שאלה: כיצד מניח ידיו בתפילה והאם יש הבדל בזמן שהעולם בשלום או בצער, והאם מותר להניח ידיו על חלציו [מותניו] והאם מותר לפרוש ידיו כלפי השמיים ולעשות תנועות.
תשובה: יניח ידיו על ליבו כאשר הם כפותין יד ימין על יד שמאל ויש לכך כמה טעמים ואין הבדל בין זמן של שלום לזמן של צער, ולא יניח ידיו על המותניים בשעה שמתפלל, וכן לא יעשה תנועות וישא ידיו כלפי השמיים.
מקורות:
לגבי צורת הנחת ידיו והאם יש חילוק בין זמן של שלום לבין זמן של צער בעולם
איתא בשבת (י.) רבא שדי גלימיה [משליך גלימתו] ופכר ידיה [משלב ידיו] ומצלי [מתפלל] אמר כעבדא קמי מריה [כמו עבד לפני אדונו] והא דאמר רב אשי חזיתיה [ראיתי] לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא [שיש צער בעולם] שדי גלימא ופכר ידיה וכי איכא שלמא בעלמא [שיש שלום בעולם] לביש ומתכסה ומתעטף [בבגדים] אמר הכון לקראת אלהיך ישראל.
מכאן מבואר שיניח ידיו אחד על השניה כמו שרבא עשה ששילב ידיו כמו עבד כלפי בוראו, ורב כהנא היה עושה כן בשעת צער אולם בזמן שלום היה מתלבש נאה.
וכתב הרמב”ם (פ”ה תפילה ה”ד) וז”ל ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד ולא יניח ידיו על חלציו.
וכתב הב”י על מה שידיו כפותין ימנית על שמאלית שלמד כן הרמב”ם מהגמ’ הנ”ל דמשמע ליה דלעולם הוה פכר ידיה ולא היה משנה מצערא [צער בעולם] או לשלמא אלא בענין המלבושים בלבד.
[אולם הט”ז חלק עליו שהרמב”ם כתב כן מסברא דנפשיה דא”כ היה לו לחלק בין צערא לשלמא בעלמא, ומה שאמר פכר ידיה הוא עניין אחר מענין אחר של צער בר ששובר אצבעותיו ומה שכתב כאן הרמב”ם זה דרך הכנעה בעלמא]
והרמ”א (סי’ צא סעי’ ו) כתב שבעת זעם יש לחבק הידים בשעת התפלה כעבדא קמיה מאריה, ובעת שלום יש להתקשט בבגדים נאים להתפלל וכדעת הטור שם.
אולם מרן השו”ע בסי’ צה וכן בסי’ צא השמיט את הנידון וא”כ דעתו כדעת הרמב”ם שאין הבדל בין זמן של צער בעולם או שלום בעולם ודו”ק.
ובטעם הדבר שכתב הרמב”ם יד ימנית על שמאלית כתב שאפשר שהוא רמז להכנעת יצר הרע שהוא נרמז בצד שמאל, ובדרכ”מ (ג) כתב להגביר מידת חסד שבימין על הדין שבשמאל.
וכתב רבינו הגדול מהר”י אבוהב ז”ל שהכל כמנהג המקום שיש מקומות שחובקין היד והזרוע ימין תחת אציל שמאל ושמאל תחת אציל ימין כשמדברים עם המלך וזהו מנהג ארץ אדום, ויש מקומות שחובקין ידיהן באצבעותיהן, ויש מקומות משימים ידיהם לאחוריהם וכן מנהג ארץ ישמעאל ומכוונים לרמוז כאילו אין להם ידים כלומר שאין להם יכולת זולתו ע”כ. וכן העתיקו המג”א (סק”ב) שהכל לפי מנהג המקום, וכתב בשם האר”י שהיה אומר שיכניעו זרועותיהם על ליבם ימנית על שמאלית וכו’ ושהרמ”ק כתב לכוף האגודל בתוך פיסת היד.
לפרוס ידיו לשמיים בעת התפילה
וכתב בספר חרדים (פט”ז עשה עג) שדוקא בג’ ברכות ראשונות ואחרונות יניח ידיו על ליבו משא”כ שאר ברכות ידיו יהיו פרושות.
אולם בשו”ת באר שבע (סי’ עד) כתב שלא מתפללים בפרישת כפים כיון שעכשיו אומות העולם עושים כן וכ”כ כמה אחרונים ועיין בזה בה”ב (עמ’ שכז-ח) שגם החמיר בדבר.
ולגבי להניח ידיו על חלציו: הרמב”ם לעיל כתב כן וכתב הב”י שאפשר שכתב כן מסברא דנפשיה דהוי יוהרא או שלמד כן ממה שאמרו (ברכות כד:) שלא יניח ידו על סנטרו וכהערוך דהיינו סטרו כמו צלע שנראה כקלות ראש.
ובסי’ צז תמה על הטור למה ביאר בסי’ צה כרמב”ם ובסי’ צז כתב דברי הרי”ף דלא יניח על סנטרו משום גסות רוח, וכתב שאולי הטור סובר סנטרו הינו לחי תחתון והיינו שלא יסמוך לחיו על ידו שכן דרך גסי הרוח.
ובשו”ע כתב את הרמב”ם כאן והטעם משום יוהרא וא”כ לא משום סנטרו, אך בסי’ צז השמיט דברי הטור והרמ”א העתיקו שהוא משום דרך גסות רוח וצ”ע למה השו”ע השמיט כן שהרי למסקנא טעמו של הרמב”ם משום יוהרא ולא משום סנטרו.
