דיין בבי”ד “דרכי משפט”, רב קהילה ובית מדרש בבית-אל, משיב במדורי הלכה שונים ובשו”ת מרכז רבני קהילות, מח”ס “פנימיות החושן”.
א. האם צריך לשרוף את השמן והפתילות שנותרו מההדלקה ולא עשיתי תנאי שאיני מקצה אותם מעבר לזמן המצוה (כחצי שעה),
ב. מה לגבי הבקבוק שנשאר עם שמן האם מותר להשתמש בו?
ג. מדוע בנרות שבת ובנויי סוכה לא מחמירים כך?
ד. מדוע מתייחסים לנותר כתשמיש קדושה כמו תפילין ולא כתשמיש מצוה כציצית?
נקדים שמוסכם בפוסקים שהנותר מהשמן (שדלק וכבה תוך חצי שעה) והפתילות – אסורים בהנאה, וצריכים לשרוף אותם.
וכעת לגוף השאלות:
א. כל מה שנותר מהשמן מעבר לחצי שעה – ניתן להשתמש בו, ויש מחמירים לשרוף (מב’ טעמים שיבוארו בהרחבה).
ב. ניתן להשתמש בשמן שנותר בבקבוק.
ג. בנרות שבת מותר להנות תוך כדי שימוש, כמו כן אדם לא מקצה דעתו לגמרי מהסוכה ונוייה, ואילו השמן שאדם שם בנר הוא מקצה לגמרי למצוה כיון שאינו יודע מתי יכבה הנר.
ד. או משום שמקצה את השמן למצותו לגמרי וכאילו הקדישו לשמיים, או משום שמצות הדלקת נרות חנוכה עיקרה לפרסום הנס שנעשה במנורה במקדש, ממילא אסרוה בהנאה כדין הנותר ממנורת המקדש.
מקורות והרחבה:
הר”ן (דף ט. מדפי הרי”ף) הביא מחלוקת בין הקדמונים, האם מותר להשתמש בנותר השמן מנרות חנוכה, והבין מדברי הרי”ף שמותר להנות, כיון שלא הקצה את השמן אלא לאותו זמן שהוא דולק, וכמו נויי סוכה. “אבל מקצת מן הגאונים ז”ל אמרו… ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו”.
וכתב לחלק בדברי הגאונים בין עצי סוכה ונוייה שניתן להשתמש בהם לאחר החג לבין נרות חנוכה, וז”ל: “דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג לפי שעשויין להשאר אחר החג ולא מקצה להו למצותן לגמרי, אבל שמן ופתילה שעשויים להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו… ולא דמי לנר של שבת שעשוי להיות כולה למצותה ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה משום דהתם אף בעודו דולק למצותו נהנין ממנו מה שאין כן בנר חנוכה”. גם התוס’ (שבת מד.) כתבו לחלק בין נר שבת שעיקרו להנאה, לבין חנוכה שעיקרו לפרסום הנס. ואף הרמב”ן (שבת כא: ד”ה ודאמרינן) נקט כדעת הגאונים, והוסיף לבאר: “וכיון שהוא נותנו והקצהו שיכלה מצוה נאסר לו לעולם כמי שהקדישו לשמיים”. וכן כתב הרא”ש (שם סי’ ט’) בשם שאלתות דרב אחאי (ר”ז שאילתא ב’), והמרדכי (שם רס”ה) בשם הפסיקתא.
והנה מרן השו”ע פסק כדעת הגאונים ורוב הראשונים, וז”ל: “הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הקצה למצותו. ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו”. וכבר ביאר השו”ע (תרע”ב ב’) ששיעור זמן זה הוא כחצי שעה, והוסיף “ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאור לאחר זה הזמן”.
והקשו האחרונים על דבריו ב’ קושיות:
א. מדוע השמן נאסר בהנאה הרי מבואר בגמ’ (שבת כב.) שטעם איסור הנאה מנרות חנוכה, הוא משום ביזוי מצוה ולא משום קדושה, שהוקשה לגמ’ מדוע אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, “וכי נר קדושה יש בו”, ותירצו שם שהוא רק משום ביזוי מצוה. ומשמע שאין בנר קדושה כמו איסורי הנאה, כערלה וכלאיים. ומדוע לאסור לאחר חנוכה, הנאה מהשמן ומהפתילות [אגב אציין שבראשונים הוזכר פתילות, ונראה שמרן המחבר הזכיר רק שמן ואידך זיל גמור], שהרי לאחר חנוכה כבר לא שייך ביזוי מצוה.
ב. מדוע פסק השו”ע בהלכות חנוכה בשם יש מי שאומר ולא הביא מי שחולק, שאם נתערב בשמן אחר, אין להוסיף עליו כדי לבטלו, וכדברי הרמ”א (יו”ד צ”ט ו’) שכתב לאסור ואין לשנות. ולכאורה המחבר סותר עצמו ממה שפסק ביורה דעה (צ”ט ו’) ששם התיר באיסור של דבריהם, אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו, שמרבה עליו ומבטלו.
וכתב ליישב את הדברים בשו”ת מנחת שלמה (תנינא סי’ נ”ח ו’) שנרות חנוכה עשאום חכמים כהקדש, וכמבואר ברז”ה ובר”ן (פ”ב דשבת) שעשאום כמו המנורה במקדש שאין משתמשין בה כלל אפילו תשמיש של מצוה, ואף שבאמת אינה איסורי הנאה, ולכן תירצו בגמ’ שעיקר האיסור הוא משום בזיון, אך מה שכבר נאסר עשואו כהקדש, ולכן אסור גם להוסיף לבטל את מותר השמן משום דהוי בזיון לבטל קודש. ולפי זה מובן מה שאומרים בזמן ההדלקה “הנרות הללו – קודש הם”, והגירסא הזאת מקורה במסכת סופרים, ולפי האמור כוונת הדברים שעשאוהו כהקדש דומיא דמנורה שבמקדש, ולכן אין לנו רשות להשתמש בהם.
וכתב הב”י (סו”ס תרע”ז ביישוב דברי הטור) שמה שכתב הטור (סי’ תרע”ב) שיכול לכבותה לאחר זמן מצותה, מדובר שנתן בה שמן יותר מכשיעור, ומה שכתב הטור (סי’ תרע”ז) מדובר שנותר מהשמן הצריך לשיעור ההדלקה, והרי הוקצה כולו, ולכן צריך לשורפו. ולפני כן כתב לתרץ סתירת הטור בשם רבו המהר”י אבוהב, שכאשר נתן שמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעור זמן הדלקה, אז יכול להסתפק ממנו אם ירצה, אך כשנתן סתם בלי להתנות, אז הקצהו כולו לנרות חנוכה, וצריך לשורפו. וכתב הב”ח (תרע”ז ה’) שיש להחמיר לפי שני התירוצים, ולכן כל שלא התנה כל השמן נאסר אף אם דלק יותר מחצי שעה. אולם למעשה נראה מדברי השו”ע (תרע”ז), ומהמ”ב (שם) שהעיקר לחלק אם כבו תוך שיעור זמן מצוותו, עם זאת יש הנוהגים להחמיר בכך ע”פ דברי הב”ח, ויש מחמירים מטעם שזמן שתכלה רגל מן השוק כיום (בנוסף לעיקר זמן המצוה) ארוך יותר. בברכת ה’ עליכם
