קבורת שליה

שאלה:

נשאלתי מאדם שאשתו ילדה בבית, האם צריך לקבור את השליה ?

תשובה:

אין חיוב לקבור, אבל טוב לעשות כך וכדלקמן (אך באשה שהפילה ויש חשש שמעורב בשליה גידים ועצמות יהיה חיוב לקבור).

הרחבה ומקורות: השליה היא איבר שמתפתח בגוף האשה יחד עם העובר במהלך ההריון, ותפקידה לאפשר חילוף חומרים בין האם לעובר ולספק חומרי הגנה לעובר, במשך תקופת ההריון השליה ממוקמת בדופן הרחם וממנה יוצא חבל הטבור. כרבע שעה אחר הלידה הרחם מתכווץ ופןלט את השליה.                        והנה לגבי קבורת אברים מן החי, מובא בגמ’ בכתובות כ: שמוכי שחין קוברין את זרועותיהם, עוד מובא במדרש (בר”ר ס’) יפתח מת בנשילת אברים בכל מקום שהיה הולך בו היה אבר נישול הימנו והיו קוברין אותו שם, הה”ד ‘וימת יפתח ויקבר בערי גלעד’ (שופטים י”ב ז’), בעיר גלעד לא נאמר אלא בערי גלעד.

ומשמע מרש”י בכתובות שם שהוא משום שמטמאין כאבר מן המת, וכך כתב להלכה בשו”ת נודע ביהודה (תניינא, יו”ד סי’ ר”ט) שהחיוב לקבור אברים אינו מדין חיוב קבורה אלא שלא יטמאו הכהנים, וכ”כ בשו”ת שבות יעקב (ח”ב סי’ ק”א) ע”ש, וע”ע בשו”ת יביע אומר (ח”ט יו”ד סי’ ל”ה) במה שהוסיף והרחיב.

ויעויין בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ג סי’ קמ”א) שנשא ונתן בעניין וחלק על דברי הנו”ב הנ”ל לגבי אברים שיש בהם גידים ועצמות, אך בבשר מן החי וכל מצב שאין עצם אין חיוב לקבור (ולכאורה נראה שחזר בו מתשובה קודמת, עי’ יו”ד ח”א סי’ רל”א) וע”כ אף בשליא א”צ לקבור, אך כשיש חשש שמעורב בזה גידים ועצמות כגון בשליא של אשה שהפילה יהיה חיוב קבורה.

אמנם מובא בירושלמי (שבת פי”ח ה”ג) שיש עניין לקבור השליה: ‘תני השוליא הזאת בשבת עשירין טומנין אותן בשמן (שהיא רפואה לחמם הולד) והעניים טומנין אותן בתבן וחול, אלו ואלו טומנין אותן בארץ (אחר השבת) כדי ליתן ערבון לארץ’, ומבארים קרבן העדה והפני משה שם שמיד שנולד קובר ממנו בארץ למשכון ולסימן שישוב אל העפר כשהיה.

וכתב על כך בשו”ת ציץ אליעזר (ח”י סכ”ב פ”ח אות ט’): ‘נראה מזה שאמנם חיוב קבורה מדינא אין בזה אבל יש בזה משום מנהגא, ומרזי עולם כדי לתת עי”כ ערבון לארץ, ואולי המכוון שיש בזה משום סגולה לחיים ארוכים, ובשדי חמד מערכת ק’ כלל ל”ז ראיתי שמביא בשם ספר נחמד למראה שכותב ללמוד מהירושלמי הנ”ל דהשליא של הולד צריך קבורה, וכי לא יפה עושות נשים שזורקות אותה לבית הכסא, דהטוב הוא לקברה בארץ להורות הערבון ע”ש, וברור דאין כוונתו ללמוד מזה שיש חיוב קבורה, אלא כוונתו כנ”ל שיש בזה משום מדה טובה נסתרת, וזהו שמסיים בלשון דהטוב הוא לקברה בארץ, והיינו לא משום חיוב ממש אלא משום סימן וזכר להורות הערבון’.

ישנם בתי חולים המוסרים את השליות לעשיית תמרוקים ותרופות, ויש מהפוסקים שהתנגדו לכך מהטעם הנ”ל, שהרי צריך לטומנם בארץ, וכן מחמת שבשליות היוצאות בשעת הפלה יש חשש שיש בהם נפל החייב בקבורה (שו”ת מנחת יצחק ח”ז סי’ ק”ב, וכן בשם הגריש”א בקובץ תשובות ח”א סי’ קכ”ה) ומאידך מדברי אג”מ יו”ד ח”א סי’ רל”ב משמע שכשאינו חייב בקבורה מותר ע”ש, וכן בשו”ת ציץ אליעזר (שם אות י”א) כתב שמותר להנות באבר הפורש מן החי ומותר לרופאים להתלמד עליו דרכי רפואה, וכמובן לא להשליכו אח”כ בבזיון אלא להצניעו או לקוברו, ע”ש. ובכל מקרה לאחר שנעשתה התרופה מותרת בשימוש (עי’ חשוקי חמד נדרים מא:). [ויש עוד שדנו לגבי אכילת השליא שי”א שמועיל לבריאות, ואכמ”ל].