בע"ה
שכחו חמץ בביתם בערב פסח
שאלה:
נשאלתי בערב שבת י"ג בניסן פחות משעה לפני כניסת השבת ממשפחה שהיו בדרכם מעירם לעיר אחרת לשבות שם בבית הוריהם בשבת ובחג, ובמהלך הנסיעה נזכרו ששכחו בביתם שקית עם שתי פיתות, ואין לאף אחד מפתח של ביתם שיוכל לבער בעבורם את החמץ. אם יחזרו מסתכנים שבזמן הקצר שנותר עד שבת לא יספיקו להגיע למחוז חפצם, ובבית אין להם את הצרכים הבסיסיים בכדי לעבור את השבת והחג כראוי, וודאי אינם ערוכים לליל הסדר, כיצד עליהם לנהוג ?
תשובה:
בלית ברירה יסתפקו בביטול החמץ, ובמוצאי החג כשיחזרו לביתם מיד ישרפוהו.
הרחבה ומקורות: במשנה במסכת פסחים (מט. והובא בטוש"ע בסי' תמ"ד ס"ז) נאמרו שלושה חילוקי דינים לגבי אדם שיצא לדרכו ונזכר שיש לו חמץ בביתו: 'ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו – יחזור ויבער, ואם לאו – מבטלו בלבו. להציל מן הנכרים, ומן הנהר, ומן הלסטים, ומן הדליקה, ומן המפולת יבטל בלבו. ולשבות שביתת הרשות – יחזור מיד'. סיבת הדבר שיכלו חכמים להקל בזה מכיוון שמדאורייתא מספיק או לבטל החמץ או לבערו וחכמים הצריכו את שניהם, ובאופנים מסויימים הקלו שיספיק ביטול כגון בהנ"ל שהולך לדבר מצוה ולא יוכל לקיים שניהם או בהולך להצלת נפשות בכל מקרה, אך באופן שבדרכו לדבר רשות השאירו הדין שלא יוכל להסתפק רק בביטול ועליו לחזור ולבער.
לכאורה היה מקום לומר שהנידון הנ"ל שנוסעים לעיר אחרת לשבות אצל קרוביהם מתאים לחלוקה השלישית, וכדברי ראשונים שם ששביתת הרשות משמעותו להתארח בחג בבית קרוביו ואוהביו[1], ומכיוון שמדובר ביותר משיעור כביצה שזהו השיעור שעליו נסוב הדיון כמבואר שם בהמשך (ובפחות מזה סגי בביטול), א"כ עליהם לחזור ולבער. אמנם למעשה פשוט שאין זה דומה, ראשית במקרה זה מדובר על ביטול מצוות כיבוד אב ואם, ומלבד זאת מסתבר שהחיוב לחזור מיד הינו בהולך לדבר הרשות כשאין לזה השלכות על עצם שמחת החג משא"כ במקרה המדובר שלא התארגנו מראש לשבת והחג מדובר בוודאות בביטול שמחת חג[2] גם אם יצליחו להתארגן ברגע האחרון בעזרת שכניהם ומכריהם לאכול סעודות שבת וחג[3] ולקיים את מצוות החג, וכך נראה גם כוונת הרמב"ם (חו"מ ג' ט', והשו"ע שם שנמשך אחר לשונו) שהגדיר דבר הרשות – 'יצא לצורך עצמו', שמשמעותו לכאורה שרק אם הוא צורך עצמו ללא השלכה כלשהי לביטול שמחת חג וכדומה, יחזור. וע"כ ברור שבמקרה המדובר אינם חייבים לחזור, ויבטלו את החמץ כראוי ויבערוהו מיד במוצאי החג.
(ובאופן שחוזרים לביתם רק במוצאי יו"ט האחרון של חג יתכן שיוכלו להנות מחמץ זה, עי' מ"ב סי' תמ"ח ס"ק כ"ה בסוף).
[1] תוס' שם, מהר"ם חלווה, תוס' רבינו פרץ, ועוד, ובוודאי אם משמעות דבר הרשות הוא גם בהולך ללמוד תורה (ביחס לביעור חמץ, משום שגדול המעשה מהתלמוד), כמבואר בירושלמי שם.
[2] ואולי זה מה שהכריח את רש"י לפרש שמדובר בהולך להחשיך על התחום כדי לקנות שביתה, (ויעויין בכל הראשונים שהקשו הלא אין מערבין אלא לדבר מצוה, ואכמ"ל) ולא רצה לפרש כפשוטו שכעת בדרכו לשבות במקום אחר, משום שאם הוא בדרכו לשבות לא יחזור לבטל החמץ כי יבטל שמחת יו"ט, משא"כ כשבדרכו להחשיך יחזור כי לא יתבטל לגמרי משמחת יו"ט שהרי יש לו צרכי החג ורק למחר כוונתו לילך לדבר רשות.
[3]וודאי ירגישו לא בנוח משום נהמא דכיסופא… ואם יאכלו בבית שכיניהם הצער גדול יותר וכדברי תרומת הדשן (סי' צ"ג, והובא ברמ"א סי' תר"מ ס"ד) לגבי מי שכבו לו הנרות בסוכה דאין אומרים לו הבא סעודתך לסוכת חבירך, דהא נמי חשיב צער דאין ערב לו לאדם אלא בשלו (ועי' מ"ב סקכ"ב).
