (תיק מס' 1224685/1). ושם ציין לבעל הפתחי חושן  (לגרי"י בלויא, פ"ז הערה יב) שהביא בשם הגרא"ח נאה, שמנהג ירושלים היה לתת את דמי הכתובה כפי המטבע היוצא באותה שעה, והיינו שיש להצמידו למדד. וכן הוראות הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף זצ"ל מכוונות יותר לסגנון של פשרה, וכעין המבואר בכנסת הגדולה הנ"ל. ונפקא מינה בזה, במקרה שנישאו בשעה שהמטבע היה יציב, אף שלאחר מכן נשחק ערך המטבע לגמרי, שבאופן זה יש לדון אם ניתן לחייב את הבעל בהצמדת דמי הכתובה לדולר או למדד, אחר שלא ניתן לומר בוודאות שכך הייתה דעתם מתחילה. אמנם נראה שמנהג בתי הדין היה שלא לדקדק בזה, מחמת כל אותן סברות שהזכרנו לעיל, לעניין עצם היחס למטבעות בני זמננו ועוד. וכן משום שכך היה המנהג מאז ומעולם, גם קודם שנות האינפלציה, שעסקאות גדולות נערכות ביחס לדולר וכאמור. על כן נראה שההנהגה הראויה היא כך לעשות, לברר את שווי הכתובה בעת נתינתה ביחס לדולר באותה שעה, וסך זה לחייבו עתה בזמן הגירושין.

וגם בדיני הלוואות שיש לחוש לאיסור ריבית כבר כתב באבני נזר (חו"מ סי' כג), שיש לפשר בשאלת ההצמדה, ואין בזה איסור: "כי איסור נתינת ריבית הוא, כשנותן לפרעון הריבית, אבל לא כשנותן מחמת ספק שמא חייב מחמת שאינו חשוב ריבית". כך גם פסק האבני נזר במקום אחר (יו"ד קלג, א). גם בברית יהודה (כא, יא) כתב, שמנהג בתי הדין לפשר בשאלות של פיחות המטבע. וע' בפסקי דין שורת הדין (כרך ח עמוד רסז), ואולם ראיתי בקובץ אורייתא (ח"יח ע' רעו) מאמרו של הרה"ג הרב אליהו בר שלום שנקט ג"כ כדברי הרב היישריק להחמיר וציין שכן דעת הרבה גדולי ההוראה, שבפיחות של זמנינו שאין הפיחות קשור ישירות למחירי המוצרים אלא רק משפיע עליהם אחר איזה טווח של זמן ולא במדוייק לפי שיעור הפיחות, שאין להחשיב זה כמטבע שנפסלה ואין להתיר לקיחת הצמדה.

מן האמור זאת עולה הלכה ולמעשה: אין מקום לחייב את הלווים או יורשיהם יותר מערך חצי ההלוואה כפי שהיא שווה כיום.

למשל: אם הלווים לקחו הלוואה בסך 1000 לירות ישראליות, וכיום השווי של ההלוואה בצמוד למדד שווה 10.000 אלף ₪, אין לגבות אלא חצי בסך 5000 ש"ח, וכפי שנוקטים בבתי הדין הרבני בפשרת הכתובה.

אמנם גם גבייה של חצי משווי ההלוואה, "רצוי ונכון לגבות זאת בהסכמה" – בכדי לחוש לשיטות המחמירים שיש בכך איסור ריבית כפי שהארכנו בתשובה.

ויש להסביר ליורשים, שהכספים הולכים לגמ"ח של צדקה שמעלתו חשובה מאוד, ויש בכך גם חשש גזל אם לא ישלמו לפחות חצי משווי ההלוואה כפי שהיא שווה כיום.