אודות השאלה המצויה כיום האם ניתן להורות היתר לאשה למנוע הריון ע"י קשירת חצוצרות.

תשובה: ככל ויש צורך גדול בקשירת חצוצרות בכדי למנוע הריון מחמת חולי או דיכאון אף שאין חשש סכנה, ואין אפשרות להשתמש באמצעי מניעה (כדורים והתקנים), ככל ובני הזוג קיימו מצוות פריה ורביה, יכולה האשה לעשות קשירת חצוצרות בכדי להימנע מהריון אבל ראוי ונכון להשתדל ולהיוועץ ברופאים כיצד ניתן לעשות זאת במצב הפיך שכשהאשה תבריא תוכל להיכנס להריון.

מקורות: בדרך כלל קשירת חצוצרות אינה הפיכה, ולכן נשים שהתחרטו על התהליך ורוצות להרות יופנו להפריה חוץ גופית. אך בשיטות אחרות של עיקור חצוצרות, כגון על ידי חסימת החצוצרה בטבעת, יש לפעמים אפשרות לשחזר את החצוצרה בניתוח, לחבר מחדש את החצוצרות, או להסיר את הטבעות שחסמו אותן.

כידוע ישנו איסור מן התורה על סירוס, הנלמד מן הפסוק “ובארצכם לא תעשו” (ויקרא כב, כד), כמבואר בגמרא במסכת שבת (קי, ב). הגדרת סירוס היא “הפסדת אברי הזרע” כמבואר ברמב”ם (הלכות איסורי ביאה פרק טז) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן ה).

“הפסדת איברי הזרע” – היינו באופן קבוע, ושלא כבאמצעים למניעת היריון שבהם בדרך כלל הפגיעה היא זמנית או שאין פגיעה משמעותית. באיסור סירוס נכללים אמצעים בלתי הפיכים.

הנה בעיקר דין סירוס באשה פסק הרמב"ם (בפרק טז מהל' איסורי ביאה הל' יא), שהמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור. וכתב הרב המגיד, שהמקור בתורת כהנים, ר' יהודה אומר אין הנקבות בסירוס, ופירש רבינו דחיובא הוא דליכא אבל איסורא מיהא איכא, מדלא תני שמותר לסרס את הנקבות, ולכן כתב רבינו "פטור". ע"כ. וכן פסק מרן בש"ע (סי' ה סעיף יא).

ולכאורה קשה ממ"ש הרמב"ם (שם הל' יב), שהאשה מותרת לשתות כוס של עיקרין כדי לסרסה שלא תלד. וכ"כ מרן בש"ע (שם סעיף יב). אלמא דשרי לכתחילה. והב"ח (ס"ס ה) עמד בזה, וכתב, שאין לומר שדוקא שתיית כוס עיקרין מותר, אבל סירוס בידים אסור, שהרי כתבו התוס' (שבת קי: ד"ה והתניא, ושם קיא. ד"ה בזקנה) דלא שייך סירוס בנקבה, אלא ע"י השקאת סם. אלא י"ל שלא אסר הרמב"ם אלא במסרס הנקבה, באופן שאין לה צער לידה יותר משאר נשים דעלמא, אבל המסרס לצורך שלא תלד בקושי יותר משאר נשים מותר. ע"כ.

אך מרן הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ח (חאהע"ז סי' יד) כתב להשיב על הב"ח שבאמת שייך סירוס באשה בניתוח של הסרת האם, וכוונת התוס' שבת שאין איסור מה"ת בסירוס הנקבה. וכ"כ הט"ז (סי' ה סק"ז), דמ"ש הב"ח בזה, שלא בדקדוק הוא, שלא כתבו התוס' אלא שאין שייך סירוס באשה, כלומר, שאין איסור סירוס באשה, ומ"ש לחלק בין כשיש צער לידה ביותר לאין צער לידה, אינו במשמע מדברי הפוסקים כלל. אלא שבהשקאת עיקרין מותר אפי' לכתחלה. ע"כ. וכ"כ הפרישה (סק"ל). והחלקת מחוקק (סק"ו) והבית שמואל (ס"ק יד). ע"ש.

וכן כתב הגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"ב (סי' מז דף קכ רע"ב) שהשיג ג"כ ע"ד הב"ח, והעלה שאין חילוק בזה בין אם יש לה צער לידה יותר משאר נשים או לאו, ומ"ש הרמב"ם שהמסרס את הנקבה פטור אבל אסור, היינו במסרס בידים שמקלקל את חדרי בטנה, ומה שאמרו שאין סירוס בנקבה היינו אין דין סירוס לאסור מה"ת בנקבה, אבל פעולת הסירוס אסורה בנקבה מדרבנן, גזרה נקבה אטו זכר, אבל השקאת כוס של עיקרין לאשה מותר לכתחלה, שכיון שבהשקאת כוס של עיקרין לזכר ליכא אלא איסורא דרבנן, לא גזרו כלל בנקבה, דהוי גזרה לגזרה דלא גזרינן. ע"ש. וז"ל מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' ה ס"ק יד): "העיקר בזה בכוונת הרמב"ם ומרן הש"ע, שדוקא במעשה בידים באיברי ההולדה אסור מדרבנן, אבל שתיית כוס של עיקרין מותר לכתחלה אפילו בלא צער לידה. ודלא כמ"ש הב"ח וכו'. וע"ע בספרו יעיר אוזן (מע' א אות יח). גם החתם סופר (אה"ע סי' כ) תמה על הב"ח בזה וכוונת הרמב"ם היא שבמסרס בידים באשה פטור אבל אסור, ושתיית כוס של עיקרין מותרת לכתחלה וכו'. ע"ש. וכ"כ הרה"ג מהר"י פארדו בתשובה שהובאה בשו"ת חיים וחסד מוספייא (סי' כה).

מסקנת הדברים ברורה, שאיסור סירוס באשה אינו אלא מדרבנן, ולכן ברור הוא לא רק במקום שיש חשש ספק סכנה שיש להורות להתיר קשירת החצוצרות, וכמ"ש בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רסה) שיכון שהלא רוב הפוסקים באה"ע סי' ה' סי"א ס"ל דסירוס הנקבה רק דרבנן, כאשר בארתי בשבט הלוי ח"ו סי' ר"ד, ואף לדעת הגר"א שהוא איסור תורה, ולדידן הוא עכ"פ אולי בספק איסור תורה הלא בפקוח נפש אנו עומדים שנדחה הכל.

ואף בתשובה אחרת של  האגרות משה (אה”ע חלק ד סימן לד), משנת תשל”ט, העלה במסקנא להקל, ושם הוא מבאר ומדגיש, שכל מה שהוא אסר בשו”ת אגרות משה (חלק א סימן יג) היה אך ורק משום שהיה לה עצה אחרת איך למנוע היריון ובכך תוכל לשמש עם בעלה, אבל במקרה שאין כל פיתרון אחר, גם הוא מסכים שיש להקל ולהתיר את הניתוח המסרס.

ואף שהם התירו רק במקום סכנה אבל האמת יורה דרכו כיון שכל איסור באשה אינו אלא מדרבנן יש להקל גם במקום שאין ספק סכנה אבל יש לאשה צער גדול וישנו חשש שתדרדר דכאון וכיו"ב, ובני הזוג קיימו מצוות פריה ורביה יש להתיר קשירת חצוצרות במקום שזה הפיך. אמנם מ"ש הגאון הרב אליעזר ולדנברג בשו"ת ציץ – אליעזר (חי"ד סי' צו) להתיר כריתת חצוצרות במקרה הצורך, אבל דעתו מבוססת על ההנחה שפעולה זו הפיכה, ומהספרות המקצועית עולה שהיא איננה הפיכה^[1]. ולכן אין להתיר רק במקום סכנה. אבל כל זה בכריתת החצוצרות.

יוצא מכל זה בקשירת חצוצרות באופן שניתן לתיקון יש להקל כל שיש  צער גדול לאשה חשש לדיכאון וכויו"ב. וע' בשו"ת מעיין אומר ח"ח שמרן אאמו"ר זצ"ל שהורה בכמה מקרים להתיר קשירת חצוצרות ע"ש.

ומ"מ אם לא קיים הבעל מצות פריה ורביה, וכמ"ש במעשה רוקח (בפט"ז מהא"ב ה"ט), שאם היא אשת איש ומונעת את בעלה מלהוליד, קרוב הדבר שעוברת משום לפני עור לא תתן מכשול.

[1] ע' בכתב עת: תחומין ח"לב (ע' קה-קט), קשירת חצוצרות לאישה היולדת בהפריה חוץ – גופית. אמנם יש שיפור עצום בסיכויי ההצלחה של ניתוח שבו מחברים את החצוצרות בשנית, אבל עדיין זקוקים לניתוח, ויש לטעון שפעולה המצריכה ניתוח כדי להופכה אינה נחשבת לפעולה הפיכה. גם כיום, סיכויי ההצלחה מגיעים ל – 50 אחוזים, אבל לא מתקרבים ל – 100 אחוזים. עיינו: Deffieux X et al., "Tubal anastomosis after tubal sterilization: a review", Arch Gynecol Obstet, 283 (5): 1149 – 58, May 2011.