כן, איסור הכיבוס בתשעת הימים אכן כולל גם הכנה לבגדים המיועדים ללבישה לאחר תשעה באב. הסיבה לכך היא כדי שלא להסיח דעת מהאבילות המיוחדת לימים אלו. הרחבה בטעם ומקור האיסור, ובהבנת המושג: 'הסחת דעת מהאבילות' מובא בגמ' (תענית כט:): 'שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס, אמר רב נחמן לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר, ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח אסור, אמר רב ששת תדע דבטלי קצירי דבי רב' ובטעם האיסור כתב רש"י דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים. וכך נפסק באו"ח סי' תקנ"א ס"ג, וכמו כן נפסק שם בס"ז (ע"פ המובא במרדכי תענית תרל"ג) י"א שאסור לתקן בגדים חדשים וכו' וה"ה דאסור לקנותן, ובמ"ב שם סקמ"ט: אפילו דעתו שלא ללבשן עד אחר ט"ב דומיא דכיבוס להניח. וצריך עיון: א. נפסק שם בס"ה (ע"פ תרומת הדשן ח"א סי' קנ"ב) שאסור לעבריות לכבס בגדי העכו"ם בשבת זו, וכתבו בפוסקים שבמקום שאין חשש מראית העין כגון שניכרים שהם של נכרים, או בצנעה מותר (שלא גזרו בחדרי חדרים אלא כשיחשדוהו בדאורייתא), והלא לכאורה מכיוון שעוסק בכיבוס בגדים מסיח דעתו מהאבלות ? (אמנם עי' ב"י שם דמשמע לו מהירושלמי שכיבוס אסור בכל גווני אף בשל גויים). ב. נפסק בהלכות אבילות על מת (יו"ד שפ"ט ס"ד) שאבל אסור תוך שבעה לכבס ולהניח, והביא הש"ך בסק"ז (וכ"כ הרמב"ן שהוא מקור דין זה) שהטעם משום שאסור בעשיית מלאכה, משמע שמשום היסח הדעת מותר (ועי' תענית ל. שהושוו הלכותיהן – 'כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בת"ב'), ויש להבין מה ההבדל ? ג. יש להגדיר מדוע פעולות פשוטות אלו ככיבוס או תיקון וקניית בגדים נחשבים כהיסח הדעת, כיצד ניתן להשוותם לטיול בשוק בת"ב (עי' סי' תקנ"ד סכ"א, וסוף תקנ"ג, ומ"ב תקנ"ט סקמ"א לגבי ההולכים לקברים בכנופיא גדולה… ומסיחין דעתן מאבלות), או לשוח בשעת הקינות (תקנ"ט ס"ה, ע"ש), שיש להימנע מכך משום היסח הדעת ? הגדרת היסח הדעת ונראה שבעצם פעולת כיבוס הבגדים אין הסחת דעת וע"כ מותר לכבס בגדי עכו"ם באופן שאין מראית העין (וכשאינו נכלל במיעוט משא ומתן בימים אלו, וכבר כתבו האחרונים והובא במ"ב (תקנ"א סקי"א) שבזמנינו נהגו להקל משום שהכל נחשב כעת כדי פרנסתינו), אמנם כשמכבס בגדיו במטרה ללובשן אחר תשעה באב מראה בזה שדעתו כבר על הימים שלאחר מכאן, כשיגמרו מנהגי האבילות, וה"ה בתיקון וקנית בגדים באופן זה שניכר שראשו ותוכניותיו מתמקדים במה שיהיה לאחר ימים אלו, זהו הסחת דעת… ומפסיד מהות ימים אלו המיועדים להתבוננות בחורבן הבית ובמצב עם ישראל ובמה שחסר לנו… ומעין זה לכאורה באיסור מלאכה בת"ב במקום שנהגו שלא לעשות, שהטעם הוא כדי שלא יסיחו דעתם מהאבלות, וכתב הרמ"א (תקנ"ד סכ"ב) שנהגו להחמיר עד חצות בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, ועי' מ"א (סקכ"ג) '…ולכן כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך', ומדכתב הטעם שאין מסיח דעתו בכך משמע שהיסח הדעת אינו תלוי בעצם הפעולה, אלא בדחיפות, וממילא אם סובל דיחוי ויכול לחכות לאחרי ת"ב ויעשה עכשיו הרי מסיח דעתו, שגורם לחסוך את עשייתה לאחר ת"ב וכעין כיבוס בגדים הנ"ל, משא"כ כשאין בו שיהוי וצריך להיעשות עכשיו אין מסיח דעתו שעשייתה מחמת ההכרח של עכשיו. עפ"ז נוכל לתרץ קושיית הבה"ל שם (בד"ה על ידי עכו"ם) שהביא מי שכתב שההיתר לעשות מלאכה ע"י גוי הוא דווקא אם נותן לו קודם ת"ב, ותמה עליו כיוון דליכא היסח הדעת א"כ אף בת"ב עצמו, אמנם לאמור לעיל יובן שאין הבעיה בעצם הפעולה, וגם כשנותן לגוי אם זה בת"ב עצמו מסיח דעתו, ששמח בכך שיהיה מוכן לו לאחר תשעה באב. הבדל בין אבילות על מת לאבילות על חורבן הבית ולגבי אבילות על מת אף שהיא חובה על כל פרטיה ומעוררת לתשובה (עי' רמב"ם פי"ג הי"ב מהל' אבל) מ"מ אין עניין שלא להסיח דעת מן המת ואדרבה נאמר בגמ' (עירובין ס"ה, סנהדרין ע.) 'לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנאמר 'תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו' וכו' (משלי ל"א). ועי' טור (או"ח סי' תקנ"ב) שהסביר עפ"ז ההבדל בין אבילות החורבן שאסור בבשר ויין לאבילות על מת שמותר, שבמת מצוה לנחמו לשכח צערו, משא"כ באבילות החורבן אם ישתה ישכח רישו ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו, ומטעם זה יש לאסור אפילו עופות כמו בשר וכו' וע"כ גם אם מכבס בתוך השבעה ומניח לאח"כ האיסור הוא רק מחמת מלאכה אבל אין חסרון מחמת הסחת דעת. חשיבות האבילות על החורבן ובחומרת היסח הדעת מהאבילות בימים אלו ניתן ללמוד מדברי המאירי (תענית ל(: על דברי הגמ' שם 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' שהוסיף כל שנוהג ביום זה דרך מצוה מלומדה ואינו מעורר את ליבו להתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה וכו' וא"כ וודאי שהמסיח דעתו מהאבילות כנ"ל הרי הוא כמי שעושה מלומדה או גרוע מכך.