שאלה: זוג שיחסיהם עלו על שרטון, ואין עימם שלום בבית, עד שהבעל הודיעה לאשתו שהוא מעוניין לגרשה, האישה שקיבלה זו בהלם כי עדיין מעוניינת להחזיר את הבית לקדמותו ולהגיע לשלום בית הודיעה שהיא מעוניינת בשלום בית, הזוג מהמריבה הזו הגיע לבית הדין הרבני, בדיון שהתקיים בעניינם, אם יש חובה לגט, הדיינים בחנו את פני הדברים והכריעו שקיים עדיין סיכוי לשלום בית, ועל כן הם שולחים את הצדדים לייעוץ זוגי על מנת להציל את המשפחה, הבעל שכבר גמר בדעתו להתגרש הציב כמה תנאים על המשך התהליך.
לאחר דין ודברים בין הצדדים הציב הבעל שאלה בפני בית הדין שלכאורה יש מניעה מהצדדים לקיים יחסי אישות, שהרי על הצד שתהליך השלום בית לא יעלה יפה הבעל מעוניין להתגרש וא"כ נמצא שעובר הבעל על בני גרושת הלב שהרי כרגע בדעתו עכ"פ מספק להתגרש ומדוע אינו עובר על בני גרושת הלב.
תשובה:
דין בני גרושת הלב הוא רק מתי שהבעל גמר בדעתו באופן סופי להתגרש, אך מתי שיש ספק אע"פ שעומד מכוח תנאי ולא ספק בגמירות הדעת, אין איסור זה של בני גרושת הלב.
יש לציין שלצדדים מומלץ לבחון תרופות למניעת הריון לפי שאלת חכם על מנת להעמיד את שלום הבית.
כמו כן יש להדגיש שאם הבעל כבר מעוניין באישה אחרת אין התר לקיים יחסי אישות מפני שחושב על אחרת, ואם חושב על אחרת ממש בשעת קיום יחסים עובר גם משום בני ערבוביא, ואם שרוצה אחרת באופן כללי, מדין בני גרושת הלב, ועיין במקורות
מקורות:
דין בני גרושת הלב ובני ערבוביא
בשו"ע בהלכות או"ח סימן רמ סע' ג' כתב וז"ל: וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשעה מדות בני אנוסה בני שונאה וכו' בני גרושת הלב בני ערבוביא וגו', וכתב במ"ב בסק יט בדעתו לגרשה אף על פי שהוא אוהבה כגון מאותן שכופין להוציא, ובס"ק שאחריו על בני ערבוביא כתב וז"ל: כגון שנותן אז דעתו על אחרת כמ"ש ס"ב
מבואר בשו"ע שאדם שגמר בדעתו לגרש את אשתו אסור לקיים עימה יחסי אישות מחמת שאינו מעונין בה עוד, ואם נותן דעתו על אחרת יש בו גם משום בני ערבוביא.
ולפי זה לכאורה באדם זה שכבר מעוניין להתגרש ואינו מעוניין באשתו, ובית הדין כופה אותו משום שלום בית אם מדין שאינו יכול לכפות את אשתו או מדין שבאמת רואה לנכון להעמיד הבית לכאורה איכא חסרון זה ועל אף שהבעל הסכים לשלום בית עדיין עומד מבחינתו הרצון גם אם בתנאי כזה או אחר להתגרש מאשתו ומדוע מותר לו לקיים יחסי אישות עם אשתו.
בני גרושת הלב במקום ספק
ונראה שמצב זה שבני הזוג נמצאים בתהליך שלום בית הגם שהוא מהכרעת בית הדין יש בו לערער את גמירות דעת הבעל שהרי בסופו של דבר הסכים לתהליך זה ועל כן הגם שהתנה כמה תנאים, והגם שאינו מאמין בתהליך לא יוצא מדין ספק, ועל כן מותר לקיים יחסי אישות.
וודאי שבתהליך שלום בית חייב הוא הדבר שיהיה קיום יחסים בניהם שאל"כ אין לתהליך השלום בית שום היתכנות.
מקור לזה שמותר לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו בתהליך שלום בית מצאנו בשו"ת שואל ונשאל (ח"ד אבה"ע סימן יא) שם נשאל הוא בשאלה מעין זו, וכתב כמה טעמים להיתר.
וזה תורף דבריו: נראה לענ"ד שאין כאן איסור כלל דעד כאן לא אסרו רק בגומר בלבו לגרשה אבל במסופק ואפשר שתתקן ולא יגרשנה נראה דאין כאן איסור, כלומר שמצב זה שנכנס לתהליך שלום בית מעמיד כמצב ספק שחז"ל לא אסרו בו.
והוכיח זה שאין איסור במקום ספק מהא שאדם שנשוי לאשתו קרוב לעשר שנים ולא הביאו ילדים הרי מצווה לגרשה, ולכאורה אדם זה נמצא בספק אם צריך לגרש את אשתו ולא אסרו חז"ל לקיים יחסים עם אשתו אע"פ שיש לו צד גדול שצריך לגרשה.
עוד יש להוסיף שמכיוון ששני הצדדים משתווים בפשר זה גם הבעל וגם האישה אין כאן חסרון של בני גרושת הלב להרבה משיטות הפוסקים שהרי להרבה מהאחרונים איסור בני גרושת הלב נובע מדין איסור אל תחרוש על רעך רעה.
ונבאר גדר דין זה, בשו"ע אבן העזר ס' קיט סע' א' כתב לא ישא אדם אישה ודעתו לגרשה ואם הודיעה בתחילה שהוא נושא אותם לימים מותר ע"כ
ומקור הדין הוא גמרא יבמות לז: ומדין הכתוב "אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח" כלומר שאדם לא ימשיך להתנהג רגיל כלפי השני אע"פ שיודע שהמצב שלו לא טוב ואינו מספר לו.
וגם באישה זו שבעלה מעוניין לגרשה ואינו מספר לה הוא חושב עליה רעה והיא יושבת בטח ועל כן אסור לעשות כן.
ומבואר שבאם הודיעה את האישה כן, אין חסרון של הלכה זו ויש מקום להאריך בזה אך אכמ"ל.
והקשו האחרונים שגם אם אין חסרון זה אכתי איכא חסרון של בני גרושת הלב, והרבה מהאחרונים כתבו שאיסור בני גרושת הלב נובע מדין אל תחרוש על רעך רעה, וממילא הרי כתב השו"ע שבאם הודיעה אין כלל חסרון זה.
וממילא בנידון דידן שתהליך זה מגיע מחמת שני הצדדים וודאי שהאישה יודעת את מצבה וליכא בו איסור.
עוד כתב שיש הרבה מהפוסקים הלומדים שאיסור בני גרושת הלב הוא דווקא היכא שחושב על אחרת והכא עדיין לא חושב על אחרת.
עוד י"ל שהרי הכא מעוניינים לשלום בית ואם ה' נמחק על שלום בית וודאי שאיסור זה נדחה מפני צורך זה, ועל כן כתבנו להתיר בשאלה הנ"ל.
ומה שכתבנו שאם חושב על אחרת יש מקום לאסור, אפשר שגם זה יש להתיר שהרי כתב בסברא להתיר שאיסור זה נדחה מפני שלום בית, רק איני יודע אם סמך על סברא זו בכל כוחו לכן כתבתי לאסור.
אך וודאי שאם חושב ממש בשעת קיום יחסים אין מקום להתיר שהרי מזה יכול לדחותו ויש בו גם משום בני ערבוביא.
וודאי הוא שלתהליך השלום בית אם הוא כנה אינו יכול להתחיל מנקודת מוצא שהוא חושב על אחרת והדברים פשוטים.
הרב ינון קצב
דיין בבית דין עוד יוסף חי באלעד ומדרש הוראה בבני ברק, ומרבני בית ההוראה בני הישיבות פרדס כץ בני ברק
