מאת: הגר”א גיאת שליט”א, ראש בית הוראה “שערי הלכה ומשפט”

תקנת הרבנות הראשית [-מזונות עד גיל 15]

בשנת תש”ד, תקנו הרבנים הראשיים לישראל, הרה”ג יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ”ל, והרה”ג בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ”ל תקנות. ושם בתקנה ג’ מובא:

“לפנים בישראל, אע”פ שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד גיל שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמננו, לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל. ואירעו מקרים רבים שהאב התאכזר מרוע לב, ובתי המשפט הממשלתיים פטרו אותו על יסוד שהילדים היו למעלה מגיל שש שנים. ושהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם הטענה שאם האב אמיד יש לחייבו מתורת צדקה. כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים. בימינו אלה, אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, סכנות מוסריות צפויות להם, אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי”.

בגדר תקנת הרבנות – נחלקו הדעות:

• שו”ת “משפטי עוזיאל” [ח”ב אבה”ע סימן צב; הובא בשו”ת יבי”א ח”ח אבה”ע סימן כב]; פד”ר [ח”ג עמ’ 306 – 307] – “לפי תקנות בתי הדין שדנין לפיהן בביה”ד באר”י וכו’ הכוח ביד ביה”ד לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברם גיל השש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש, לפי הגמ’ והשו”ע”.
• פד”ר [ח”ב עמ’ 92] – “משמעותה של תקנה זו אינה מעין חיוב שלפני שש, אלא כפיה על החיוב הקיים מתקנת חכמים אחרי שש”.
• שו”ת שו”ת יבי”א [ח”ח אבה”ע סימן כב] – “נמצא שהתקנה הנ”ל לא באה להפקיע תורת צדקה מהמשלמים מזונות לבניהם ובנותיהם כהלכת גוברין יהודאין, שעושים זאת ברצון טוב וכרחם אב על בנים, אלא כוונת התקנה לכוף על אלה המתאכזרים על בניהם, ומשאירים אותם בעירום ובחוסר כל, ולחייבם לזון ולפרנס אותם כהלכה”.

נפק”מ:

1. יש לבן נכסים משל עצמו: בחיוב מזונות מתחת לגיל 6 – האב חייב לזון אותו; בחיוב מזונות שאחר גיל 6 – אין האב חייב לזון אותו.
2. הבן אינו רוצה לבוא לאביו: שו”ע להלן [סימן פב סעי’ ח] – “אחר שש שנים, יש לאב לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות” וכתב ח”מ [שם ס”ק ט] “שכשהבן אינו רוצה להיפרד מאמו, יש לאב לומר, אין עלי חיוב צדקה לפרנסו, כל זמן שאין שומע לקולי, להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים”. [משמע, שרק ביחס לחיוב מדין צדקה קיימת טענה זו, ולא כשחיובו מדין תקנ”ח].

בספר “לב שומע לשלמה” [הגר”ש דיכובסקי שליט”א ח”א עמ’ רמ] תמה, וז”ל:

“למען האמת, יש לתמוה על המפקפקים במשמעות התקנה, שהרי הרבנים הראשיים מתקני התקנה, הרב הרצוג והרב עוזיאל, חיוו דעתם בפס”ד [“אוסף פסקי דין” ורהפטיג ח”א עמ’ קנ] ביחס למשמעות התקנה, ואלו דבריהם: “מוטעית היא ההנחה, כאילו תקנת הרבנות הנ”ל מבוססת על החיוב המוסרי של הצדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא הצקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל, ואינה מוגבלת אפוא ע”י ההיקף המצומצם של דיני צדקה. תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים שהאב חייב במזונותיהם – ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו”. אלו דברים ברורים ומפורשים, וקשה להבין כיצד ניתן לפקפק בהם” עכ”ל.

וזה אשר נראה לעניות דעתי בישוב התמיהה.

ביום ט’ תמוז תשל”ו, האריכה מועצת הרבנות הראשית את תקנת הרבנות הראשית משנת תש”ד, והחליטה שאב יהא חייב במזונות ילדיו עד גיל 18. אומנם הגר”ע יוסף זצ”ל, התנגד להחלטה זו וזו היתה טענתו:

“לדעתי, תקנה כזאת צריכה להיות ע”י כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה, וכך נהגו אבותינו הגאונים נשיאי הרה”ר לישראל וכו’ בזמן שתיקנו התקנה לחייב במזונות הילדים עד גיל חמש עשרה, אחרת אין לתקנה כזאת שום תוקף לפי ההלכה”.

נמצאנו למדים, כי תוקפה ההלכתי של תקנת הרבנות הראשית משנת תש”ד, נבעה מעצם העובדה שכל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה סמכו ידיהם על התקנה ואישרו אותה. מעתה, פשוט וברור, שהסכמת “דייני ורבני וגדולי התורה” היתה על נוסח התקנה כפי שהיא הובאה לעיונם. לפיכך, יש לטעון, כי כלל אין זה משנה מה היתה כוונת המחוקק, אלא מה בפועל נכתב בתקנה, היות ורק נוסח התקנה כפי שהיא קיבלה את אישורם של גדולי ישראל, וממילא את תוקפה ההלכתי.

אמור מעתה, אע”פ שנוסח התקנה התקבל – הפרשנות לתקנה בודאי לא הובאה לעיונם של “כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה”, וממילא אין היא מחייבת. והיות ונוסח התקנה הוא המחייב, יש מקום להסתפק בגדר התקנה, ומכאן נובע חוסר האחידות. עד כי בשו”ת יבי”א [ח”ח אבה”ע סימן כב] העלה להלכה, וז”ל : “ואפילו אם תמצא לומר שלא יצאנו מידי ספק בכוונת התקנה הנ”ל, כבר כתב מרן בש”ע אה”ע [סימן קיח סעי’ ו] כל דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה”.

זאת ועוד. להלכה ולמעשה, גם לו היה מן הנכון לדון את משמעות התקנה, לאור גילוי דעתם של מתקני התקנה – כיום אין לסתום את הגולל על ספקם של המפקפקים, היות וכבר רבות בשנים  אין אחידות ביחס לגדרי תקנת הרבנות הראשית וכנזכר, הרי זה כתקנה שלא פשטה בכל ישראל, או ליתר דיוק, שפשטה בצורות שונות – שאין הכרח לדון בה עפ”י כוונת המתקן.

החלטת הרבנות הראשית [-מזונות עד גיל 18]

הרבנות הראשית ביום ט’ תמוז תשל”ו, האריכה את תקנת הרבנות הראשית משנת תש”ד עד גיל 18. “לאור הנסיבות המוסריות, החינוכיות והכלכליות בזמננו, מחליטים להעלות את גיל חיוב האב למזונות ילדיו עד גיל 18 שנה”. אולם, הגר”ע יוסף זצ”ל, התנגד להחלטה זו וז”ל: “לדעתי, תקנה כזאת צריכה להיות ע”י כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה, וכך נהגו אבותינו הגאונים נשיאי הרה”ר לישראל וכו’ בזמן שתיקנו התקנה לחייב במזונות הילדים עד גיל חמש עשרה, אחרת אין לתקנה כזאת שום תוקף לפי ההלכה”.