אמירה לגוי כשנופל מתג החשמל הראשי

מצוי מאוד בימות הקיץ החמים או בימות החורף הקרים שיש עומסי חשמל כבדים הגורמים לירידת מתג החשמל הראשי וכתוצאה מכך לאור ולשאר מוצרי החשמל שבבית להיכבות, ונשאלת השאלה כיצד ניתן להתגבר על בעיה זו באופן המותר על פי ההלכה[א].

ישנה טעות נפוצה בקרב מקצת בני אדם החושבים שבכל דבר מותר לקרוא לגוי ולרמוז לו[ב], אך זו טעות חמורה ורק באופנים מסוימים התירו לעשות זאת וכפי שיבואר לקמן.

1. פרטי דינים נחוצים בהדלקת חשמל בשבת

כדי לדעת מה מותר ומה אסור לומר לגוי צריך להגדיר תחילה מהם האיסורים שיש בהדלקת תאורת חשמל בשבת, וכן בהדלקת פלטה, מיחם, מזגן וכדו’.

ובכן, כתב הרמב”ם (פי”ב מהלכות שבת ה”א) המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב.

וחידש בכך הרמב”ם שלא רק בהדלקת חומר המתכלה מחמת הבעירה (כגון עץ או נייר) חייב משום מבעיר, אלא גם בחימום חומר שלא מתכלה מחמת הבעירה (כגון מתכת) יש איסור דאורייתא של מבעיר, אע”פ שאינו דומה למלאכת המשכן.

אמנם ישנם ראשונים החולקים על הרמב”ם בזה ומהם התוספות רי”ד ובעל היראים וסוברים שרק דבר המתכלה מחמת הבעירה אסור משום מבעיר, דומיא דמשכן, אך דבר שאינו מתכלה מחמת הבעירה אינו חייב עליו משום מבעיר (עי’ במנחת שלמה למרן הגרש”ז אויערבך זצוק”ל, ח”א עמוד ק”ג והלאה).

להלכה, פסקו האחרונים ומהם הבית יצחק (יו”ד ח”א סימן ק”כ וח”ב סימן ל”א), שו”ת אחיעזר (ח”ג סימן ס’), החזו”א (סימן נ’ סק”ט), מנחת שלמה (שם), ומרן הגר”ע יוסף זצוק”ל (יבי”א ח”א סימן י”ט ובחזו”ע שבת ו’ עמוד ק”ו) כדעת הרמב”ם שהמדליק חשמל בשבת עובר באיסור דאורייתא של מבעיר.

אולם זהו דוקא במכשירי חשמל שיש בהם גופי חימום או חוטי להט כגון פלטה, מיחם חשמלי, רדיאטור, מפזר חוט ותנור ספירלות, וכן תאורה חשמלית[ג] (מנורות אגס או פלורסנט, וכפי שיבואר לקמן), אך במכשירי חשמל שאין בהם גופי חימום או חוטי להט כגון מזגן[ד], מאוורר, מקרר[ה] ונורת לדים, אין בהדלקתם איסור דאורייתא של מבעיר, אך נחלקו הפוסקים אם יש בהדלקתם איסור דאורייתא של בונה וכפי שיבואר לקמן.

***

ולעניין הדלקת תאורה חשמלית, ישנם שלושה סוגי תאורות:

א. נורת אגס- מנורה בעלת אור צהוב ובתוכה חוט להט הדולק כל משך זמן הפעלתה (ולכן לא ניתן לגעת בה כשדולקת מחמת חומה, וכמו פלטה ותנור).

ב. תאורת פלורסנט- ברבות הימים עברו מנורת אגס לתאורת פלורסנט[ו] (בעלת אור לבן). בפלורסנטים הארוכים והרחבים ישנם שתי חוטי להט בקצוות וחוט להט נוסף בסטרטר, הסטרטר נותן את ההצתה הראשונית וחוטי הלהט שבקצוות נכנסים לפעולה וגורמים לגז להתנייד ולהאיר, ולאחר שהגז מאיר חוטי הלהט כבים[ז] (ולכן ניתן לנגוע בפלורסנט בשעה שהוא דולק).

בשנים האחרונות ייצרו נורות פלורסנט חדשות ומתקדמות הנקראות “el” (מתברגות בבית מנורה) ו”pl” (נקבעות בתושבת על ידי קפיץ), גם בהם יש שתי חוטי להט (ולא שלושה כיון שאין להם סטרטר), וכן בנורות הפלורסנט החדשות והמתקדמות יותר הנקראות “t5” (דקות וארוכות. מאוד חסכוניות ואורן בריא יותר לעיניים) ישנם חוטי להט [ח] ואסור להדליקם בשבת מהתורה משום מבעיר.

ג. תאורת לדים- דמוי אור, חיבור אלקטרודות צפופות המשקפות דמוי אור[ט]. בתאורה זו אין חוט להט (ולכן השימוש בלדים מאוד חסכוני), ולכן אינו עובר בהדלקתם באיסור דאורייתא של מבעיר.

אלא שנחלקו הפוסקים במכשירי חשמל שאין בהם חוט להט (כגון מזגן, מאוורר, מקרר, נורת לדים) אם יש איסור בונה וסותר בהדלקתם וכיבויים:

דעת החזו”א (סימן נ’ סק”ט ובסימן ל”ח אות ב’ בסוגריים לעניין כיבוי) וכן פסק האור לציון (ח”ב פמ”א תשובה א’) שיש בכך איסור דאורייתא של בונה, לפי שבהדלקתו יוצר יצירה חשובה בסגירת המעגל החשמלי ובהעמדת זרם החשמל על תכונתו לזרום בתמידות[י].

אולם דעת הבית יצחק[יא] (יו”ד ח”ב במפתחות והערות שבסוף הספר סימן ל”א), המנחת יצחק (ח”ג סימן מ”ג), החלקת יעקב (ח”א חאו”ח סימן ע”ה), מרן הגרש”ז אויערבך זצוק”ל[יב] (מנחת שלמה ח”א סימן י”א) ומרן הגר”ע יוסף זצוק”ל (יבי”א ח”ז סימן ל”ו אות ג’ ובחזו”ע שבת ו’ עמוד ק”ו) שאין בהדלקת החשמל משום בונה ולא בכיבויו משום סותר, אלא האיסור הוא מדרבנן משום הולדת זרם[יג].

נמצא שלכולי עלמא אסור להדליק מכשירי חשמל בשבת כגון מזגן מאוורר ומקרר, לכל הפחות מדרבנן, ונחלקו הפוסקים אם יש בכך גם איסור דאורייתא של בונה. ובמכשירים שיש בהם חוט להט אסור להדליק מדאורייתא משום מבעיר.

ההשלכה המעשית בכל זה אם מותר לומר לגוי להדליק או או מזגן בשבת, וכפי שיבואר לקמן.

1. שיטות הראשונים באמירה לגוי במקום מצוה או צורך גדול, והאפשרויות המעשיות להדלקת האור ע”י הגוי

נחלקו הראשונים אם הותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת במקום מצוה או צורך גדול:

דעת בעל העיטור (ח”ב דף מט.) ועוד ראשונים- מותר לומר לגוי לעשות אפילו מלאכה האסורה מהתורה במקום צורך גדול.

ולכן אם כבה החשמל בליל שבת בשל עומס וכדו’ לדעת בעל העיטור מותר לומר לגוי להדליק את החשמל היות ויש בזה צער וצורך גדול.

אולם דעת הרי”ף (שבת נו.) הרמב”ם (פ”ו מהלכות שבת ה”ט) והרא”ש (שם פי”ט סימן ב’) – אסור לומר לגוי לעשות מלאכות האסורות מהתורה אפילו במקום מצוה או צורך גדול, אך מלאכות האסורות מדרבנן מותר.

שיטה שלישית בראשונים היא דעת התוספות (גיטין ח ע”ב ד”ה אע”ג) שאף מלאכות דרבנן אסור לומר לגוי לעשות אפילו במקום מצוה או צורך גדול, ורק לצורך מילה הקלו.

להלכה פסק מרן השו”ע (סימן ש”ז ס”ה. של”א ס”ו[יד], תקפ”ו סכ”א) כשיטה האמצעית וכדעת שלושת עמודי ההוראה שרק מלאכות דרבנן מותר לעשותם על ידי הגוי במקום מצוה או צורך גדול[טו], וזהו אף לבני אשכנז כמבואר במשנ”ב (סימן רע”ו ס”ק כ”ד וסימן ש”ז ס”ק כ”ד (בשם השל”ה[טז] (מסכת שבת פרק נר מצוה אות מ”ב).

לפי זה כשמתג החשמל יורד אסור לומר לגוי להדליק את אור החשמל הפלטה או המיחם לפי שהדלקתם אסורה מהתורה, מ”מ מותר לומר לגוי להדליק את המזגן אם יש צער גדול[יז] וכגון בימות הקיץ החמים שקשה ללמוד, לאכול או לישון ללא המזגן[יח], ועדיף לומר לגוי להדליק המזגן בשינוי[יט] (כגון בגב היד או במרפק).

ולאחר שאמר לגוי להדליק את המזגן והדליקו הגוי דרך המתג הראשי, מותר ליהנות מהאור, המיחם והפלטה שהודלקו, על אף שאיסור הדלקתם מהתורה, לפי שהוא פסיק רישיה שהותר בגוי[כ] (כמבואר בבית יוסף סימן רנ”ג סוף סעיף ה’ וברמ”א שם[כא], שש”כ פל”ח הערה כ”ח בשם מרן הגרש”ז אויערבך זצוק”ל).

***

אפשרות ב’- לומר לגוי שיש בארון בירה או שוקולד וכדו’ שיכול לקחת, ומכיון שחשוך הגוי ידליק את האור דרך המתג הראשי למצוא את אשר חפץ ויהנה היהודי מהאור שהודלק כיון שהדליקו הגוי גם לצורכו, ומיתר הדברים שהודלקו מותר ליהנות מדין פסיק רישיה בגוי.  

ואף שהגוי מדליק את האור גם עבור עצמו וגם עבור היהודי, ועל פי המבואר בשו”ע (סימן רע”ו ס”ב ושכ”ה ס”ו) גוי שעשה מלאכה עבור גוים ועבור יהודים אסור ליהנות ממנה, מ”מ כאן עיקר כוונתו להדליק עבור עצמו ולכן בכזה אופן הסומך להקל ליהנות ממלאכת הגוי אין למחות בידו (בה”ל בסימן רע”ו ס”ב על פי הרשב”א שבת קכב ע”א ד”ה וכן). ויש אומרים שאף מותר ליהנות מכך לכתחילה[כב] (חזו”ע שבת ג’ עמוד תל”ה).

אמנם ישנם הטועים וחושבים שמותר לקרוא לגוי ולרמוז לו שחשוך ואינם יכולים לסעוד או ללמוד, והגוי מבין ומדליק את האור, או שקוראים לגוי ואומרים לו להדליק את האור ולאחר מכן מביאים לו דבר מה שיאכל כגון בירה או שוקולד וכדו’ וטוענים שההדלקה נעשתה לצורכו של הגוי, שהרי עכשיו נהנה מהדלקת האור.

אולם שתי טענות אלו בטעות יסודם ואין להם סמך בהלכה, כיון שאסור ליהנות ממלאכה שהגוי עשה עבור היהודי בשבת אפילו אם לא ציוה עליו לעשותה, כמבואר בשו”ע (סימן רע”ו ס”א) שגוי שהדליק נר עבור היהודי אסור ליהנות ממנו[כג].

ואם כן מה יועיל מה שקורא לגוי ורומז לו להדליק האור, הרי אע”פ שמצד איסור אמירה אין בזה בעיה, כיון שמספר דרך סיפור דברים (כמבואר במג”א ובפרי מגדים, הביאם המשנ”ב בסימן ש”ז ס”ק ע”ו), מ”מ איסור ההנאה עדיין קיים.

וכן כשאומרים לגוי להדליק את האור ואח”כ מביאים לו דבר מה הדבר אסור, לפי שבעת עשיית הגוי את המלאכה עושה זאת רק בעבור היהודי ואסור ליהנות ממנה, ומה יעזור שאחר עשיית המלאכה יביא לו היהודי דבר מה לאכול[כד], אלא צריך לעשות כפי שכתבנו לעיל שיאמר לגוי את הדבר שרוצה ליתן לו והגוי ידליק מעצמו את האור לצורכו ולצורך היהודי.  

***

אפשרות ג’- לומר לגוי להדליק את אור החשמל או הפלטה בשינוי כגון במרפק או בגב היד.

והטעם לכך לפי שיש משמעות במשנ”ב בשתי מקומות (סימן ש”מ סק”ג[כה], ובסימן תקפ”ו בשעה”צ אות ק”כ[כו]) שאמירה לגוי לעשות המלאכה בשינוי הופך זאת לאיסור דרבנן, וממילא במקום צורך גדול וכדו’ אפשר להקל. וכן יש להוכיח מדברי הרמ”א (סימן תק”ו ס”ב גבי ניפוי קמח ביו”ט דאע”ג שאסור לנפותו ביו”ט, מ”מ על ידי גוי בשינוי מותר).

אמנם לפני כחמש עשרה שנה שאלנו שאלה זו קמיה דמרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל והורה לנו שאין להתיר זאת בשום אופן[כז], אולם כשהצענו שאלה זו בפני מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל הורה לנו כי אכן אמירהלגוי בשינוי הופכת את האמירה לאיסור דרבנן בלבד[כח], ולכן במקום מצוה או צורך גדול מותר לומר לגוי לעשות המלאכה באופן זה[כט].

ולכן אם כבה החשמל בבית ואין פיתרון אחר יכול לסמוך להקל לומר לגוי להדליק החשמל בשינוי ולהחשיב זאת כשבות דשבות במקום צורך גדול.

***

אפשרות ד’- לרמוז לגוי להדליק את האור כשיש נרות דולקים או שנכנס אור לחדר מבחוץ, היות ונחשב הדבר כריבוי אורה שמותר בגוי, ואם ידליק הגוי את האור דרך המתג הראשי מותר ליהנות משאר הדברים שהודלקו מדין פסיק רישיה בגוי.

ובטעם הדבר, השו”ע פוסק (סימן רע”ו ס”ד) בשם בעל התרומה שעל אף שגוי שעשה מלאכה עבור היהודי אסור ליהנות ממנה, זהו דוקא כשמדובר בחידוש הנאה, אך בריבוי הנאה מותר ליהנות. כגון שהחשמל כבה ויש נרות דולקים או תאורה שנכנסת מבחוץ ובא הגוי והדליק את האור.

ולפי זה מותר לרמוז לגוי (בדרך סיפור דברים וכדלקמן) להדליק את האור היות והוא ריבוי אורה, שהרי יכול להסתדר בדוחק גם בלי האור שמדליק הגוי, ונמצא שהגוי רק מרבה אור ולא מחדש אור[ל].

ואע”ג שאין דבר זה מוסכם לכל השיטות, לפי שיש הסוברים שצריך למחות בגוי העושה מלאכה בבית היהודי בכל אופן, מ”מ נהגו העולם להקל כדעת הנשמת אדם (כלל ס”ב אות ב’) שכל חיוב מחאה הוא דוקא באופן שהיהודי לא יכול להסתדר ללא מלאכת הגוי, אך בריבוי הנאה אין חיוב מחאה (והארכנו בזה במקום אחר ועוד חזון למועד להוציאו לאור עולם בעזהי”ת).

כמו כן אם כבתה הפלטה ועודנה חמה וגם המאכלים שעליה עדיין חמים יכול לרמוז לגוי דרך סיפור דברים להדליקה לפי שהוא ריבוי הנאה (יעוי’ בהליכות שבת ח”א עמוד ש”נ).

אלא שצריך להקפיד בזה בכמה דברים:

א. אסור לומר לגוי להדליק את האור בריבוי אורה אלא רק לרמוז לו דרך סיפור דברים ולא רמיזה דרך ציווי, כגון: “יש כאן חושך וקשה לנו לאכול” (סימן ש”ז סכ”ב ברמ”א ובמשנ”ב שם ס”ק ע”ו).

ואם מראה לו היכן מתג החשמל יש בכך רמיזה דרך ציווי האסורה. וכן אם הגוי שואל היכן המתג, אין להצביע בידו ולהראות לו אלא יאמר לו דרך סיפור כגון: “כאן אני רגיל להדליק את האור ביום חול[לא]” (מרן הגרש”ז אויערבך זצוק”ל בשולחן שלמה סימן ש”ז הערה ט”ז וי”ז).

ב. לאחר שהנרות כבו האור שהדליק הגוי נחשב כחידוש הנאה, ואסור ליהנות ממנו[לב] (סימן רע”ו ס”ד בשו”ע). וכן כשנכנס אור מבחוץ, אם סוגר את התריס ולא מאפשר לאור מבחוץ להיכנס נחשב האור שהדליק הגוי כחידוש הנאה ואסור ליהנות ממנו[לג].

ג. גם כשהנרות דולקים או שנכנס אור מבחוץ מותר ליהנות מהאור שהדליק הגוי רק שימושים שיכול היה להשתמש גם ללא התאורה שהדליק הגוי, אך שימושים שלא יכול לעשות ללא האור אסור (ס”ק ל”ב במשנ”ב).

לדוגמא, אם הנרות נמצאים בפינת הסלון והשולחן בצידו השני, לסעוד סעודת שבת בפינת הסלון אפשר על ידי הנרות בדוחק, אך להסתכל בשעון אינו יכול לאור הנרות שנמצאים בצד השני, ולכן גם לאחר שהדליק הגוי את האור אסור לו להסתכל בשעון כשנמצא בפינת הסלון. כיון שכלפי שימוש זה נחשבת הדלקת הגוי כחידוש הנאה ולא כריבוי הנאה. וכן לשחק עם הילדים או לפנות את השולחן אם אינו מספיק לכך אור הנרות הרי שאסור.

***

אפשרות ה’- לומר לגוי להדליק את האור בחדר לצורך חולה או קטן, ואם ידליק הגוי את האור דרך המתג הראשי מותר ליהנות משאר הדברים שהודלקו מדין פסיק רישיה בגוי.

על פי המבואר בשו”ע (סימן רע”ו סעיפים א’ וה’) מותר לומר לגוי לעשות איסור דאורייתא עבור קטן, לפי שקטן לכל צרכיו כחולה שאין בו סכנה שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה עבורו (סימן שכ”ח סי”ז). וזהו דוקא באופן שהקטן מפחד הרבה מהחושך (על אף שהוריו נמצאים לידו). סימן רע”ו סק”ו במשנ”ב.

אך ניתן להקל לומר לגוי להרים את המתג הראשי וליהנות מיתר הדברים שהודלקו רק בתנאי שמדגישים לו שני דברים:

א. שההדלקה עבור ילדים קטנים או חולים.

ב. מה אנו צריכים עבור הקטנים או החולים כגון אור לילדים בחדרים כי מפחדים בחושך או מים חמים כדי להכין אוכל לתינוקות.

באופן זה יהיה מותר גם לגדולים הבריאים ליהנות מכל החשמל שנדלק היות ועיקרו נעשה עבור הקטנים או החולים, ומכיון שעיקר הרמת המתג נעשתה עבור האור וכדו’ כפי שביקשו מהגוי הרי שיתר הדברים שנדלקו מותרים מדין פסיק רישיה בגוי שהרי הגוי לא כיון אליהם אלא למה שביקשו ממנו.

אך אם לא ידגישו לגוי שההדלקה עבור הילדים הקטנים, יהיה אסור לגדולים ליהנות היות והדליק עבור כולם, וכן אם לא ידגישו לו מה צריכים עבור הקטנים יהיה אסור ליהנות מהחשמל שלא נצרך לקטנים שהרי בהדלקתו כיון גם אליו (כגון פלטות או מזגנים באופן שלא נצרכים לקטנים).

וכן בחולה שאין בו סכנה שנמצא בבית וצריך להדליק האור כדי שיוכל לקחת את התרופות שנמצאים בארון, או שזקוק לכוס תה להברות את גופו (לא סתם לשם תענוג), יאמר לגוי שידליק את האור בחדר פלוני לצורך החולה, או את המיחם לצורך החולה, ומכיון שעיקר מטרת הגוי בהדלקת האור עבור החולה מותר גם לגדול ליהנות. ומיתר הדברים שהודלקו מותר ליהנות מדין פסיק רישיה בגוי (סימן רע”ו ס”א ובמשנ”ב סק”ו, סימן רע”ו ס”ה ובמשנ”ב ס”ק ל”ט, סימן רנ”ג סוף סעיף ה’ ברמ”א ובמשנ”ב ס”ק צ”ט, סימן ש”ז ס”ה. וע”ע לעיל תשובה כ”ה).

סיכום

כשיש עומס חשמל בשבת ומתג הראשי נפל, ישנם חמש אפשרויות להדליק האור על ידי הגוי, ונפרטם לפי סדר עדיפותם:

א. אם יש ילדים קטנים המפחדים מאוד מהחושך או חולה שאין בו סכנה הזקוק לתרופות וכדו’, מותר לומר לגוי בצורה מפורשת להדליק את האור בסלון לצורך הילדים, או את האור במטבח לצורך החולה (כדי שיוכל לקחת את תרופותיו) או את המיחם לצורך בריאות החולה וכדו’[לד], דאז מה שהדליק הגוי לצורך הקטנים או החולים מותר אף לגדולים ליהנות (כמבואר בשו”ע סימן רע”ו ס”ה), ויתר הדברים שהודלקו מותרים מדין פסיק רישיה בגוי.

ב. אם יש מעט אור בבית כגון מתאורת הרחוב או שנרות השבת עדיין דולקים, יכול לרמוז לגוי בדרך סיפור דברים להדליק את האור, ואם הדליק דרך המתג הראשי מותר ליהנות משאר הדברים מדין פסיק רישיה בגוי[לה].

כמו כן אם כבתה הפלטה ועודנה חמה וגם המאכלים שעליה עדיין חמים יכול לרמוז לגוי דרך סיפור דברים להדליקה לפי שהוא ריבוי הנאה (יעוי’ בהליכות שבת ח”א עמוד ש”נ).

ג. לומר לגוי להדליק דבר שאיסור הדלקתו מדרבנן כשיש צער גדול כגון מזגן, ועדיף לומר לגוי שיעשה זאת בשינוי, ואם הדליק הגוי דרך המתג הראשי כל יתר הדברים שהודלקו (כגון הפלטה, המיחם והתאורה) מותרים מדין פסיק רישיה בגוי.

ד. לומר לגוי לקחת דבר לצורכו כגון בירה או שוקולד וכדו’, ומכיון שחשוך ידליק הגוי את האור עבורו ועבור היהודי[לו], בכזה אופן המיקל ליהנות ממלאכת הגוי יש לו על מה שיסמוך, ויש אומרים שמותר ליהנות לכתחילה.

ה. לומר לגוי להדליק את מתג החשמל בשינוי ולסמוך על הפוסקים שנחשב הדבר כשבות דשבות במקום צער גדול שהותר על ידי גוי.

1. אמירה לגוי במקום מצוה דרבים

ישנו היתר נוסף לומר לגוי לעשות איסור דאורייתא והוא במקום מצוה דרבים, כגון שכבה החשמל בליל שבת בבית הכנסת או התקלקל העירוב (סימן רע”ו ס”ב), בכזה אופן מותר לומר לגוי לעשות אפילו איסור דאורייתא, לפי שבמקום מצוה דרבים סומכים על בעל העיטור שמותר לומר לגוי לעשות מלאכות האסורות מהתורה לצורך מצוה (משנ”ב שם ס”ק כ”ב וכ”ה), וזהו אף לבני ספרד[לז] (כמבואר בנודע ביהודה ובכה”ח סימן תרכ”ג אות י”ג, הליכות עולם ח”ג עמוד קפ”ג ובלוית חן סימן י”ז). ובזה עדיף שיאמר לגוי שיאמר לגוי אחר (יעוי’ בטעם הדבר בשאלות תשובה ב’), ואם יש אפשרות לעשות זאת בשינוי ראוי ונכון לומר לגוי שיעשה זאת בשינוי.

אולם חשוב לציין ולהדגיש שמצוה דרבים היינו שאם לא יעשו את המצוה תתבטל המצוה של הרבים, כגון שתתבטל תפילה בציבור או שיעור תורה דרבים אם לא יהיה את האור[לח], אך אם המצוה יכולה להתקיים גם בלי האמירה לגוי אלא שהאמירה חוסכת טרחא ומהווה נוחיות לרבים לא התירו (אגרות משה או”ח ח”ג סימן מ”ב).

למשל אם כבה החשמל בחדר אוכל של הישיבה, אין זה נחשב מצוה דרבים כיון שמצות סעודת שבת לא מורכת מהרבים אלא כל יחיד ויחיד מקיימה בפני עצמו, ולכן באופן זה אין לסמוך על היתר אמירה לגוי במקום מצוה דרבים אלא צריך לעשות אחת מהאפשרויות המוזכרות לעיל.

וכן אם כבה החשמל בבית מדרש שלומדים בו בני תורה שאין חשש שיתבטלו מתפילה במנין או מלימוד תורה אלא ילכו למקום אחר הנמצא בסמוך, אין זה נחשב מצוה דרבים ואסור לומר לגוי להדליק החשמל אא”כ ירמזו לו להדליק בריבוי אורה או יאמרו לו להדליק בשינוי וכנ”ל.

ולעניין לומר לגוי להדליק את החשמל שכבה בשבת חתן יעוי’ במה שכתבנו בזה בהליכות שבת ח”א עמודים שמ”ח-שמ”ט.

[א] להלכות אלו רגיל אני לקרוא “עזרה ראשונה“, לפי שכל אחד ואחד צריך לדעת הלכות אלו על בוריים, כיון שהם נצרכות מאוד, וצריך לדעת היטב מה מותר לומר לגוי ומה אסור, בפרט בימינו שהגויים מצויים בינינו (בבתים שיש אנשים סיעודיים או במוסדות ציבורים) ואפשר בקלות לקרוא לגוי ולהשתמש בו. מה גם שבדרך כלל בשעה שנופל החשמל בבית נוצר מתח ובלבול גדול בקרב בני הבית ואם לא יודעים את ההלכות היטב עלולים חלילה להיכשל ולהתיר דברים שאינם על פי ההלכה. ראשית צריך ללמוד את הגדרים והכללים היטב, ולאחר מכן ללמוד את פרטי הדינים וההלכות.

[ב] כגון “יש חושך בבית” והגוי מבין ומדליק האור, או “המזגן כבה וחם בבית” והגוי מבין ומדליק את המזגן, או “הפלטה כבתה ואין מאכלים חמים לאכול” והגוי מבין ומדליק את הפלטה.

[ג] ולענין הגדרת סוג המוקצה של כל מכשיר ומכשיר יעוי’ בהליכות שבת ח”א עמודים קי”א-קי”ב וקכ”ט.

[ד] במזגן אין חוט להט אלא עובד בשיטת יניקה ודחיסה. ולכן צריכת החשמל שלו נמוכה יותר ממפזר חום, רדיאטור ותנור ספירלה. מזגן שמחמם או מקרר בית של ארבע חדרים צורך 3,000 וואט, ואילו רדיאטור בעל ארבע עשרה צלעות שמחמם חדר אחד צורך 2,500 וואט, ומפזר חום צורך 2,000 וואט, כיון שיש בהם גופי חימום או חוט להט, משא”כ במזגן. ואין הבדל בזה בין מזגן העובד על קירור לבין מזגן העובד על חימום, שאף בזה אין חוט להט אלא שעובד בשיטה הפוכה, במקום יניקה ודחיסה, דחיסה ויניקה. אלא שישנם מזגנים שכשמזג האוויר קר מאוד (0 מעלות ומטה) נדלקים חוטי להט לאחר זמן מה כדי לעשות פעולת הפשרה ולחמם יותר, אך כאמור אין זה קורה מיד בהדלקת המזגן אלא רק לאחר זמן ומוגדר כגרמא בלבד.

[ה] במדחס המקרר אין חוט להט, ועל אף שבחיבור התקע לשקע שבקיר יש ניצוצות אש, מ”מ אין בזה איסור דאורייתא כיון שאינו מתכוין לכך וגם אין בו ממש (יעוי’ בשו”ת יבי”א ח”ז חלק או”ח סימן ל”ח אות ב’ בשם הפוסקים, ובשו”ת מנחת שלמה ח”א עמוד פ”ו והלאה).

[ו] לפי שהשימוש בו מאוד חסכוני ביחס לנורת האגס בה חוט הלהט דולק כל זמן משך ההפעלה וצריכת החשמל גבוהה. 

[ז] אפשר להיווכח בכך כאשר הפלורסנט לא נדלק ובקצה נראה אור בצבע אדום. אלו חוטי הלהט שמנסים לנייד את הגז ולהכניסו לפעולה אך לא מצליחים. ולכן ברור הדבר שהמדליק פלורסנט בשבת עובר באיסור דאורייתא של מבעיר, כיון שמדליק שלושה חוטי להט.

הפוסקים דנים באופן שצריכים להדליק אור לחולה או ליולדת בשבת (כגון שנתקפה בצירי לידה וצריכים לחפש את המסמכים הדרושים כמעקב הריון וכדו’), ויש אפשרות להדליק נורת אגס או תאורת פלורסנט, מה עדיף להדליק, מצד אחד בנורת אגס נדלק חוט להט אחד בסה”כ ואילו בתאורת הפלורסנט נדלקים שלושה חוטי להט, מצד שני שלושה חוטי הלהט של הפלורסנט הם קטנים וכבים מיד ואילו חוט הלהט של האגס הוא גדול ונשאר דלוק (יעוי’ בשמירת שבת כהלכה פל”ב הערה קע”ח, ובמאמרו של הגאון הרב לוי יצחק הלפרין שליט”א, ראש מכון הטכנולוגי להלכה), ומסקנת ההלכה שישנם צדדים לכאן ולכאן ומה שירצה יעשה.

[ח] נתונים אלו העלנו בס”ד לאחר בירור מעמיק עם מהנדסי אלקטרוניקה שירדו לעומקם של דברים בכל עניין ועניין. ככלל יש לדעת שאין לשאול ולקבוע דבר בעניינים אלו על פי בדיקה עם חשמלאים, כיון שאין זה התחום בו הם עוסקים ופעמים שלא יורדים לעומקם של דברים, אלא יש להיוועץ עם מהנדסי אלקטרוניקה המתמחים ובקיאים בעניינים אלו.

[ט] בשנים האחרונות נפוץ השימוש בתאורות אלו בשל צריכת החשמל המועטה שלהם. כמו כן נורת הביקורת ומספרי המעלות המופיעים על צג המזגן הם מנורת לדים ואין בהם חוט להט. וכן בתאורת הפלאפון ולוח בקרת השעונים ברכב.

[י] מלאכת בונה מהותה ליצור יצירה חשובה וכשמדליק חשמל וסוגר את המעגל החשמלי יוצר יצירה חשובה ולכן אסור משום בונה לשיטה זו. וכשמכבה את החשמל סותר את המעגל החשמלי ועובר משום סותר דאורייתא, ואין זה מקלקל היות והכיבוי תיקון עבורו מטעמי חסכון או שרוצה לישון וכדו’ (שם בחזו”א סימן ל”ח אות ב’ בסוגריים).

[יא] רבי יצחק יהודה שמאלקיש, חי בדורו של הגאון רבי שלמה קלוגר וכיהן כאב”ד בעיר לבוב, נפטר בשנת ה’-תרס”ו. מספריו: שו”ת בית יצחק ו’ חלקים, שיח יצחק ועוד. (ספר נוסף הנקרא בשם “בית יצחק” כתבו רבי יצחק אייזיק חבר, תלמיד מובהק של רבי מנחם מנדל משקלוב תלמיד הגר”א. ועוסק בענייני הלכה, אגדה וקבלה).

[יב] וכתב שם דכותב דבריו הלכה ולא למעשה כיון שלא רוצה להורות נגד החזו”א ואף בחיי החזו”א לא הורה אחרת, ק”ו לאחר פטירתו דגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם (חולין ז ע”ב). מיהו ביו”ט (שאיסורו בלאו ולא בסקילה) הורה דלא כהחזו”א.

[יג] כשמדליק מזגן, מאוורר או מקרר הרי שמוליד זרם בחוטי החשמל ויש בזה כעין מלאכה ואיסורו מדרבנן, כשם שאסור להתיז בושם על בגד משום מוליד (סימן תקי”א ס”ד ברמ”א, וגם בסימן תרנ”ח ס”ב. יעוי’ בהליכות מועד יום טוב סעיף י”ט), וכן אסור לרסק שלג או ברד ולהופכם למים (סימן ש”כ ס”ט), משום שדומה למלאכה שבורא דבר חדש (מים משלג- רש”י שבת נא ע”ב ד”ה מרסקין. הובא בבית יוסף שם). והוא הדין ב-“זרחן” המכיל בתוכו חומר כימי מוקשה וכששוברו נהפך החומר לנוזלי וזורח ומאיר, אסור להשתמש בו בשבת משום שמוליד דבר חדש ודומה למלאכה (ואם החומר הכימי מתחמם עד לשיעור יד סולדת בו-45 מעלות חייב גם משום מבשל, אך אינו נראה שמגיע לחום זה), וכן קופסאות מאכל שעל ידי פתיחתם מתחמם האוכל אסור משום מוליד, שיוצר דבר חדש ודומה למלאכה, ופעמים אסור אף משום בישול. וע”ע בחזו”א הנ”ל שכתב דהאיסור מוליד הוא בהולדת הניצוצות, ואכמ”ל.

[יד] שם איירי בברית מילה שיש צורך לטלטל את סכין המילה מרשות הרבים לרשות היחיד (כשאין עירוב בעיר) ואם לא יביאוהו תתבטל הברית, אעפ”כ פוסק השו”ע שאסור לומר לגוי להביאו משום שאסור לומר לגוי לעשות מלאכות האסורות מהתורה אף במקום מצוה או צורך גדול. וע”ע במה שכתבנו בזה לעיל תשובה כ”ז. ובמשנ”ב שם (ס”ק כ”ב) פוסק כהמג”א דלענין מילה המיקל וסומך על בעל העיטור לא הפסיד. וכך יש לנהוג לבני אשכנז. ודוקא שלא פשע מאתמול כגון שיכל להביא הסכין או לתקנו ובפשיעה לא עשה כן דאז אין להקל (בה”ל שם ד”ה ועיין לעיל סימן ש”ז).

[טו] ואף שבסימן ש”ז ס”ה הביא השו”ע את שיטת התוספות בתור יש אומרים, מ”מ בסימן תקפ”ו סכ”א סתם להתיר כדעת הרי”ף הרא”ש והרמב”ם שמלאכות דרבנן מותר לעשותם על ידי הגוי במקום מצוה או צורך גדול.

[טז] אע”ג שהרמ”א (סימן רע”ו ס”ב) הסתמך על שיטת בעל העיטור במקום צורך גדול, מ”מ הכרעת המשנ”ב בזה כדעת השו”ע שאין להתיר מלאכות דאורייתא על ידי גוי אפילו במקום צורך גדול (ורק במצוה דרבים או לצורך חולה וקטן התירו וכדלקמן), וכך נוהגים בני אשכנז.

[יז] ואף שדעת החזו”א והאול”צ שהדלקת מזגן כרוכה באיסור דאורייתא של בונה, מ”מ כיון שאמירה לגוי אסורה רק מדרבנן, והוא שבות קל שאין בו מעשה (כפי שכתב הרא”ש, הביאו הבית יוסף בסימן שכ”ח סי”ז), לכן אפשר להקל בזה ולומר לגוי להדליק את המזגן במקום צורך גדול. ויש לזה ראיה מסימן שכ”ה ס”ב דפסק מרן השו”ע שמותר לומר לגוי לטלטל ברשויות שלנו ע”י גוי כשהוא לצורך גדול ומקורו באור זרוע. וביאר שם הבית יוסף היות ולדעת חלק מהראשונים אין לנו רה”ר דאורייתא מכיון שאין שישים ריבוא עוברים בכל יום. וכתב שם שעה”צ (באות י”ג) ואף דהרבה פוסקים סוברים שרשויות שלנו הם רה”ר דאורייתא (וכך סתם מרן השו”ע בסימן שמ”ה ס”ז), לענין שבות ע”י גוי סמכינן על המקילים. ק”ו בנידון דידן דלרוב הפוסקים אין איסור בונה בהדלקת חשמל.

[יח] אך אם מדובר רק בחוסר נעימות וכדו’ אסור, דלא התירו אמירה לגוי בדרבנן אלא רק במקום צער או צורך גדול ולא בחוסר נעימות וכדו’.

[יט] כדי לצאת גם דעת החזו”א והאול”צ שהדלקת מזגן אסורה מדאורייתא משום בונה, וכשמדליק הגוי בשינוי הוי ליה שבות דשבות במקום צורך גדול שהותר (וכפי שיבואר לקמן שאמירה לגוי בשינוי מועילה לחלק מהפוסקים להחשיב הדבר כשבות דשבות). ואם אמר לגוי להדליק בשינוי אף שהגוי לא עשה כדבריו והדליק כרגילותו אין בזה חשש, דלנוחיותו עשה כרגילותו (באופן שאכן יש אפשרות לעשות זאת בשינוי). אשל אברהם מבוטשאטש סימן ש”ז ס”ה.

[כ] חכמים גזרו איסור אמירה לגוי רק כשאומר לו לעשות מלאכה האסורה בשבת כגון הדלקת מזגן או מיחם, אך אם אומר לו לעשות דבר היתר, ומדבר ההיתר יוצא דבר איסור- לא גזרו בזה איסור אמירה וממילא גם לא איסור הנאה. ולכן מותר לומר לגוי לגרור ספסל (בלא להתייחס לאיסור טלטול רשויות, וכגון שעושה זאת בחצרו שהיא רשות היחיד) על אף שיודע שבגרירת הספסל יעשה חריץ (ואף אם נוח לו בעשיית החריץ), כיון שהוא פסיק רישיה וחכמים לא גזרו באופן זה איסור אמירה לגוי.

[כא] שם אייר בתנור בית החורף שמותר לומר לגוי להדליקו כשהקור הגדול, וכותב תרומת הדשן שקודם שמדליק הגוי את התנור מותר לומר לו להניח מעל התנור מאכלים לחים קרים כדי שיתחממו לאחר ההדלקה, ואע”ג שהגוי יודע ומבין שבהדלקת התנור מחמם גם את המאכלים, מ”מ עיקר כוונתו להדליק את התנור, והוי ליה חימום המאכלים פסיק רישיה שהותר בגוי. והכא נמי עיקר כוונת הגוי להדליק את המזגן כפי שביקשו היהודי ואע”ג שיודע שידלקו כתוצאה מכך עוד דברים מותר ליהנות מהם לפי שהוא פסיק רישיה.

[כב] וכן יש להוכיח מהשו”ע (סימן רע”ו ס”ג) ודו”ק. הלכה זו מאוד מעשית בבית שיש עובד זר וכשנופל החשמל מיד הוא מרים את מתג החשמל הראשי, העובד הזר מדליק את החשמל גם עבורו (שיהיה לו אור בחדר ומאכלים חמים באמצעות הפלטה) וגם עבור היהודי, ולכן המיקל ליהנות ממלאכתו יש לו בהחלט על מה שיסמוך. וזה נפק”מ גם בישיבות ובתי מלון שיש שם עובדים גוים וכשנופל החשמל מיד הגוי מדליקו לצורכו ולצורך היהודים (וזה דוקא באופן שאכן הגוי מדליק החשמל גם לצורכו ולא רק לצורך היהודי).

[כג] ישנם שני טעמים מדוע חז”ל אסרו הנאה ממלאכת הגוי:

א. הנאה אטו אמירה, היינו, חז”ל חששו שאם נתיר ליהנות ממלאכת הגוי יבוא היהודי גם לומר לגוי שיעשה מלאכה, ולא יבדיל בין הנאה ממלאכת הגוי לאמירה מפורשת (משנ”ב סימן רע”ו סק”ב בשם הרשב”א).

ב. זלזול בשבת- בית יוסף בסימן שכ”ה ותקט”ו ס”א, הובא גם במשנ”ב בסימן שכ”ה ס”ק כ”ח , ע”פ רש”י (ביצה כד: ד”ה ולערב) והר”ן (שם יג. ד”ה אבל מכל מקום), היינו שיש פגם וזלזול בקדושת השבת כשהיהודי נהנה ממלאכה שגוי עשה בעבורו, ולכן אסרו ליהנות ממנה (ים של שלמה).

[כד] הרי בשעת עשיית המלאכה לא ידע הגוי שיקבל דבר מה בתמורה לכך שידליק ועשה זאת אך ורק לצורך היהודי.

[כה] שם דן לגבי אשה שחל ליל טבילתה בשבת ושכחה לקצוץ ציפורניה קודם השבת, שיכולה לומר לשפחה הגויה שתקצוץ לה את ציפורניה בשינוי (כגון ביד ולא בכלי).

[כו] שם דן לגבי שופר מקולקל שמוכרחים לתקנו תיקון האסור מהתורה ביום טוב, הדין הוא שאסור לומר לגוי לתקנו אפילו אם על ידי כך יתבטלו ממצוות שופר, אך כותב שעה”צ שיכולים לומר לגוי לתקן השופר בשינוי מדין שבות דשבות במקום מצוה דשרי.

[כז] על אף שהצגנו בפניו את הראיות מהמשנ”ב ומהרמ”א הנ”ל לא הסכים לקבלם ואמר שלא יעלה על הדעת שאפשר לומר לגוי להדליק נר בשינוי. ולא זכיתי להבין טעמו בזה. לכאורה היה מקום לחלק ולומר ששינוי נחשב דוקא היכא שעושה שינוי במלאכה וגם התוצאה משונה, כגון גזיזת ציפורניים או תיקון שופר בשינוי דהשינוי ניכר גם בתוצאה, אך במקום שהתוצאה היא אותה תוצאה ורק המעשה משונה כגון בהדלקת אור במרפק שהאור מאיר כרגילותו, בזה לא נחשב הדבר כשינוי ושאלתיו האם אוסר מטעם זה והשיב בשלילה. מ”מ כבר כתב האגלי טל בהקדמתו שגם שינוי במעשה חשיב שינוי. וכן מוכח ברמ”א סימן תק”ו ס”ב. וע”ע במה שכתבנו בזה בהליכות שבת ח”א עמודים שנ”ג-שנ”ד. ובשש”כ (פ”ל הערה מ”ט) הביא בשם מרן הגרש”ז אויערבך זצוק”ל שמתחילה התיר בזה (והביא את האגלי טל הנ”ל) ששינוי ע”י נכרי נחשב שבות דשבות. ושוב הביא שו”ת באר יצחק לגאון מקאוונה זצוק”ל סימן י”ד דפליגי בה רבוותא אם שינוי ע”י נכרי נחשב שבות דשבות, והפמ”ג (סימן תרנ”ה בא”א) מסתפק בזה. וצ”ע.

וסיים מרן הגרש”ז אויערבך זצוק”ל דאף למתירים הוא דוקא באופן שניכר בגוף הדבר שלא נעשה כראוי ולא כשאומר לגוי להביא מרה”ר לרה”י בשינוי, כיון שאחר ההבאה לא ניכר כלל שום שינוי, עכ”ד. ולפי זה בהדלקת חשמל בשינוי ע”י גוי אין להקל כיון שלא ניכר שום שינוי אחר ההדלקה. ואף שבסימן תק”ו ס”ב ברמ”א התיר לנפות הקמח ביו”ט ע”י שינוי קל כגון שמנפה על השולחן (עי’ היטב במשנ”ב שם), צ”ל דזה חשיב ניכר שהרי רואים שהקמח ע”ג השולחן ולא בתוך כלי כנהוג. דאין כונת הגרש”ז אויערבך שיהיה שינוי בתוצאה ולא רק במעשה שהרי כמה שורות קודם הביא את האגלי טל הנ”ל ששינוי במעשה נחשב שינוי אף שבתוצאה אין שינוי, אלא שיראה השינוי אחר המעשה וכמו בניפוי קמח. ובטעמו צריך לומר שיהא ניכר השבות דשבות אף אחר העשיה דאי לאו הכי אתו לזלזולי. ואף שסברתו קשה שהרי סו”ס בעת העשיה היה כאן שבות דשבות מ”מ אין להקל לשיטתו בהדלקת חשמל בשינוי על ידי גוי.

[כח] חשוב לציין ולהדגיש שהדלקת האור ביד שמאל לא נחשבת שינוי, כפי שכותב החיי אדם (הביאו המשנ”ב בסימן ש”מ סוס”ק כ”ב) שרק בכתיבה יד שמאל נחשבת כשינוי, אך לא בשאר המלאכות (וכן פסק בחזו”ע שבת ד’ עמוד קכ”ז). אלא שינוי לעניין זה נחשב כגון שמדליק במרפק וכדו’, דבר שמקשה על עשיית המלאכה. (ולכבות את מנוע הרכב ביד שמאל נחשב כשינוי כיון שדבר זה מקשה בצורה משמעותית על עשיית המלאכה ודומה לכתיבה ביד שמאל. משא”כ בכיבוי אור פעמים שגם ביום חול מכבה ביד שמאל וכגון שמחזיק דבר מה ביד ימין, ואין בזה טורח וקושי בעשיית המלאכה ולכן לא נחשב כשינוי).

[כט] והוסיף ואמר לנו שיש לו על כך תשובה בכתב יד שעתיד הוא להוציאה לאור עולם בעז”י, ותשובה זו אכן התפרסמה לאחר כמה שנים בחזון עובדיה שבת ג’ עמוד תנ”ז.

[ל] חז”ל לא אסרו הנאה ממלאכת הגוי במקום שהוא ריבוי הנאה לפי שאין חשש שיבוא היהודי לומר לגוי לעשות מלאכה, כיון שמבין שהסיבה שהתירו לו ליהנות ממלאכת הגוי זהו רק מפני שיכול היה להסתדר בלעדיו, אך אם לא יכול היה להסתדר בלא הגוי היה אסור ליהנות מהמלאכה ולכן אין חשש שיאמר לו לעשות מלאכה.

וחשש מראית העין שיאמרו שציוה את הגוי לעשות המלאכה, גם לא שייך כאן, כיון שחשש זה הוא באופן שכבה האור בכל הבית שאז צריך למחות בגוי שבא להדליק כדי שלא יאמרו שהיהודי ציוהו, אך אם יש קצת אור לא יחשדו ביהודי שציוה על הגוי להדליק את האור (שהרי לא ברשעים עסקינן, אלא שאם כבה כל האור יאמרו שמחמת הלחץ אמר לגוי לעשות המלאכה, אך כשיש קצת אור לא יחשדו בו שאמר לגוי, ולכן לא חייבו חז”ל בכזה אופן למחות).

[לא] וכן כשקוראים לגוי אין לומר לו “בא לביתי” וכדו’ (סימן ש”ז סי”ט), אלא יש לספר לו את מה שקרה והוא יבין ויבוא. ומרן הגרש”ז אויערבך זצוק”ל כתב שאף שהעולם נוהגים לקרוא לגוי במפורש ורק את הפעולה אומרים לו דרך רמז, אפילו הכי עדיף להחמיר בזה ולא לקרוא לו באופן ישיר אלא גם את הקריאה יש לעשות דרך סיפור ורמז (יעוי’ בהליכות שבת ח”א עמוד שנ”ב ושס”ד).

[לב] מיהו מיתר החשמל שהודלק כגון מזגן פלטה וכדו’ מותר מדין פסיק רישיה בגוי וכנ”ל. ולכן כשרומז לגוי ירמוז לו שיש חושך בסלון וקשה לאכול כאן ולא רמיזה כללית על החושך, כדי שיוכל להנות מהאור בחדרים גם כשיכבו הנרות ויסגרו את התריסים.

[לג] זו יכולה להיות חידה מעניינית לעלותה בשולחן שבת בפני בני הבית, איך יכול להיות שיש לאדם אור קבוע דולק בבית, ברגע אחד מותר להשתמש וליהנות מהאור וברגע השני אסור, ולאחר זמן קצר שוב מותר, ואח”כ שוב נאסר.

התשובה לכך שנכנס לבית אור מבחוץ ורמז לגוי להדליק את האור בריבוי אורה, כל זמן שתריס החלון פתוח ונכנס אור מבחוץ נחשב האור שהדליק הגוי כריבוי אורה ומותר ליהנות ממנו, אך כשסוגר את התריס נחשב האור שהדליק הגוי כחידוש הנאה ואסור בהנאה.

[לד] נמצאנו למדים כשקוראים לגוי בשבת ואומרים לו להדליק עבור חולה או קטנים יש להדגיש לו שזה עבור ילדים קטנים או חולים וגם להדגיש לו מה צריכים עבורם, כגון “אור בסלון עבור הילד”, “פלטה, מיחם או אור במטבח עבור החולה”, ואז כיון שאמר לגוי מה צריך להדליק ולמי צריך להדליק יתר הדברים שנדלקו בבית מותרים בהנאה מדין פסיק רישיה בגוי, ומה שהדליק עבור החולים או הקטנים מותר גם לגדולים ליהנות.

[לה] ומהאור שהדליק במקום שהיה מעט אור יכול היהודי ליהנות רק שימושים שיכול היה לעשות גם בלי האור שהדליק הגוי, וכן רק בזמן שעדיין יש את מיעוט האור מהנרות או מתאורת הרחוב. וכנ”ל בגוף ההלכה.

[לו] אמנם יכול להיות שימצא הגוי את הדבר גם ללא האור וילך לו, ונמצא שנשאר היהודי גם ללא בירה או שוקולד וכדו’ וגם ללא אור. כדי שלא יקרה זאת יחביא היהודי את אותו דבר עמוק פנימה בתוך הארון כדי שהגוי לא ימצא אותו ויוכרח להדליק את האור.

[לז] על אף שהשו”ע השמיט את שיטת בעל העיטור ולא סמך עליה, מ”מ במקום מצוה דרבים כתבו הפוסקים שאף בני ספרד יכולים להקל בזה.

[לח] ותיקון העירוב על אף שאין זה מצוה דרבים מ”מ זהו כישלון שנכשלים בו רבים ולכן נחשב מצוה דרבים. וכן אם יתבטל בניין בית הכנסת חשיב מצוה דרבים. 

__________________________________________________________