נשאלתי אם מלצר יכול לאכול בשר בברית בתשעת הימים
תשובה: מלצר שעובד כרגיל בעבודתו ולא בא בדרך מזדמנת לעבוד על מנת לאכול בשר המקיל לתת לו לאכול בשר יש על מי לסמוך בדבר. וכל האמור הוא דווקא מראש חודש אב עד השבוע שחל בו ט’ באב. ובשבוע שחל בו ט’ באב יש להחמיר שלא יאכל בשר כלל.
א. כתוב במנהגי מהר”א קלויזנר (אות קלג) דאם אירע סעודות מצוה כגון מילה ופדיון הבן או סעודת אירוסין או סיום מסכתא מותר לקבץ מנין מצומצם ולאכול בשר ולשתות יין וכו’ ושם הוסיף שמשנכנס אב מותר לקרואים לאכול שם בשר ולשתות יין וכתב “ודוקא קרובים מחמת קורבה או ריעות אבל כל ההולכים רק לשתות יין ובלא זה לא היה רגיל לילך הוי מצוה הבאה בעברה”. וכדבריו כ”כ המהרי”ל (תשעה באב אות ו)
והנה יש לפלפל בדבריו האם מה שכתב דוקא קרובים מחמת קורבה או ריעות דאפשר לומר דדוקא הם אולם יש לדחות דהרי המשך דבריו משמע שבא לאפוקי ממי שהולך בשביל לאכול בשר ויין ובלי זה לא היה רגיל בכך.
עוד כתב שם המהרי”ל וז”ל ומהר”י סג”ל על מילה בשבוע שחל בה ט’ באב אמר כל השייכים לברית מותרין ביין שנא’ שש אנכי על אמרתך (תהלים קיט, קסב). ומילה בערב ט’ באב לא התיר להזמין יותר מעשרה. ולא ישתו יין רק בעל הברית והמוהל והאב ישתו כל הסעודה, והאחרים ישתו רק לברכת המזון. וכמדומה שהחמיר להם דאנשים קלים היו ויבאו לקלות ראש, דהא מהר”ם כתב להדיא במרדכי גדול לכל הקרואים בשר ויין, והכא במהרא”ק הנ”ל לא החמיר כ”א למעט קרואים.
נמצא שבשבוע שחל בו ט’ באב דעת המהר”י סגל להקל לכל השייכים לברית ומילה בערב ט באב רק י’ אנשים.
ומנהגי מהר”א טירנא (עמ’ עו) הביא שהמהר”ק החמיר מתשעת הימים שיהיה מניין מצומצם של בני מצוות שאוכלים בשר ושותים יין.
מבו’ שהחמיר שיהיה מניין מצומצם כל תשעת הימים דלא כהמהר”א שהתיר לכל הקרואים.
נמצא שלפני שבוע שחל בו ט’ באב דעת המהר”ק שיהיה מניין מצומצם, אולם דעת המהר”א קלויזנר להקל לכל הקרואים מחמת קרבה או ריעות בלבד שלא יבוא בשביל הבשר ויין וכו’.
ובשבוע שחל בו סתמות המהר”א קלו’ להקל לכל הקרואים מחמת קרבה וכו’ וכן משמעות המהר”י סגל שהתיר לכל השייכים לברית והמהר”ק החמיר שיהיה מניין מצומצם.
והדרכ”מ (תקנא סק”י) כתב וז”ל ומהרי”ל (שם: ד”ה אב) חילק דבערב תשעה באב אסור לאכול שם רק מנין מצומצם וכן בשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה ויש מקילין בזה אבל מראש חדש עד שבוע שחל להיות תשעה באב בתוכה מותר לאכול שם כל השייכים למילה כגון קרוביו וריעיו עכ”ל.
והנה הרמ”א (סי’ תקנא סעי’ י) כתב וז”ל ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין, אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה; אבל יש לצמצם, שלא להוסיף. ובשבוע שחל ט’ באב בתוכה, אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם, וזה אפילו בערב ת”ב שרי (מנהגים ומהרי”ל), ובלבד שלא יהיה בסעודה שמפסיק בה (ד”ע).
נמצא שאחז שעד שבוע שחל בו כל השייכים יכולים להיות ומשבוע שחל בו יהיה אפי’ מניין מצומצם כל שלא בסעודה מפסקת.
וכתב הט”ז (סקי”ב) לבאר שכל השייכים לסעודה היינו נראה פי’ כל מי שהיה הולך בזמן אחר לסעודה זו הן מחמת קורבה הן מחמת שהוא אוהבו [והיינו לפני שבוע שחל בו].
אולם הט”ז שם כתב להקל לכולם להגיע ומשמע מדבריו כל תשעת הימים וטעמו ששבת הרי דוחה בניין ביה”מ ומילה דוחה שבת וא”כ ה”ה מנהג בשר ויין שידחה.
ובלבוש פסק (סעי’ י) כמ”ש במנהגים דמר”ח עד ט”ב לוקחין מנין מצומצם ויש לוקחים י’ מלבד הקרובים השייכים לבעלי הסעודה וה”ה הפסולים מחמת קרבה שמותר.
והנה מבו’ ברמ”א (סעי’ א) דמילה מר”ח המוהל אבי הבן ובעל הברית לובשים בגדי שבת, והא”ר (אות כז) כתב שאף שמשמע רק הם מ”מ הקיל שם משמע לכולם.
וכתב באשל אברהם מבוטש’ (ד”ה פדיון הבן) גבי פדיון הבן וז”ל אודות פדיון הבן מראש חודש מנחם אב עד התענית לאכול בשר, י”ל שמותר בה מנין חוץ הכהנים, כעין מה שכתב הלבוש [סעיף י] בברית מילה שהמנהג שיהיה מנין בלבד הקרובים פסולי עדות (וכפי מה שכתב המג”א. ואולי המנהג להקל בקרובים סתם, ואולי גם שכן טוב הוא כאח. ואולי גם חבר טוב או רבו בלימוד הוא כקרוב בזה. ואולי הכוונה חוץ הבעל ברית ג”כ ולפי מה שכתב האליה רבה [כאן ס”ק כז] גם הכיבוד דהפתח הוא מעין בעל ברית הסנדק, י”ל שהמנין חוץ מהם ומהקרובים) כן הוא לגבי פדיון הבן שהמנין חוץ כל הכהנים וחוץ הקרובים. ומכל מקום נראה דצריכים להיות קרואים שלולא זמן ההוא היו נקראים והולכים ג”כ לסעודה ההיא, וכל קרואים שלא היה מזמין לולא הנאת אכילת בשר בזמן ההוא, אינם חוץ להמנין רק הם בתוך העשרה היטב.
נמצא לפי יסוד דברי הא”א דלאו דוקא קרואים אלא היסוד אם באים מחמת אכילת בשר או לא ולכאו’ דה”ה המלצר עצמו דמה גרע הכוהנים בפדיון ממנו, ואף שבפדיון המצוה בכהן א”כ היה לו לכתוב כן בלשון יחיד.
ור”י יוזפא (סי’ תתסה) כתב שהמנהג להקל מראש חודש לכל הקרואים אפי’ יותר ממניין.
ובחזו”ע כתב בשם היעב”ץ (סידור עמ’ ריג) שמותר בברית ופדיון לכל השייכים לסעודה ואף נשים הקרובות מותר ובפדיון יאכלו רק י’ לבדם ונראה להקל לכל המשתתפים בהוצאות הסעודה.
ונראה לפי זה כל השייכים לסעודה ודאי שמותר להם להגיע כי כך המנהג, ולגבי המלצר לכאו’ הרי הוא חלק מהסעודה דאל”ה מי ימלצר ואם איתא דהוי רק כשמש ולא כאורחים הרי בלעדיו לא יאכלו לאכול האנשים ודינו כמו הקרואים לבוא וכן הכיבוד דהפתח שכתב הא”ר וגם אם נאמר שלא הרי מדברי הא”א כל שזה אחיו או חברו הטוב וכו’ הוא מהקרואים והשאר הם עוד י’ הבאים מבחוץ שהתירו, וכן יש להביא ראיה מהשו”ע (סי’ סב אבה”ע סעי’ יב) ששמש שאכל בסעודה לדעת מרן מברך ברכת הנישואין ואף שהט”ז חלק על היסוד שם מ”מ מוכח מדעתו שמרן סובר שהשמש חלק מסעודה וגם הט”ז שחלק זה כדי לא לברך ברכת נישואין אבל לא בגלל ששמש לא נחשב חלק מהסעודה למעיין שם, ועיין עוד שם בערוך השולחן (שם סעי’ לח).
ועוד יש לצרף לכך דברי הט”ז שהקיל לגמרי ואף שחלקו על סברתו [עיין חכמת שלמה ומאמר מרדכי ומטה יהודה] מ”מ חזי לאצטרופי, ובפרט שהוא רק מדין מנהג דמדינא דגמ’ מותר עד סעודה מפסקת
אמנם יש לומר שכל זה במלצר שעובד בלא”ה בבריתו ורגיל בכך אבל אם בא בשביל לאכול בשר דוקא ודאי לענ”ד שאין להקל בו שהרי גם אדם שבא רק בשביל זה ובלעדי זה לא היה הולך לברית לא היו מקלים.
אולם יש לומר שכל זה עד שבוע שחל בו ט’ באב דהרי המג”א (אות לה) הביא אחרי דברי הרמ”א שכל השייכים לסעודה רשאים לאכול עד שבוע שחל בו שאז רק מניין מצומצם ואילו הלבוש כתב שאין לחלק אלא בכל תשעת הימים מותר ליקח כל השייכים היינו פסולי עדות ויו”ד מצומצם יותר מכל השייכים וכתב המג”א שאין לנהוג קולא כשניהם וביארו הבגדי ישע וז”ל פירוש כל אחד פוסק קולא וחומרא רמ”א מתיר הכל כל השייכים כל מי שהולך בלא”ה נקרא שייכים וזה רק מיירי קודם השבוע שחל ט”ב להיות בתוכה אבל באותו שבוע שחל ט”ב אינו רשאי ליקח רק מנין מצומצם ממש וזהו חומרא והלבוש כתב קולא שאין לחלק אלא אפילו שבוע שחל ט”ב להיות בתוכה מותר ליקח כל השייכים היינו פסולי עדות ויו”ד מצומצם יותר מכל השייכים, וע”ז כתב שאין לנהוג במקום א’ כלבוש וכרמ”א היינו קולא דמר ליקח אפילו בשבוע שחל להיות ט”ב בתוכה ליקח כל השייכים היינו אפילו אינו פסולי עדות מחמת קורבה רק מה שהולכין מחמת ריעות ואהבה וגם מנין יותר שזה הוי תרי קולא דמר ודמר וזה אסור וק”ל.
וא”כ בשבוע שחל בו כיון שיש שתי קולות אין להקל בדבר בפרט במלצר.
[והנה מה דרצה לדמות למה דאיתא בכתובות (סא.) דהכל משהין [אוכל ולא נותנים] בפני השמש חוץ מיין ובשר ושם הוא מחמת סכנה שיבלע הרוק שלא אכל התבשיל ויסתכן והשו”ע (סי’ קסט) פסק כדברי הרמב”ם שמהדין די לתת לו תבשיל א’ וממדת חסידות מכל תבשיל ותבשיל.
ועיין שם בביה”ל שכתב שבמקום שהשמש מותר לאכול בסעודה אין עניין לתת ולכן לא נהגו בהכי.
אמנם שם המעיין בדברי הגמ’ יראה שהשמש ל”ד אלא ה”ה אדם העובר בשוק כדאיתא במעשה התם וא”כ אין קשר לסוגיא הנ”ל כלל דא”כ כל אדם שיצטער מחמת שיבלע הרוק נקיל לו, וגם אם כן די לו רק בטעימה בעלמא כמבו’ בפוס’ שם להמעיין ובמקום אחר הארכתי בנושא הנ”ל ולכן לא דומה כלל].
