מעשה בראובן שהשאיל חנוכייתו היוקרתית ומהודרת בשווי 5,000 ₪ לשמעון שכנו הטוב, היות ונסע לנופש לכל ימי החנוכה ומסר לו ג”כ את השרשרת הברזל שיקשור את החנוכייה כשמניחה בחוץ, כאשר הוא היה רגיל לעשות ובלילה היה מכניסה לביתו. והנה שמעון לאחר שהדליק החנוכייה הלך לדרכו וכשחזר הופתע לראות שחתכו את השרשרת וגנבו את החנוכייה. ועתה ראובן המשאיל תובע אותו לשלם.  אך מאידך, טוען שמעון שעשה בדיוק מה שראובן רגיל לעשות. ועוד שידע המשאיל שיניח את החנוכייה בחוץ. הדין עם מי?

נושאים לדיון:

• שואל חייב בגנבה ואונסין
• הנחת חנוכייה בחוץ, אם הוי מתה מחמת מלאכה
• טענת שמירה מקובלת, טעם לפטור את השואל
• שואל לדבר מצוה, אם חייב באונסין
• מסקנא דמילתא

שואל חייב בגנבה ואונסין

א) כתב בשולחן ערוך (סימן שמ סעיף א) השואל מחבירו בהמה או מטלטלים ונאנסו בידו, כגון שמת או נשבר או נשבה, חייב.

וא”כ בנדון דידן כ”ש שיש לחייבו שהלא נגנבה לו החנוכייה, ואף את”ל שאין לך אונס גדול מזה שחתכו את שרשרת הברזל ושמר שמירה מעולה, אכתי אונס מקרי וחייב עליה כנפסק בשו”ע הנזכר.

הנחת חנוכייה בחוץ אם הוי מתה מחמת מלאכה

ב) ואם לחשך אדם לומר, שהנחת החנוכייה בחוץ הוי כדרך השתמשות בחפץ ומחמת מלאכה נקרא כל עוד שהנרות דולקים ויהי’ פטור השואל?

ויש לסמוך סברא זו מדברי מרן השו”ע סי’ ש”מ סעי’ ג (בשם הרמ”ה): השואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע, ובאו עליו לסטים באותו הדרך, או חיות רעות, ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה.

אולם ברמ”א הביא דעת הרא”ש כיש חולקין בזה וסבירא להו דלא מיקרי מחמת מלאכה, דהרי אף בלא הליכת הדרך, אפשר שיבא לה אונס כזה. ומ”מ יכול לטעון השואל קי”ל כשו”ע.

והיה מקום ללמוד מדברי השו”ע לנדון דידן, שגם משתמש בחנוכייה מחוץ לביתו שהוא מקום הנחה ידוע ובפרט שכך ידע המשאיל שיניחה בחוץ, שמשום כך הביא לו את שרשרת הברזל לקושרה. ומה שנגנבה, הוי כליסטים שאנסו החמור.

אמנם לענ”ד נראה שבנ”ד יודה השו”ע שג”כ יש לחייב את השואל על החנוכייה וכמו שמבואר בנתיבות המשפט (ביאורים ס”ק ה) לדקדק מלשון מרן שכתב “ואנסוה ממנו” נראה דאם נגנבה ממנו דהיינו שנם בעידנא דניימי אינשי ובא גנב וגנבה חייב, דגם המחבר מודה דכל היכא שאפשר שיבוא לה אונס כזה אפילו לא היה בדרך, דלא הוי מתה מחמת מלאכה. וסיים שלפ”ז נראה, דה”ה אפילו גניבה של לסטים מזויין, כל שנעשה גניבה שלא בפניו שאפילו אי לא היה מזויין, היה יכול ג”כ לגונבה, אין זה אונס השייך לדרך וחייב.

ג) זאת ועוד, לא מבעיא שלדעת הרמב”ן שס”ל שכל טעם של פטור מחמת מלאכה, משום פשיעת המשאיל, כאן א”כ לא שייך טעם זה, ממילא יש לחייב את השואל.

טענת שמירה מקובלת, טעם לפטור את השואל

ד) אולם יש להעיר לכאורה ממה שכתב לחדש בשו”ת מהרשד”ם (חלק חושן משפט סימן קל”ד) וז”ל: מכל הני שמעינן דדיני שומרים לאו מילי פסיקתא נינהו, אלא אית לן לאפוקי ולעיולי כפי אומד דעתא והשתא מצינן למימר שכל מפקיד בזמן הזה אינו מפקיד אדעתא שהנפקד יעשה חומה גבוהה בריח ודלתי’ לשמור הפקדונות שכבר ידע שאין לו שמירה אחרת אלא בבית שהוא דר בתוכה ומפתח וכל המפקיד אדעתא דהכי מפקיד. עכ”ל.

וכעין זה מצאנו בספר ערוך השולחן (חושן משפט סימן ש”ג סעיף  ז) ז”ל: זהו דבר פשוט אם ידוע בעיר דרכי השמירה של שומרי שכר ושמר בשמירה זו, דפטור אף לדעה ראשונה, דעל דעת כן מסר לו (מרדכי). וכן כשמסר לו דבר לשמור בשכר וידע המפקיד שאין השומר אצל הפקדון ונגנבה באונס גמור, פטור. אבל כשנגנבה שלא באונס גמור, אף שלא פשע שנעל כראוי, חייב. דבזה חייבתו תורה, אא”כ התנה מתחלה כן או שהמנהג כן. עכ”ל.  ובאמת שמעתי שהגר”י זליברשטין שליט”א רצה ללמוד מדברי מהרשד”ם הנזכר לפטור לדינא את השואל.

ה) ולענ”ד אין שייך לומר כן, הואיל ששואל חייב בכל כה”ג והיה לו לשמור עליה. ואין ידיעת המשאיל שיודע שמניחה בחוץ, פוטרת את חברו מדין שואל.

תדע, שאם השואל יודע שבהמה שעומדת במרעה יכולה למות ע”י הכשת נחש וכיוצ”ב וכמו שיכול לקרות אצל המשאיל בעצמו, וכי ידיעתו, תגרום לפטור את השואל מחיובו?

וע”ע במ”ש מרן בשולחן ערוך (סימן רצא סעיף ד) :השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו, ונגנב משם או אבד, אפילו נאנס שם, כגון שנפלה דליקה ושרף כל הבית, הרי זה פושע, וחייב לשלם. ואף על פי שהניח הפקדון עם שלו, אם ראוי לשמירה, פטור; ואם אין המקום ראוי לשמירה, חייב, בשלו הוא רשאי, ואינו רשאי בשל אחרים. עכ”ל .

הרי שאין שייך טענה הנזכרת!! וחייב לשמור שמירה מעולה ואם לא, יהי’ חייב.

שואל לדבר מצוה אם חייב באונסין

ו) הנה יש לדון באדם ששאל חפץ לשימוש של דבר מצוה כמו ספר קודש כדי ללמוד בו ונאנס, אם חייב בכך כיון שמצות לאו להנות ניתנו.

ויש לכאורה להביא ראיה ממה שמבואר בגמ’ בבא מציעא (צד:) דשואל חייב באונסין, משום שכל הנאה שלו ולמשאיל אין שום הנאה בהשאלת חפצו. וא”כ בדבר מצוה לכאורה אין זה כל הנאה של השואל אלא ג”כ של המשאיל שמקבל מצוה על כך.

וזה יש ללמוד ממה שכתב הר”ן בתשובה (סי’ י”ט הובא בסמ”ע סי’ ע”ב ס”ק כב) שהשואל מחברו ספר ללמוד בו פטור מאונסין, שמאחר שהמשאיל עושה מצוה בהשאלתו, יש לו הנאת פרוטה דר’ יוסף, שכיון שהוא עסוק במצוה, פטור מליתן פרוטה לעני, ונמצא שנהנה גם המשאיל מהשאלה ואין כל הנאה של השואל, ובשואל בעינן כל הנאה שלו. והלכך פטור מאונסין.

אולם בקצוה”ח (סי’ ע”ב ס”ק לד) הוסיף טעם אחר לפטור שואל ספר (אפילו לשיטת רבה), כיון ששאלו לצורך מצוה בלבד, ומצות לאו ליהנות ניתנו, אין כאן הנאה לשואל, ושואל מתחייב רק מחמת שנהנה.[1]

אולם בש”ך שם (ס”ק כט) כתב שדין זה ספיקא דדינא הואיל ויש פוסקים שס”ל הלכה כרבה החולק על רב יוסף שהוי שואל גמור וחייב באונסין. ובכה”ג הדרינן לדינא, המוציא מחברו עליו הראיה.

אולם בנתיבות המשפט שם (ס”ק יז) כתב, שאל ספר חייב באונסין, ואינו בגדר מצוה קעביד, הואיל שבמשיכת הספר נעשה המצוה ולא שייך בזה פרוטה דרב יוסף.

ע”ע בשו”ת יביע אומר (חו”מ ח”ב סי’ ז) שהעלה למעשה לפטור שואל ספר קודש ללמוד בו שנאנס מידו.

ולכן לדינא בזה בנ”ד היה מקום לטעון כן, שהוי כשאלה לדבר מצוה, ומצות לאו להנות ניתנו, וממילא יפטר באונס.

ז) אולם יש מקום לדון אם הדלקה בחנוכייה מפוארת ויוקרתית נחשב בכלל לדבר מצוה, שהלא להדליק חנוכייה יכול להדליק גם בחנוכייה פשוטה או אפילו בנרות פשוטים וכיוצ”ב. ושמא י”ל שהידור מצוה של ‘זה אלי ואנווהו’ יחשב כמצוה עצמה לענין זה שנאמר מצות לאו להנות ניתנו. וצ”ב.

זאת ועוד, הואיל ואפשר שהחנוכייה נגנבה לאחר שכבר כבו הנרות וא”כ היה מיד חייב להכניסה לביתו כמנהג המשאיל, או אפשר, כיון שעבר כמחצית השעה שזה זמן חובת הנרות שיהיו דולקים, א”כ אפשר שאינו נחשב שהיה עסוק במצוה, ואין לפוטרו מדין מצות לאו להנות ניתנו וצ”ב.

הואיל ולהאמור שכל הטעמים לפטור את השואל נדחו, וגם טעם האחרון שזכרתי מדין ששאלה לדבר מצוה, עדיין צריכה ביאור. לכן נראה לענ”ד לדינא, שראוי לחייב פשרה קרוב לדין, שני שליש משווי החנוכייה כמחיר יד שניה בשוק.

מסקנא דמילתא:

יש לחייב את השואל שני שליש ממחיר החנוכייה ממחירה כיד שניה בשוק

[1] והנה כבר כתב כן הגאון מחנה אפרים. אולם בשו”ת בגדי ישע שם כתב לדחות זאת על פי דברי הט”ז יו”ד (סי’ רכא ס”ק מג), דלא דמיא מצות ת”ת לשאר מצות, דבודאי התורה משמחת לב, שהרי אסור ללמוד בימי אבלו ובט”ב. ומכיון שנמשך ממנה הנאה לאדם, לא אמרינן בה, מצות לאו להנות ניתנו. ע”ש. ברם, בשו”ת פני אריה (סי’ מז) כ’ לדחות דברי הט”ז הנ”ל, וס”ל שאף בת”ת אמרינן מצות לאו להנות ניתנו. ע”ש. וכ”כ בפשיטות הגאון בעל קיצור שולחן ערוך בפאת השלחן (סי’ קמ”א).