מנהג אמירת תשליך וטעמיו
פרטי המנהג כתב הרמ”א בסי’ תקפ”ג והולכין אל הנהר לומר פסוק ‘ותשליך במצולות ים כל חטאתינו’ (מיכה ז’ י”ט) וכתבו הפוסקים שהמנהג ללכת ביום הראשון אחרי מנחה, ומתחילים מהפסוק מי א-ל כמוך… ישוב ירחמנו.. תתן אמת ליעקב וכו’ שהם שלושה פסוקים שנרמזים בהם י”ג מדות, ומוסיפים עוד תחינות ובקשות, וכפי שמובא במחזורים.
והביא המ”א שטוב נהר שמחוץ לעיר, ונהגו ללכת לנהר שיש בו דגים, ויש בזה כמה טעמים, אחד מהם לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע, ונפרה ונרבה כדגים, וכן כדי לזכור שבני אדם משולים לדגים שנאחזים במצודה, כך אנו נאחזים במצודת המוות והדין, ומתוך כך יהרהר יותר בתשובה (ועי’ עוד טעם בשל”ה לעורר עינא פקיחא דלעילא כדגים שעיניהם פקוחות תמיד). וכשאין נהר או מעיין עושין תשליך על שפת הבור שהוא מקווה מים, ואף כשנגמר המים בבור (עי’ כף החיים שם אות ל’), ודנו הפוסקים אם מועיל גם במים שאינם מחוברים בקרקע כגיגית, אקווריום וכדומה, ולמעשה רבים מקלים בכך, ובספר מעשה רב (אות ר”ט) מובא כי הגר”א לא היה הולך לנהר או לבאר לומר תשליך (אמנם בביאור הגר”א על השו”ע שם הביא הטעם למנהג תשליך).
יש הנוהגים לנער כנפי בגדיהם, לנער הקליפות הנאחזים בנו מחמת העוונות (א”ר תקצ”ו סק”ג ע”פ של”ה), או כדי לרמוז ליתן לב להשליך החטאים ולחפש ולחקור דרכים שיהיו מהיום והלאה הבגדים לבנים ונקיים מכל חטא (מטה אפרים תקצ”ח סק”ד).
ויש להיזהר שלא יהיה עירבוביא של נשים וגברים, ואם קיים חשש עדיף שלא ללכת, וכתב בילקוט יוסף (הנהגת יום ראש השנה עמ’ ל”ה) והנשים אין צריכות ללכת ל’תשליך’ ושב ואל תעשה עדיף.
כשחל יום ראשון של ר”ה בשבת יש נוהגים ללכת ביום השני, וכתב הפמ”ג בטעם הדבר כדי שלא יכשלו באיסור הוצאה (של המחזור וכדומה, ויש לזכור שאף ביום טוב יש איסור טלטול אם אינו לצורך כלל), ובילקוט יוסף (שם עמ’ ל”ד) הביא שתלוי אם נעשה התשליך בתוך גבולות העירוב, וכתב הבן איש חי (פר’ נצבים) שאם לא עשו ביום הראשון עדיף ביום השני אחר מוסף, והכף החיים הביא עפ”י האר”י שעושין ביום הראשון גם כשחל בשבת, וכך מנהג ירושלים, ע”ש.
טעם המנהג
כתב מהרי”ל (הל’ ר”ה סי’ ט’) שנוהגים לילך אל הנהר ולומר ישוב ירחמנו וכו’ (מיכה ז’ יט’), זכר לעקידה כמובא במדרש (תנחומא וירא כ”ב) שבדרכו לשם ניסה השטן למונעו ונעשה לפניו כנהר גדול, ירד אברהם לתוך המים… וכשהגיע לצוארו אמר הושיעה ה’ כי באו מים עד נפש (תהילים סט’ ב’), והובא בדרכי משה שם ובשאר פוסקים.
וצ”ע, א. טעם זה נראה רחוק מאוד לזכור העקידה בכך שכשהלך להקריבו עבר עד צוארו במים. ב. ההזכרה שם של הפסוק ‘ותשליך במצולות ים’ שהוא ביטוי לרצון הרחקת חטאינו למקום שלא יזכרו ולא יראו, תמוה, הלא הים הוא רק כמשל, ומה החשיבות לאומרו דווקא שם ? ג. עוד יש להגדיר את יחודיות אמירה זו לאחר כל ריבוי התפילות והעבודה ביום קדוש זה, ולאחר שכבר הוזכר עקידת יצחק ותקענו בשופר של איל וכו’.
ונראה כי נוכל ללמוד את מהות הדבר מהמיקום שהביא הרמ”א ענין זה בסי’ תקפ”ג יחד עם שאר מנהגי האכילה הנאכלים או לא נאכלים בר”ה, ולכאורה היה לו להביא מנהג זה לאחר הלכות התפילות והתקיעות (ובפרט שהמנהג לילך ביום א’ לאחר תפילת מנחה קודם שקיעת החמה, כדלעיל), ובאמת הלבוש הביאו בסי’ תקצ”ו, ובמטה אפרים בסי’ תקצ”ח. אלא שהרמ”א כתבו בדווקא בסי’ תקפ”ג המדבר מענין סימנא מילתא ללמדינו שאף מנהג זה לילך לנהר מהותו סימנא, וכמו שנהוג לאכול מאכלים מסוימים לסימן טוב ולהימנע מאכילת אגוז שבגימטריא חטא, ולהימנע משינה ביום דדמיך מזלה, אף מנהג התשליך שהובא בין מנהגים אלו הוא לסימנא טבא, ולא רק משום המנהג המובא שם שטוב לילך למקום שיש בו דגים לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ושנפרה ונרבה כדגים, אלא אף עצם אמירת הפסוק “ותשליך במצולות ים כל חטאתינו” אנו אומרים ליד הנהר לסימן טוב שכך יהיה.
ויעויין בקיצור שולחן ערוך (סי’ קכ”ט סכ”א) שהביא טעם נוסף להליכה לנהר: מפני שאנו ממליכים היום את הקב”ה עלינו, והדרך הוא למשוח את המלכים אצל הנהר לרמז שתמשך מלכותו (עי’ הוריות יב.), והנה לפי טעם זה משמעות המנהג יהא אף סימנא טבא למהות עבודת היום – המלכת הקב”ה[1].
ואף משמעות דברי המהרי”ל הנ”ל שהטעם זכר לעקידה שעבר אברהם במים וכו’ לסימן טוב שנצליח לעשות רצון ה’ באופן מושלם ולהתגבר על כל המפריעים בדרכינו, ועל אותו משקל שלא אוכלים אגוזים משום שמזכיר חטא, עושים סימן טוב בענין מצוות ומסירות נפש עבור המצוות.
והנה בפסוק שם בספר מיכה רואים חיבור בין הדברים שלאחר הפסוק הנ”ל ותשליך במצולות וכו’ נאמר: “תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם” והביא בתרגום יונתן ובמפרשים שם שמדובר בעקידת יצחק ובשבועה שנשבע שם: “ויאמר בי נשבעתי נאם ה’ כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך, כי ברך אברכך” (בראשית כ”ב) וכו’
נמצא א”כ כי יש קשר בין הבקשה להתרחקות מעוונותינו לבין קיום השבועה שנשבע הקב”ה לאחר עקידת יצחק, וזה אנו אומרים ליד הנהר לסימן טוב שיושלכו העוונות ונזכור ונדבק במסירות נפשו של אברהם בעשית רצון ה’, וזהו בעצם המלכת הקב”ה ליד הנהר שאנו משעבדים נפשינו לעשות רצון מלכינו, ולסימן שתמשך מלכות זו.
והלבוש שכתב מנהג התשליך בסי’ תקצ”ו לא הביא כלל הפסוקים הנ”ל אלא רק המדרש בענין אברהם שבא עד צוארו במים, והוסיף – “ורגילין לילך למקום שרואין שם דגים לזכור שאנו משולים כדגים חיים הללו שנאחזים במצודת המות והדין, ומתוך כך נהרהר יותר בתשובה”. נראה מדבריו שסובר שמנהג זה אינו רק סימנא מילתא אלא משמעותו התעוררות לתשובה וע”כ הביאו במקומו לאחר הלכות התפילות והתקיעות.
[1] וע”ע טעם נוסף שהביא הרמ”א בספרו תורת העולה ח”ג פנ”ו, שבהתבוננות במעשה הבריאה מתפעל מגבורתו של יוצר בראשית… ושהוא מלך, ומתחרט עי”ז על עוונותיו ונמחל לו.
