לכב' השואל

אודות שאלתו באשה שבמהלך נישואיה רכשה תואר אקדמאי וגם ניסיון וידע בנושא הנדלן. (כאשר הלימודים האקדמאים מומנו גם בסיוע בעלה). פתחה חברה בע"מ של יזמות ונדלן בעסקאות של מיליוני שקלים.

פנתה לרב למתן פסיקה של איני ניזונת ואיני עושה. ואכן הרב פסק שאין לבעל חלק בכספים שבניהול חשבונה בבנק. (חשבונות נפרדים לבעל ולאשה) האם נידון כנכסי מלוג ?האם יש לבעל חלק בקרן או בפירות? האם צבירת הניסיון והידע אינם חלק של הבעל ? האם רכישת התואר אינו חלק של הבעל ?האם הזמן שהקדיש הבעל (בניסיון-ריזומה, בפרקטיקה, בפגישות ונסיעות, בהיעדרויות של האשה) אינם מנת חלקו של הבעל ?

תשובה

בנדון שאלתנו כיון שהכספים נמצאים בחשבון נפרד והכספים של עסקי האשה נמצאים בחשבונה הפרטי והיא מוחזקת בהם אם כן גם הרווחים שעולים מאותם כספים הם שייכים לה בלבד[1] ולא משנה אם היא אמרה שאיני ניזונת ואיני עושה, או לא אמרה בהיות ויש לה דין של סוחרת כאוניות סוחר, שנחלקו בכך הפוסקים אם כספיה דינם כנכסי מלוג שהבעל אוכל פירות, וכיון שהיא מוחזקת לא ניתן להוציא ממנה.

גם התביעה להשקעה ותמיכה באשה יוצא, שהמנהג לחייב מוניטין אינו פשוט כלל, ודברים אלו נתונים לשקלול בית הדין לבחון כמה השקעה הייתה מצד האיש והאם בלי התרומה שלו ללימודי האשה, האשה לא הייתה מצליחה לבנות את הקרירה שלה, ועד כמה ניתן לומר שגורם השפעתו של האיש בעסקי האשה הוא לעד – שיהיה שייך כלל לשתפו בקניינה של האשה.

מקורות: בתחילה נציין כי שאלה זו אינה פשוטה כלל היא מורכבת מכמה נדבכים עיקריים ושאלה זו אמורה להתברר בפני בית דין בכדי לדעת כיצד ואיך נוהל בדיוק בניית מערך הקמת החברה בסיוע בעלה יש בכך שאלות רבות זכויות שבין בעל ואשה, 1. מעשי ידיה – נכסי מלוג. 2. קנייני שותפות. סוגיות אלו נידונים בארוכה בבתי הדין הרבני ופסקי דין רבים נתנו על כך.

(ומפורסמים באתר פסקי – דין רבניים https://www.gov.il/he/Departments/DynamicCollectors/verdict_the_rabbinical_courts?skip=0&namepsak=%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%20%D7%99%D7%93%D7%99)

אשתדל לענות בקצרה,

1. מעשי ידיה – נכסי מלוג.

הלכה היא כידוע מעשי ידי האשה שייכים לבעל תקנה זו עשו חז"ל בכדי למנוע איבה בן אשה לבעלה שהרי הבעל חייב לפרנס את אשתו מדין תורה או מדרבנן ומאידך מה שהיא מרוויחה ממעשי ידיה היא לוקחת לעצמה בכך יכול להיווצר מתח ותגרה בבית לכן תקנו שכל מה שהיא מרוויחה זה שייך לבעלה.

אלא שכל התקנה הזאת היא לטובת האשה כדי שהבעל יזון אותה ובכל מצב כמה שתרוויח הן מעט והן פחות, ממה שהיא מכניסה, הבעל חייב לפרנסה.

מאידך, לכן במקום שהאשה איננה מעוניינת בהטבה זו שבעלה יפרנסה והיא תביא לו את מעשי ידיה, היא יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" דהיינו שאינה מתפרנסת מבעלי ומאידך כל מה שהיא תעשה ותרוויח שייך לה!

וכדאיתא במסכת כתובות (דף נח עמוד ב) – אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. קסבר: כי תקינו רבנן – מזוני עיקר, ומעשה ידיה משום איבה, וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה – הרשות בידה.

וכן נפסק הלכה למעשה בשולחן ערוך אבן העזר (הלכות כתובות סימן סט סעיף ד): מעשה ידיה כנגד מזונותיה. לפיכך אם אמרה: איני ניזונית ואיני עושה, שומעין לה.

בעניינו.

לא אמרה איני ניזונת ואיני עושה

העדפה על ידי הדחק

• אם האשה לא אמרה שאינה ניזונת ואינה עושה ממילא לכא' יש לדון שכל מה שמרוויחה מהעסק זה שייך לבעלה אלא שדין זה אינו פשוט כלל, בהיות והאשה מרוויחה מעסקים שהיא עושה מחוץ לבית דהיינו מחוץ לעבודתה שמוטל עליה לעשות בבית זה, יש לזה יסוד חדש שזה נקרא "העדפה על ידי הדחק", סוגייה זאת מבוארת באורך בגמ' כתובות דף סו עמוד א, 'והיינו' כל מלאכה שאינה מוטלת על האשה לעשות בכדי לעזור בכלכלת הבית מעבר למה שחז"ל תיקנו שהיא חייבת לטוות בצמר בשווי חמישה סלעים, ולא יותר, ולכן שהיא עובדת בחוץ ובפרט מנהלת עסקים יש בכך נידון בהרחבה בגמ' שזו העדפה על ידי הדחק שנחלקו בכך הגאונים והראשונים, ולהלכה מרן השו"ע פסק בסימן פ סעיף א זה שייך לבעלה, מאידך הב"ח ועוד אחרונים ציינו שהמנהג התקבל שזה שייך לאשה אלא שיקנו בכספים קרקע והקרקע דהיינו הקרן, תהיה שייכת לאשה והבעל יאכל פירות כדין נכסי מלוג[2]. וע"ע בשו"ת משפטיך ליעקב ח"א סי' לט.
• יתירה מכך גם לדעת מרן השו"ע שהעדפה על ידי הדחק המותר שייך לבעל, כיון שמדובר כאן באשת עסקים יש לדון במה שכתב המהרי"ט והובא בפתחי תשובה שם ובבאר היטב, שאשה עשירה שהייתה כאוניות סוחר שכל מה שהיא מרוויחה שייך לה. וע' בפתחי חושן חלק ט (ירושה ואישות פרק י – מעשה ידיה חבלתה מציאתה וירושתה סעיף יב) שנחלקו הפוסקים באשה שעיקר הכנסות הבית הם ממנה, ואינה ניזונית מן הבעל, אם יש לבעלה זכות במעשי ידיה[3] וע' שם באורך ומסקנת הדברים שאם האשה מוחזקת לא ניתן להוציא ממנה וכן להיפך שאם האיש מוחזק בכספים אלו לא ניתן להוציא ממנו.

כשאמרה איני ניזונת ואיני עושה

• כפי שכתבנו לעיל במקרה שהאשה אמרה איני ניזונת ואיני עושה מעשי ידיה שייך לה השאלה איזו הגדרה יש לכספים אלו כפי ששאל השואל האם הם נחשבים נכסי מלוג שהבעל ואוכל מהם פירות. כפי שראיתי האריך בכך בקובץ תשובות הרב אלישיב חלק ה סימן רה באשה שאמרה לבעלה איני ניזונית ואיני עושה דכל מעשי ידיה שייכים לה האם יש לכספים אלו דין נכסי מלוג שילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות או הם שייכים לה לגמרי. ושם העלה שדין זה תלוי בשני תירוצי התוס' נזיר כד: ד"ה שקימצה מעיסתה, והבית מאיר בסימן פ' כתב שלתירוץ השני בתוס' המותר נכסי מלוג, ולתירוץ הראשון זה של האשה לגמרי. וצריך עיון אם נקראת מוחזקת, ומביא פלוגתא, דלהרמב"ן בב"ב נ"א סבירא ליה דכל מה שביד האשה בחזקת הבעל שיאכל פירות, אולם למה שכתב הבית יוסף בסימן פ"ה דהרשב"א והריטב"א חולקים על הרמב"ן[4], אם כן לדינא צריך עיון אם יכול לומר קים לי. ע"כ. אמנם קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ב סימן פא סיכם שלדינא אי אפשר להוציא מן האשה הכספים שהרויחה כשאמרה איני ניזונית ואיני עושה.

וראיתי בספר משמר הלוי קידושין סימן פז שהתכתב בכל הנ"ל עם הרב אלישיב וכתב שהבאתי לו סיעתא גם כן מדברי החזו"א סי' ע ס"ק ז שהכריע שבאומרת איני ניזונת ואינו עושה או שאמר הבעל צאי מעשה ידיך בזה המעות שלה לגמרי.

כדבריו כתב ברדב"ז סי' אלף רסא שכל שאמר צאי מעשה ידיך למזונותיך הרי נסתלק הבעל לגמרי ואין לו בהם אכילת פירות כלל והוסיף שאפילו אם תקנה בהם קרקע אין הבעל אוכל ממנה פירות. אמנם ברע"א שו"ת סי' רכד משמע שדין העדפה ודין האומרת איני ניזונת דינם שווה וכן נקט הבית מאיר. ויש שכתבו בפשיטות שגם כשאמרה איני ניזונת ואיני עושה יש לנכסיה דין נכסי מלוג הרב שמעון רוסק כתב עת: הישר והטוב יז, תשע"ד, קלא – קסט.

ובספר דרך אמונה (ביבאס ח"א סי' ח) סיכם ג' שיטות: א. י"א דהוי ספק בס' קרית מלך רב, ולפי דעה זאת אם האשה נתנתם במתנה או מכרם אין הבעל מוציא מן הלקוחות דהם נקראים מוחזקים, מו' הרה"ג יצחק ן' וואליד ז"ל. ב. וי"א דה"ה שלה שו"ת רב פעלים החזון איש וכן דייקתי מהרדב"ז, ג. וי"א שדינם כנכסי מלוג והבעל אוכל פירות הרב ערך השלחן.

לאור האמור יוצא שגם במקרה זה מסקנת הדברים שאם האשה מוחזקת לא ניתן להוציא ממנה וכן להיפך שאם האיש מוחזק בכספים אלו לא ניתן להוציא ממנו.

כספים שנמצאים בחשבון הרשום רק על שם האשה

והנה דנו בארוכה בפד"ר רבים בגדר חשבון בנק משותף ראה פסק דין בית הדין ירושלים תיק ‏ 1381290/2 שהוא נדון כשותפות שוה בשוה הבעל והאשה.

אבל בחשבון שרשום רק על שם אחד מהצדדים כמו במקרה שלפנינו שרשום על שם האשה הגדרת רישום חשבון בנק כרישום בשטר כמו נכס ששייך רק למי שרשום על שמו, נקבעה גם בפסק דין שבפד"ר חלק ג' עמ' 192, שכתבו ביחס לשאלת נאמנות אשה על מטלטלין שהם שלה ולא של הבעל, שאינה נאמנת בלא ראיה, אך נאמנת על שטרות הרשומים על שמה, עפ"י שיטת הש"ך סי' סב: "והנה בכסף שהופקד בבנק אף שיש מקום להעלות על הדעת שיהא דינם כמטלטלין, כי מה הוא ההבדל בין אם מחזיקה הכסף בבית או בבנק ואין כאן שטרות הנעשים ע"י צד שני, אבל בכל זאת מסתבר שזה שהופקד בבנק על שמה זהו כשטר חוב". ובספר בנין שלם (להג"ר אפרים עמאש שליט"א) על הלכות הלואה סי' סב (עמ' תמה) כתב שדברים מתייחסים לרישום חשבון בנק על שם האשה בלבד. אבל: "אם יש לבעל ולאשה חשבון משותף בבנק נראה פשוט דגם הש"ך יודה שאין מזה הוכחה כלל שחצי מהכסף שייך לאשה ולכן אפי' בסתם אשה נאמר שכל הכסף שייך לבעל ורק כתב גם על שמה בכדי שתוכל למשוך כסף או לרשום צ'ק וכדין סתם אשה".

עכ"פ הוסכם בפסק הדין הנ"ל ובספר בנין שלם להתייחס לרישום חשבון בנק על שם האשה בלבד, כרישום בשטר על שמה.

רק חשוב להדגיש כי יש מקרים שעדיין כסף המופקד בחשבונה הפרטי של האשה אם יש ראיות שהוא שימש לצורך כלכלת הבית יש פסיקות, בפרט אזרחיות שהחשבון הינו חשבון משותף שווה בשווה[5].

עד כאן יוצא בנדון שאלתנו כיון שהכספים נמצאים בחשבון נפרד והכספים של עסקי האשה נמצאים בחשבונה הפרטי והיא מוחזקת בהם אם כן גם הרווחים שעולים מאותם כספים הם שייכים לה בלבד[6] ולא משנה אם היא אמרה שאיני ניזונת ואם היא לא אמרה בהיות ויש לה דין של אוניות סוחר שנחלקו בכך אם דינם כנכסי מלוג שהבעל אוכל פירות וכיון שהיא מוחזקת לא ניתן להוציא ממנה.

2. קנייני שותפות – מוניטין – סיוע בלימודי תואר השקעת משאבים מצד האיש.

בפד"ר האריכו בדבר הן מבחנת ההלכה והן מבחנת החוק. אמנם שם דברו במקרה הפוך שהאשה תובעת מוניטין שתמכה בבעלה לאורך ימים ושנים ובשל כך הצליח וצבר מוניטין, ונצטט את עיקר הדברים…

פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד שעט בית הדין חיפה.

מצאנו התחייבויות ודיונים על זכויות שאינן זכויות רכושיות על פי דין תורה, כדוגמת "חזקת היישוב" או "מערופיא". יש לציין גם כן לשיטת רבנו משולם מלוקא ששותפים יכולים להתחייב בדבר שלא בא לעולם מכח "ההיא הנאה דסמכי אהדדי". אולם, זה רק כל זמן שהשותפות קיימת והשתתפו בפירוש מתחילה לשם כך.

עוד מצאנו שכאשר התחייבות או מסחר בדברים שאינם בני קניין על פי דין תורה, חייבים לדון על פי מנהג המדינה בניגוד לדין תורה כדברי הרש"ך ח"ב סי' רכ"ט וז"ל:
… אם כן מאחר שראובן נשא ונתן עם שמעון במקום שנהגו שלא יצטרכו בעסקיהם לדון בדין תורה, שהיה מן הנמנעות לישא וליתן ויבטל העסק והמשא ומתן, היתכן שנאמר שישא ויתן על סמך אותו המנהג. והדבר היה ידוע שאם אותו העסק והמאורעות שאיפשר שיארעו באותו העסק היו נידונים בדין תורה, הניח מעותיו על קרן הצבי ויאכל הלה וחדי, ובלי ספק לא היה ראובן עושה עסק עמהם. ואם כן היעלה על הדעת שהיה עושה עסק עמו על סמך אותו המנהג שבאותו מקום, ואחר כך יצא למקום אחר ויפשוט לו את הרגל ויאמר אין רצוני לדון ע"פ המנהג מקום המשא ומתן אלא כפי מקום התביעה… ".

כפועל יוצא מהאמור, מאחר וההתחייבות לאיזון יכולה לכלול גם נכסים עתידיים הנובעים מקריירה ומוניטין שהתפתחו בתקופת הנישואין, הרי ששומה על בית הדין לבחון כיצד ובאלו מקרים יש לחשב במסגרת האיזון גם זכויות בהכנסות עתידיות, וכן איזו משמעות יש לתת למושגים "נכסי קריירה" ו"מוניטין" בהקשר לעניין זה.…

כמקרה בו יש מקום לפסיקת נכסי קריירה ומוניטין, ניתן להביא את פסק הדין הראשון בו נפסקו זכויות בתואר אקדמי של בן זוג. פסיקה שלעצמה הינה בלתי מוסכמת ובלתי מקובלת ברוב מוחלט של מדינות ארה"ב.

באותו מקרה, שני בני הזוג היו מורים ועסקו בהוראה. הבעל החליט ללמוד לימודי רפואה והזוג עבר למקסיקו בכדי שהבעל ירכוש את השכלתו כרופא. במשך שנות לימודיו של הבעל שולמו כל ההוצאות באמצעות הכנסותיה של האישה, וכאשר הבעל גמר את לימודיו נפרדו בני הזוג.

כאן ניתן לראות כי יש קשר ישיר בין המאמץ המשותף לבין רכישת ההשכלה, אין זה אומר כי יש כאן עילה לקניין גוף, אולם יש הצדקה למתן פיצוי וזיכוי עבור מאמציה של האישה ביצירת יכולת כלכלית נמשכת.

בית המשפט של ניו יורק קבע כי האישה זכאית לחלק מהכנסותיו העתידיות של הבעל, אך כאמור, גישה זו אינה מקובלת בשאר מדינות ארה"ב. בחלק מהמדינות אין פסיקה של נכסי קריירה כלל, ובמדינות אחרות במקרים יוצאי דופן ניתן אך ורק זיכוי או פיצוי.

גם אם נמצא קשר בין ההקרבה האישית של האישה לבין העצמת כושר ההשתכרות של האיש, עדיין ניצבים לפנינו קשיים מרובים. כיצד נחשב את היחס בין השקעתה של האישה לבין השקעתו של הבעל? מה נובע מכישרון טבעי דבר שהינו נכס שהיה קיים קודם הנשואין ומה נובע מתמיכת בת הזוג? שמא מדובר בסיוע בעל חשיבות זניחה, מאחר וללא תמיכת בת הזוג האחד היה בן הזוג השני יכול להשיג הלוואה לצורך מימון הלימודים? האם עצם היות האיש נשוי הקשתה על השגת התואר, והאם אין לומר כי הצורך בתמיכה של בת הזוג נבע מהצורך לקיים חיים משותפים, שהינה מהות נפרדת מההעצמה העצמית של הבעל?

ועוד פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד שעח בית הדין נתניה.

אותם בתי הדין נהגו לחייב הבעל פיצויים כאשר האשה תובעת בתוספת לכתובתה לקבל מבעלה כספים שנמצאים אצל הבעל, בטענה שבמסגרת חייה המשותפים והשתתפותה בשמירת וטיפוח רכושו ונכסיו ותרומתה לתוספת הנכסים שנרכשו גדל ערכם בתקופת נישואיהם.

ביסוד תביעת האשה לפיצוים ומנהג בתי הדין לחייב הבעל בפיצוים, מונחת הקביעה שחייה המשותפים של האשה עם בעלה, תרמו לנכסים, לרכוש וליכולת הכלכלית של הבעל. ביה"ד אלו נהגו לקבל את הבסיס לתביעה ממונית זו של האשה לא מכח תביעה של בעלות קניינית דוגמת נכסי מילוג או נכסים וזכויות ממוניות שנמצאות אצל הבעל והם בבעלותה של האשה, אלא מכח הטענה המוסרית שלא ניתן להוציא את האשה בלא קבלת זכויות ממוניות שנמצאת אצל הבעל כתוצאה מחייהם המשותפים ותרומתה לקיומם שמירתם ושגשוגם.

וכמו שכתב בספר "ויען את אביהם" לרבי אברהם פאלאג'י (ח' אה"ז סי' א'):

"הלא צריך אתה לדעת שיכול להיות שמזלה גרם לו להתעשר".

מתוך עיון בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים מתברר שמנהג פיצוי גירושין, מסיבה ממונית, לא נתקבל על רבים מבתי הדין ובפועל כאשר הועלתה שאלת פיצויי גירושין לא פעלו על פי מנהג זה ואף נמנעו מלדון בו.

כב' אב"ד הרב מיכאל עמוס מציין כי פנה לכבוד מרן הגאון הרב י' ש' אלישיב שליט"א לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גירושין והשיב לי, שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האשה להסכים להתגרש יש מקום לנהוג לחייב הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת כפיצויים, אולם תביעת פיצוים המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האשה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים [קבע מרן שליט"א שאין לנהוג כך בבית הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה.

מן האמור גם בתביעה להשקעה ותמיכה באשה יוצא שהמנהג לחייב מוניטין אינו פשוט כלל ודברים אלו נתונים לשקול בית הדין לבחון כמה השקעה הייתה מצד האיש והאם בלי התרומה שלו ללימודי האשה האשה לא הייתה מצליחה לבנות את הקרירה שלה ועד כמה ניתן לומר גורם השפעתו של האיש בעסקי האשה – שיהיה שייך כלל לשתפו בקניינה של האשה.

[1] קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ב סימן פא כתב שבדיני תפיסה להנתיבות סעיף כ"ג: "במקום שיכול לטעון קים לי, אז אי הוא מוחזק בדבר מעיקרא שלא מחמת תפיסה, אנן טענינן עבורו קים לי, כי כללא הוא בספיקא דפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מיד המוחזק".

[2] בפד"ר (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל, חלק א פס"ד המתחיל בעמוד 81) אין האשה שכירת יום של הבעל תמורת המזונות, והיא חייבת רק במלאכות המיוחדות לנשים, אבל לא במלאכות מסוג אחר, אף אם לפי מנהג המדינה נשים עובדות במלאכות אלו. וכ"כ הבית מאיר אע"פ שנשים בזמנינו הם רגילות בעסק מו"מ וליסע לשווקים אף שמנהגם כך מרצונם הטוב, מ"מ אין הבעל כופה את אשתו אלא לטוות בצמר.

ובספר פתחי חושן ח"ט (פ"י הערה ג) כתב: ובזמננו לא נשמע שדרך הנשים לעשות מלאכות אלו, ולא שום מלאכות קבועות, ואף על פי שדרך נשים לעסוק באיזו שהיא מלאכה, אם בפקידות או בהוראה, ואם בשמירה על תינוקות וכדומה, קשה למצוא איזו שהיא מלאכה שיוכל לכופה לעשות, שכן לאו כל אשה מסוגלת לעשות כל סוגי המלאכות, שכן הדבר תלוי בכישוריה, ואף דבר שא"צ לכישורים מסוימים, לפעמים קשה למצוא מלאכה כזו, וע"כ צ"ע אם שייך הלכה זו בזמננו, ולא מצאתי בינתיים מי שדן בזה. וראה מאמרו של הרב ישראל ויינמן (מעשי ידים: נשים שהן כאניות סוחר להביא טרף לביתן (אשה המשתכרת כסף) למי שייך הכסף לה או לבעלה.

[3] ולפ"ז פסק הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו חזו"ע אבלות (ח"ב ע' קל): אע"פ שְאַבֶל אשתו אסורה במלאכה כי כל מעשי ידיה שייכים לבעל ואבל אסור במלאכה כל שבעת ימי אבילות. מ"מ אברך שתורתו אומנותו, ואשתו פקידה במשרד ממשלתי וכיו"ב ומפרנסת את עצמה ובני ביתה י"ל שמעשה ידיה לעצמה כיון שע"פ הדין אינה חייבת לעסוק במלאכה זו, ולפ"ז י"ל שאשה העוסקת בפקידות מעשה ידיה שלה, וכ"כ בשו"ת מהרימ"ט ח"ב חחו"מ סס"י סז ומספקא לי בנשים שהן כאניות סוחר.

ובחזו"א אבהע"ז (סי' ע אות ו) כתב דבעיקר הדין (לא באבלות) נראה דכל שהתחילה מלאכתה בשעה שכבר אכלה משל בעלה כל מה שעשתה הויא לבעלה, בין שהיא העדפה בין שהיא מביאה וממילא כשניזונית אח"כ מאותו הרויח הוי כניזונית משל בעלה. ובדרך זו כתב הלך גם בשו"ת רב פעלים כפי שהובא בפתחי חושן שם, וראה גם בשו"ת מאמר מרדכי כרך ג אבן העזר סימן ה שהעלה במסקנא א. אשת אברך שיוצאת לעבוד ומשכורתה גבוהה, ובעלה משתכר רק במילגת כולל – אין מעשי ידיה לעצמה אלא לבעלה, כל זמן שלא אמרה בפירוש איני נזונת ואיני עושה. ב. בעל שאינו מפרנס והוא מובטל בביתו, והאשה היא המפרנסת היחידה, גם אם לא אמרה איני נזונת ואיני עושה – אין הבעל זכאי למעשי ידיה והרי הם לעצמה.

[4] ע"ע בב"ש סי פו ס"ק יג שהביא שכל הראשונים פליגי ע"ד הרמב"ן והרמב"ם בזה, ובחזו"א סי' ע ס"ק ז כתב שאין ראיית המרב"ן נכונה שאע"פ שאמרו שידו עדיפא מידה היינו דווקא בנכסים שודאי יש לו כח בהם אבל בספק אם הם נכסי מלוג הרי זה גופא הנידון האם יש לו זכות באלו נכסים והאיך שייך לומר שידו עדיפא, והוסיף עוד שכל דברי הרמב"ן נכונים הם לגבי ספק במציאות שכיון שתמיד ידו עדיפא לכן הטילו את חובת הבירור על האשה, אבל בספיקא דדינא ודאי שאין שום עדיפות לבעל ואדרבה האשה חשיבא למוחזקת.

[5] ברע”א 964/92 אורון נ. אורון, נפסק בנוגע לחשבונות בנקים נפרדים הרשומים ע”ש אחד מבני הזוג:

“חשבונות הבנקים: הממצאים העובדתיים מורים על כך כי בעניין זה נשמרה הפרדה בין בני הזוג. לבעל היו חשבונות משלו ולאישה חשבונות משלה. אולם סבורני כי אין בכך כדי ללמד על כוונת הפרדה רכושית ביחס לנכסי בני הזוג בכלל, וביחס לדירת המגורים המשותפת בפרט.

זאת ועוד, הגם שחשבונות הבנק נשמרו בנפרד, הנה הכספים שהוצאו מן החשבונות הללו שימשו לצרכיהם המשותפים של בני הזוג וילדיהם, כגון תשלומי חשבונות והוצאות הבית. עינינו הרואות, כי על אף הפרדת חשבונות הבנק, קיימו בני הזוג, במידה מסוימת, אף ביחס לכספים שברשותם, ככל שהדבר נוגע להוצאות המשפחתיות, כעין קופה רעיונית משותפת.”

[6] קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ב סימן פא כתב שבדיני תפיסה להנתיבות סעיף כ"ג: "במקום שיכול לטעון קים לי, אז אי הוא מוחזק בדבר מעיקרא שלא מחמת תפיסה, אנן טענינן עבורו קים לי, כי כללא הוא בספיקא דפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מיד המוחזק".