פתח אור נרחב לעומק ה’רצף’ של הלימוד בין שני הזמנים… הרי שנינו [יהושע ה יג-יד] ‘ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו, ויאמר לא כי אני שר צבא ה’ עתה באתי”, אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, אמר לו על איזה מהן באת, אמר לו עתה באתי, מיד נאמר [יהושע ח, יג] ‘וילן יהושע בלילה הוא בתוך העמק, אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה, [מגילה ג, א].
ויש להבין, מדוע בכל זאת הזכיר שר צבא השם גם את ה’אמש בטלתם תמיד של בין הערבים’, הלא כשנשאל על איזה מהן באת, החזיר ‘עתה באתי’ כלומר על ביטול תורה. מדוע איפוא הזכיד גם על התמיד של בין הערביים שביטלו אמש, כנראה משום שבשניהם ישנה משמעות מיוחדת ל’תמיד’ ל’רצף’.
גם בקרבן התמיד וגם בתלמוד תורה קיים דגש מיוחד על ‘תמיד’, רצף של קרבן תמיד של ‘לא ימיש’ לתמידות של יומם ולילה ל’בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך’, כל מושג של התמדה הוא מלשון ‘תמיד’, היינו לעשות את ה’תמיד’, יש התמדה בזמן, ויש התמדה בהשתקעות, ויש התמדה בלינה בעומקה של הלכה.
ואמרו [משלי ו, לב] ‘נואף אשה חסר לב’, אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים, בעיית הלימוד לפרקים אינה מתבטאת רק באותן הפסקות בהן אינו לומד, כשקיימת הפסקה ברציפות הלימוד, הרי זה גם כשחוזר לתלמודו אין זה אלא לימוד לפרקים, ואין לך לפרקים חמור מזה של בין הזמנים, שכן כאילו הכרזה היא על ‘לפרקים’, על ‘הפסקה’, ואלו מתלוות הנה חס וחלילה, גם לאחר שיחזור לתלמודו.
זו החובה שיש להזהר מאד מן ההפסקות, כי כאמור לא רק על ההפסקות עצמן אנו דואבים, אלא אף על שעות הלימוד שלאחריהם.