" שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" – מעלת השלום

איסור מחלוקת:

בתלמוד במסכת סנהדרין (קי, א) מופיע כי ישנו איסור להתמיד במחלוקת:

"…אמר רב, כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו שנאמר 'ולא יהיה כקרח וכעדתו'".

מלבד איסור זה, אנו מוצאים בדברי חכמי ישראל כי מידת השלום, הינה מרכזית מאד ביהדות, וישנו מצווה וחובה לרדוף אחר השלום.

הבה נעיין בחלק ממקורות חז"ל העוסקים במעלתה ובחשיבותה של מידת השלום.

השלום – הכרח החברה והאנושות:

במסכת דרך ארץ זוטא (השלום) מופיע: "אמר רבי יהושע בן לוי, גדול הוא השלום, שאלמלא נתן הקב"ה שלום בארץ, הייתה החרב והחיה משכלת את הארץ".

קיום העולם:

השלום מקיים את העולם, כמופיע במסכת אבות (א, יח): "רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם קיים; על הדין ועל האמת ועל השלום".

רבי יעקב בעל הטורים (טור, חו"מ, א) מביא את פירושו של רבינו יונה מגירונדי למשנה (שם) המבאר כי המשנה נסובה על קיום החיים האזרחיים. מדבריו נראה כי החברה האנושית לא יכולה להתקיים, ללא דין (בתי משפט), וללא אמת (עדות אמת), וללא השלום (תקינות סדר והרמוניה).

ברם, רבי יוסף קארו (בית יוסף, חו"מ, א) מפרש כי המשנה נסובה על קיום סגולי של הבריאה. לדבריו, המשנה באה להעמיק את דברי התנא (אבות, א, ב) "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".

כלומר: 'הדין' הינו קיום משפטי 'התורה'. 'האמת', היא בסיס הנאמנות הנדרשת ל'עבודת ה". ו'השלום', הינו האידיאל של 'גמילות חסדים'.

ברכת השלום:

מופיע במסכת דרך ארץ (שלום, ג): "אמר רבי יהושע, גדול הוא השלום, שבשעה שעמדו ישראל ואמרו נעשה ונשמע, שמח בהם הקדוש ברוך הוא ונתן להם תורתו וברכן בשלום, שנאמר: 'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום'".

"לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ה'עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (עוקצין, ג).

רדיפה אחר השלום:

"בקש שלום ורדפהו!" (תהילים לד). "אמר חזקיה, גדול הוא השלום, שכל מצוות שבתורה כתוב בהן: 'כי תראה', 'כי תפגע', 'כי יקרא', 'כי תבנה' – כשבאה המצווה לידך אתה זקוק לעשות. אבל השלום – מה כתוב בו? 'בקש שלום ורדפהו' – בקשהו במקומך, ורדפהו במקום אחר" (מסכת דרך ארץ, שלום, ד).

בדרך זו ציווה הלל הזקן במסכת אבות (א, יב): "הוי מתלמידי של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

זכות לקבלת התורה:

הפליגו חכמים במעלתה של השלום, ואמרו כי בכח השלום זכה עם ישראל לקבל את התורה, כמופיע במדרש רבה (איכה, פתיחתא כ):

"כשיצאו ישראל ממצרים היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, שנאמר 'ויסעו ויחנו' (בלשון רבים), וכיון שבאו להר סיני נעשו כולם הומוניא, 'ויחנו' אין כתיב כאן, אלא 'ויחן שם ישראל' (שמות, יט ב), באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא הרי השעה שאתן תורה לבני".

תורת שלום:

אמרו חכמים במדרש רבא (במדבר, כא): "גדול השלום… שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום, שנאמר "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי־נֹעַם וְכָל־נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי, ג, יז).

שמו של ה':

כאשר המלאך התגלה לגדעון, וציווה עליו להילחם ולהרוס את מזבח הבעל, נאמר (שופטים, ו, כד) "וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם".

על כך מובא במסכת דרך ארץ (שלום, יא): "אמר ר' יהושע גדול הוא השלום ששמו של הקדוש ברוך הוא נקרא שלום, שנאמר 'ויקרא לו ה' שלום' (שופטים, ו, כד)".

אמירת שלום במקום שאינו נקי:

מתוך הנאמר כי שמו של ה' הינו שלום, נלמדת הלכה (שם) "אמר ר' חייא בר אבא, מכאן שאסור לשאול בשלום חברו במקום מטונף…".

כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח, פד): "מרחץ… שכולם עומדים שם ערומים, אפילו שאילת שלום, אסור".

לגבי אדם ששמו 'שלום' נחלקו הפוסקים האם מותר לקרוא לו בשמו במקום שאינו נקי (מרחץ, שירותים). המשנה ברורה (פד, ו) מסיק להלכה שמותר, אך ראוי להחמיר ולא לומר את השם בשלמות, אלא 'שלו' או בכינוי 'שלומי' וכדו'.

כמו כן המדקדקים ששמם 'שלום', מקפידים לכתוב במכתב שעלול להיזרק לאשפה: שלו' בלא באות ם' (שם).

[לגבי אזכרת כיוניים של ה' בחדר נוחיות וכדו', כגון: הרחום; הנאמן; ברוך השם; בעזרת השם; הקב"ה;  לדעת השולחן ערוך (פה, ב) וכן פסק בשו"ת יחוה דעת (ג, עח) – מותר. ברם, לדעת המשנה ברורה (פה, י) יש להחמיר ולהימנע. וכן הכריע הגר"י נויבירט זצ"ל (אשי ישראל, נד, הערה ג)].

המשיח ובשורתו:

רבי יוסי הגלילי אומר (מסכת דרך ארץ, השלום, יא) : "אף שמו של משיח נקרא שלום, שנאמר: 'אבי עד שר שלום'… גדול הוא השלום, שבשעה שמלך המשיח מגלה לישראל אין פותח אלא בשלום, שנאמר, 'מה נאוו על ההורים רגלי מבשר משמיע שלום'".

שכר השלום:

"מי שהוא אוהב שלום ורודף שלום, ומקדים שלום ומשיב שלום – הקב"ה מורישו חיי העולם הזה והעולם הבא. שנאמר: 'וענווים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום'" (מסכת דרך ארץ, השלום, יא).

ברכת השלום:

במסכת דרך ארץ (שלום, יט) מובא כי השלום הינו החותם המחזיק את כל הברכות: "רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, גדול השלום, שכל הברכות והתפילות חותמין בשלום":

• ברכות קריאת שמע חותמות בברכת השלום: "ופרוס עלינו סוכת שלומך".
• תפילת שמונה עשרה, חותמת בברכת "שים שלום… המברך את עמו ישראל בשלום".
• ברכת כהנים חותמת בשלום "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר, ו, כו).
• תפילת הקדיש חותמת "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".

מכך הסיקו חכמים: "ללמדך, שאין הברכות מועילות אלא אם כן שלום עמהן" (במדבר רבה, נשא, י"א, ז').

שלום בית:

אמר רבי ישמעאל: "גדול הוא השלום, שמצינו שוויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה שיימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו".

שבת שלום:

רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר (ג, ו, ב') מציין כי לאחר בריאת העולם, העולם חסר איזון ואחידות בין שלל הכוחות שנבראו בו, ורק השבת הביאה בכנפיה ברכת שלום על הבריאה כולה (בתרגום חופשי):

"כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא יכול להתקיים, עד שבא והשרה עליו שלום. ומה הוא? שבת, שהיא שלום של עליונים ותחתונים ואז נתקיים העולם".

ככל הנראה זהו הסוד באיחול העממי של איש לרעהו ביום השבת שהתקבל על כלל ישראל: "שבת שלום".

ניצחון ושמירה:

ידועים דברי התלמוד ירושלמי (פאה, א, א) כי מידת האחדות והשלום בכוחה לנצח במלחמה: "דורו של אחאב, אע"פ שעבדו עבודה זרה, כיון שלא דברו לשון הרע והיו שרויים באחדות, יורדים היו למלחמה ונוצחים. ואילו דורו של דוד, אף שהיו צדיקים, כיון שהיתה ביניהם מחלוקת ודלטוריה, היו יורדין למלחמה ונופלים".

כעין זה מופיע במסכת דרך ארץ (זוטא): "וכן היה רבי אליעזר הקפר אומר: אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני לנגוע בהן; שנאמר, "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" (הושע, ד, יז)".

עושה שלום במרומיו:

מידת השלום איננה רק ההפך ממחלוקת, אלא היא משמשת כמעלה ייחודית של השלמת מרכיבים וכוחות שונים להורמוניה אחידה. לפיכך דורשים חכמים כי אף בין המלאכים שוכנת מידת השלום, למרות שאין ביניהם מחלוקת, כפי שמופיע במסכת דרץ ארץ (השלום, ח):

"אמר בר קפרא, גדול הוא השלום, שהמלאכים אין ביניהם לא איבה ולא קנאה ולא שנאה ולא מינות ולא תגרות ולא מחלוקת שהקב״ה עושה עמהן שלום. מה טעם המשל ופחד עמו 'עושה שלום במרומיו' (איוב, כה, ב). (ראה עוד מדרש דברים רבה, ה).

דיני תורה:

בתלמוד במסכת סנהדרין (ו, ב) מופיע: "רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע (לפשר), שנאמר (זכריה, ח, טז) "אֶת־רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם". והלא במקום שיש משפט – אין שלום, ובמקום שיש שלום – אין משפט? אלא איזהו משפט שיש בו שלום – הוי אומר: זה ביצוע (פשרה)".

כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ, יב, ב): "מצווה לומר לבעלי הדין בתחילה, הדין אתם רוצים או הפשרה, אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה".

שלמות אלוהית:

שורש מילת שלום, הינו "שלם", מלשון שלמות.

שלמות הינה מידה המתייחסת לבורא עולם, כפי שכתב הרמח"ל (דרך ה, א, ב): "…כי הנה הוא יתברך שמו שלם בעצמו, ולא במקרה, אלא מצד אמיתת עניינו מוכרח בו השלמות, ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח."

הרמח"ל (שם) מאריך לבאר כי יעוד בריאת האדם, להטיב לברואים על ידי התקרבות אל ה', ולהידבק בשלמות האלוהית:

"…גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו יתברך, באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו. ואז נמצא שמה שמצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלמות כשלמותו יתברך, הנה מצד התדבקם בו, יגיע להם באותו השיעור שאפשר לתאר בשלמות ההוא, מצד היותם מתדבקים בו, וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא, בערך שאפשר להם ליהנות בה…

והנה תראה כי השלמות האמיתי הנה הוא מציאותו יתברך, וכל חסרון אינו אלא העלם טובו יתברך והסתר פניו. ונמצא שהארת פניו יתברך וקרבתו, תהיה השורש והסיבה לכל שלמות שיהיה. והסתר פניו – השורש והסיבה לכל חסרון, אשר כשיעור ההסתר כך יהיה שיעור החסרון הנמשך ממנו.

ועל כן הנברא הזה, העומד בשיקול בין השלמויות והחסרונות, שהם תולדות ההארה וההסתר, בהתחזקו בשלמויות והקנותם אותם בעצמו, הנה הוא אוחז בו יתברך שהוא השורש והמקור להם.

וכפי מה שירבה בשלמויות – כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו, עד שבהגיעו אל תכלית קניית השלמות, הנה הוא מגיע אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו יתברך, ונמצא מתדבק בו יתברך, ונהנה בטובו ומשתלם בו, והוא עצמו בעל טובו ושלמותו.

תורף דבריו, כי בריאת העולם נועדה להטיב עם הנבראים, בכך שהם יזכו להידבק בשלמות האלוהית.

תורת ה', הינה רצון ה' וכולה מלאת שלום, כדברי הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה, ד, יד): "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג). נתינתה לעולם נועדה להקנות לאנושות מן השלמות האלוהית.

לאור דברים אלו, יובן, מדוע השלום, כה חשוב, עד שהוא שמו של ה', שמו ובשורתו של המשיח, אחד משלושלת העמודים שהעולם עומד עליהם, ייעוד התורה, מחזיק ברכה, משמש כשמירה וניצחון במלחמה.

כאשר ישנה מחלוקת או פירוד, הרי זו סתירה למציאות האלוהית המקיימת את העולם.

תפילת השלום:

"נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" (איכה, ג, מא), בתחינה לבורא העולם שיקויים בנו המקרא: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו, ו'), והמלחמה תיפסק בשובם של כל החטופים והחיילים בראים ושלמים בקרוב!

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".

בברכה, איתיאל כ"ץ, משיב הלכה מטעם בית ההוראה.