בס"ד

8.12.24

נימוקים בתיק….

נכתב ע"י: הרב שלמה בארי – אב"ד

היזק פועלים  לאחרים על מי החיוב

העובדות בקצרה:

הנתבע הביא פועלים להתקין לו סורגים בקומה עליונה ותוך כדי עבודתם בריתו הברזלים ניצוצות פגעו בריצוף של מרפסת השכן מתחתיו ועשו נקבים נקבים.. וצריכים להחליף את כל הריצוף בשוויה של כ12.500 ש"ח ושאלתו על מי החובה לתקן, על הפועל או על בעה"ב?

אצרף לכך שאלה מתיק נוסף שהגיע לבית דיננו באדם המתגורר בקומה אחרונה והיה לו עובדת גויה בתוך ביתו כשסיימה לעבוד עישנה במרפסת סיגריה וכנראה כיבתה אותו בתוך עציץ עם עשבים יבשים והלכה ואח"כ נוצרה אש גדולה שהבעירה את הברזנט הסמוך לה ומחמת כך ניתק הברזנט מהמעקה והתיז ניצוצות של אש לעבר השכן המתגורר למטה ונעשה חורים ונקבים רבים וכן את הדשא הסינטטי שלו וכן עוד מתקנים יקרים אשר היו בגינתו ועתה הגיעו לפרק השואל לדעת אם חייב בעל הקומה העליונה בנזק עובדת הגויה אשר גרמה לשריפה?

נושאים לדיון:

• א. פועל שהזיק לבעל הבית או לאחרים ע"י עבודתו
• ב. חילוק בין פועל לקבלן
• ג. חילוק בין הזיק הפועל ע"י חפץ בעל הבית לבין הזיק בעצמו
• ד. פסק דין

פועל שהזיק לבעל הבית או לאחרים ע"י עבודתו

א) במשנה במסכת בבא קמא (צח ע"ב) כתוב: והבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל, ושיבר את האבנים או "שהזיקן" – חייב לשלם, היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר – פטור, ואם מחמת המכה – חייב.

והנה לפי הכתוב במשנה שהבנאי שבר את האבנים או שהזיקן משמע שהוא הזיק את האבנים של הבעל הבית  וע"ז כתבו שחייב ולא מוזכר לגבי הזיק אחרים. וממילא לא נדע לענין נדון דידן.

אלא שמצינו גירסת הירושלמי וכן עוד ראשונים כדלקמן שגרסו "והזיק" ולא גרסו "והזיקן" כלומר שהמשנה מדברת באופן שהבנאי הזיק אחרים ולא את האבנים של בעה"ב.

חילוק בין פועל לקבלן

ב) כתב בספר בית הבחירה למאירי (שם): הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים חייב לשלמן שכך קבל עליו מן הסתם שלא לשברם וכן אם "הזיק" בסתירתו שמועד הוא לעולם ובעל הבית כבר נסתלק משמירה זו וחזרה על האומן הואיל וזה קבל מלאכה זו עליו כדרך קבלנות, הא אם נעשה בה "שכיר יום", לא נסתלק בעל הבית משמירתה ושניהם משלמין. עכ"ל.

הרי לנו שהבין המאירי בדברי המשנה שכתבה שהזיק האומן הוא מדבר בהזיק אחרים. ומבואר עוד שיש לחלק בין קבלן לשכיר יום, שדוקא בקבלן אין אחריות בעלים על היזקם משא"כ בפועל רגיל והנזק מתחלק בין הבע"ה לפועל.

בשיטה מקובצת (ב"ק שם) הביא בשם הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו: הבנאי שהיה סותר מצד זה הרעוע בכותל ונפל מצד אחר "והזיק" פטור וכן אם נשתברו האבנים פטור כיון שלא נפלו מחמת מכתו אבל אם נפל מחמת המכה חייב דפושע הוא. "ואיכא מאן דאמר" דוקא בנאי שהוא "קבלן" אבל "פועל" "פטור" אפילו נפלו האבנים מצד אחר מחמת המכה שלא נסתלקו בעלים מנטירותא. צריך עיון אמאי לא נדייניה כשומר יום וכיון דפשע משלם. עכ"ל.

א"כ מבואר שהר"מ מסקרסטה ז"ל ג"כ הבין שהמשנה מדברת באופן שהזיק הפועל את אחרים אלא שכתב מחלוקת יסודית באופן שבנאי הכה חזק ונפל אבנים מחמת מכתו, דעה א' שחייב לשלם דפושע הוא ואפי' בפועל. ודעה ב' מחלקת בין קבלן לפועל, שכל החיוב דוקא בקבלן אבל בפועל יהי' פטור לגמרי, היות והבעלים לא נסתלקו מחובת שמירתם. ומשמע גם מדבריו שיהיה פטור לגמרי וזה לא כמו שכתב המאירי הנ"ל ששניהם משלמים.

עוד הביא בשיטה מקובצת בשם ה"ר יהונתן ז"ל. כתב: אם שבר האבנים חייב לשלם שהיה לו ליזהר שלא ישברו. אי נמי הזיק אחרים בסתירתו הכותל, חייב, דאיבעי ליה לעיוני דאדם מועד לעולם אבל בעל הבית פטור שהרי כל המלאכה על האומן ובעל הבית מסולק הוא משם ומשום הכי נקט דוקא "קבל" אבל אם היה "שכיר יום" שלא נסתלק בעל הבית משם השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמין. עכ"ל.

א"כ מבואר ג"כ שדעתו לחלק בין קבלן לפועל כהמאירי וכדעה השניה שהביא הר"מ מסרקסטא. אלא שלענין חיוב בעה"ב בפועל כתב כדעת המאירי ששניהם משלמים ודלא כר"מ מסרקסטה.

לענין הלכה בזה כתב מרן השו"ע (סימן שפ"ד סעיף ג): הבנאי שקבל עליו את הכותל לסותרו, ושבר את האבנים או "הזיק", חייב. היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר, פטור. ואם מחמת המכה, חייב. ע"כ. ומבואר דעתו שג"כ גרס במשנה כשאר ראשונים "שהזיק" כלומר שהזיק אחרים. אלא שכאן לא חילק מר"ן בין קבלן לשכיר יום ומבואר דעתו כדעה הראשונה שהביא ר"מ מסרקסטה שבנפל האבן מחמת מכתו חייב אפילו היה פועל ואין לבע"ה שום חיוב בזה.

אולם בשו"ע שם סעיף ד כתב לפסוק ע"פ הגמ' בבא מציעא קיח: החצב (פי' שחוצב אבנים מההר) שחצב אבן ונתנו לסתת (פי' הפוסל אבני גזית ומרבעה ומחליקה – רש"י), והזיק בו, הסתת חייב. מסרה הסתת לחמר, החמר חייב. מסרה החמר לכתף, הכתף חייב. מסרה הכתף לבנאי, הבנאי חייב. מסרה הבנאי למסדר המסדרו על שורת הבנין, המסדר חייב. ואם אחר שסדרו על שורת הבנין נפל והזיק, אם הם קבלנים וכולם שותפים במלאכה, כולם חייבים. ואם הם שכירי יום, האחרון חייב וכולם פטורים. עכ"ל.

ומבואר דעתו שבפועל שהזיק, חיובו הוא לבד ואין לבעל הבית שום אחריות בזה וזה כמו ביארנו לעיל בשיטת ר"מ מסרקסטה.

חילוק בין הזיק הפועל ע"י חפץ בעל הבית לבין הזיק בעצמו

ראיתי לחקור אם מה שנאמר במשנה גבי בנאי שקיבל לסתור את הכותל והזיק באופן שיש לחייב את בעה"ב, האם זה שכל אחריותו עליו או דלמא לא משום אחריותו עליו אלא משום שמזיק בחפץ של בעל הבית.

הנה בפשטות נראה שכל הנדון המתני' בביאור הראשונים הנ"ל שכל הצד לחייב את בעה"ב על היזק הפועל הוא דוקא משום שהאבנים שלהם הזיקו ועדיין חובת השמירה עליהם משא"כ י"ל שפועל שהזיק בעצמו ללא רכוש הבע"ה אין מקום לחייב כלל את הבעל הבית.

וראיה לכך נראה להביא מהמתני' (ב"ק נב.) בנפל לפניו מקול הכרייה, חייב. ע"כ. פירוש שבעל הבור יהי' חייב ולא הכורה שהוא הפועל שלו. ובגמ' (שם נג) אמרו ואמאי, נימא כורה גרם ליה וברש"י פי' וכורה פטור דהוא גרמא בעלמא. אמר רב שימי בר אשי הא מני רבי נתן היא דאמר בעל הבור היזקא קא עביד וכל היכא דלא אפשר לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. ע"כ.

א"כ נמצאנו למדים באופן שלא היה גרמא, היה מקום לחייב את הפועל ולא את בעה"ב. ועוד נלמד מכך שכדי לחייב את בעה"ב צריך ב' תנאים: א. שהוא עשה את ההיזק, כמו כאן שהבור שלו. ב. שא"א לגבות תשלום מהפועל.

ולכן בנ"ד בהזיק הפועל ע"י האבנים שהם של בעל הבית זה דומה לבור ולכן יש מקום לחייב את בעה"ב ולא משום שזה אחריות כוללת על כל נזקיו שיעשה גם ללא רכושו של הבעה"ב.

לענין הלכה בנ"ד בפועל שהתקין את הסורגים והתיז ניצוצות ע"ג ריצפת השכן מתחתיו והזיקו. יש לחייב את הפועל היות ודינו כקבלן שבד"כ כל מתקני הסורגים לוקחים עבודה בקבלנות. וממילא כל החיוב עליו ואין לבעה"ב כלל אחריות בזה. ועוד נראה שאין כלל חיוב לבעה"ב בנ"ד היות ואין כאן לכאורה את התנאי שכתבנו שצריך שיהיה ההיזק ע"י רכושו של הבעה"ב, כלומר כמו אבניו או בורו וכאן כל הניצוצות אף שהם מגיעים גם ע"י הברזל של הבעה"ב שהוא לכאורה רכשו, מ"מ אינו דומה, היות ואין ההיזק מגוף הסורג שהוא לא המזיק עצמו רק ע"י מעשה ידיו של הפועל שיוצר מזיק חדש ע"י שיפשוף הברזל וע"ז ודאי לא נחשיב דינו כבורו או אבניו של בעה"ב. ודו"ק.

וראיתי עוד מה שכתב בספר יוסף לקח (ח"א סי' ס"ט סעיף כט) ג"כ בענין חיוב תשלום הזיק פועלים במלאכת בעה"ב ושם העלה למסקנא שהדין עם בעה"ב וצריכים לתבוע את הפועלים שהזיקו ואפי' שהם אינם כאן. ברם, כתב שבפועל נוכרי או מחלל שבת שלא מציית לדין תורה, חייב בעה"ב לשלם את כל הנזק. ושם הביא ללמוד דינו מסוגיא דב"ק נג הנזכרת בדרך רמז  ולפלא שלא זכר כלל ראשונים מפורשים להדיא בפירוש המשנה (ב"ק צח:) כנזכר ודעת מרן להלכה ולמעשה וממרחק הביא לחמו.

ועוד שיש לברר האם כל חיוב בעה"ב על נזקי הפועל רק כשהנזק בא ע"י גוף המלאכה כגון בסתירת אבנים שהם של בעה"ב שעל זה שכרו או דלמא על כל מעשי הפועל ואף אם לא הזיק מחמת המלאכה

בספר פתחי חושן (שכירות פ"ז סוף הערה נט) כתב מסברא שפועל שהזיק שלא מחמת גוף המלאכה, אין שום צד לחייב את בעה"ב דאיזה שמירה מוטלת על בעה"ב במעשיו של הפועל.

פסק דין:

א. במעשה א' של התקנת הסורגים שהזיקו הפועלים על ידי התזת ניצוצות לרצפת מרפסת השכן יש לחייב את הנתבע האומן היהודי ע"פ דין תורה ומשום שהוא קבלן.

ב. במעשה ב' של העובדת הגויה יש לחייב את העובדת הגויה ובאופן שא"א לחייבה יש להתפשר עם הבע"ה.

בעהח"מ

שלמה בארי – אב"ד