שאלה:

נשאלתי מחתן שהוריו גרושים, וכ”א מהם התחתן שוב והקים משפחה, האם יש מניעה שהוריו ילווהו לחופתו כפי המנהג ששני האבות מלווים החתן ושתי האמהות את הכלה ?

תשובה:

אין שום בעיה הלכתית בכך (ואינו נושא הלכתי), אך יש שכתבו להימנע מכך מחמת שאינו סימן טוב, ואם הדבר חשוב מאוד לו או להוריו ובוודאי אם יש חשש שמישהו יפגע מכך, אין צורך להקפיד.

הרחבה ומקורות: נושא זה של לווי החתן לחופה מוזכר לראשונה ברמ”א בהלכות אבלות (יו”ד סי’ שצ”א ס”ג) וכן יוכל להכניס חתן כדרך ארצינו ששני אנשים מכניסין החתן תחת החופה וכו’ ע”ש.

אין מקור לכך בדברי חז”ל, אך יש שכתבו שאולי מעין רמז לזה בגמ’ בברכות (סא.) ויביאה אל האדם א”ר ירמיה בן אלעזר מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם הראשון, מכאן למדה תורה דרך ארץ שיחזור גדול עם קטן בשושבינות ואל ירע לו[1], ופירש”י שושבין משתדל בחופתו ובזיווגו, וע”ע רש”י בעירובין יח: (ד”ה שושבינות). כמו כן מציינים את דברי זוה”ק בראשית עה”פ ויביאה אל האדם, והכי אלפנא דבעי אבא ואמא דכלה לעיילא ברשותא דחתן, כדאמרי את בתי נתתי לאיש הזה. וע”ע ב”י (אהע”ז סי’ ס”א) בשם בעל העיטור – חופה הוא שמוסרה האב ומכניסה בבית שיש בו חידוש וכו’  ובביאור הגר”א (שם סי’ נ”ה סק”ט) נראה שמכריע להלכה: ‘אבל העיקר שעניין החופה שקונה הוא יציאתה מבית אביה והולכתה עם החתן לביתו לשם נישואין’. עוד מובא במדרש (בר”ר ח’ י”ג) אמר רבי יהודה בר סימון, מיכאל וגבריאל היו שושבינין של אדם הראשון (ועי’ רדב”ז ח”ב אהע”ז סי’ ס”א, שאין סתירה מהגמ’ הנ”ל שנא’ שהקב”ה היה השושבין, שישנם שני סוגי שושבין, וחז”ל קראו שושבין אף לשדכן, ע”ש).

ואף שאין מקור ברור למנהג זה כפי שנהוג כיום,[2] מובא בספרים שהוא מנהג ישראל מקדמת דנא וכמו רבים ממנהגי החופה שיסודתם בהררי קודש, ויש מהפוסקים שהקפידו מאוד שלא לשנות כלום מצורת המנהג, וע”כ התעוררו דיונים שונים בעניין זה, כגון לגבי אופן הליווי, ישנם מהפוסקים שהתנגדו לנוהגים שאת החתן מלווים אביו ואמו ואת הכלה אביה ואמה, יעויין בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ קפ”ז) שכתב על זה בחריפות רבה ושמן הסתם נלקח ממנהגי הגויים, והדגיש החשיבות הרבה שלא לשנות, וע”ע בשו”ת משנה הלכות (ח”ז סי’ רמ”ז, ח”ט סי’ רפ”ז) שהאריך בעניין, אמנם מאידך ידוע שרבים מגדולי הדור בפרט בחו”ל כהגר”מ פיינשטין והגר”י קמנצקי ועוד לא ראו בכך שום פגם, ואף לכתחילה. מקרה נוסף שדנו בו, אם יוכל ללוות לחופה אב שאינו יהודי, ויעויין בשו”ת אג”מ (יו”ד ג’ ק”ו) שכתב שאין לאפשר זאת בשום אופן, וגם אם הגוי אדם חשוב וכדומה, ע”ש.

ולגבי הנשואים בזיווג שני אם יכולים ללוות, בספר שלחן העזר (ס”ז ס”ד) הביא שמנהג העולם שלא לכבד שושבינות לאיש אשר נשא זיווג שני או לזוג בלי ילדים, וכתב שכל הדברים האלו אין להם מקור ולא מצא כן בשום ספר וכנראה מפי נשים זקנות נובע המנהג, ומאן דקפיד קפיד, אולם שמעתי בשם צדיקים אעפ”י שאין שום מקור הנח לישראל שנהגו כן וכו’. ויעויין עוד בהגהות עזר מקדש (אהע”ז סי’ ס”ח ס”ב) שכתב שמעתי שלא יהיה שושבין זיווג שני, כן אומרים הבריות וכו’, אמנם נראה לענ”ד שאינו נוגע לענינינו וכוונתו לסוג שושבין המדובר שם לגבי טענת בתולים שמעמידים עדים למשמש שלא ינהגו מנהג רמאות, וכפי הטעם שהציע, ע”ש, וע”ע בשו”ת מנחת יצחק (ח”ה ס”פ) מש”כ בזה.

ועי’ שו”ת משנה הלכות (ח”ה סי’ רמ”ז) שלא מקבל דברי שלחן העזר שאין לזה מקור ונובע מנשים זקנות, (ולמד שדברי עזר מקדש הנ”ל קשורים לעניין זה, ומדלא דחה המנהג ראיה שיש מקור לזה), וע”ש מה שהאריך.

וע”ע בשו”ת לבושי מרדכי (מהדורה רביעאי סימן כ”ב) שאולי סיבת המנהג משום שזיווג ראשון בת קול יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני, ובזיווג שני לפי מעשיו (סוטה ב. סנהדרין כב.), ‘א”כ י”ל דלא מסמני מילתא, דהיא לפי מעשיו ובחתן וכלה בזיווג ראשון אינו כן, והוה כמו אין שייך בדנפשיה’. והציע עוד בהסבר הדבר: ‘לפי מה שנהגו מקדמת דנא במדינה זו ובגליל עליון כן הוא עוד בזמן הזה, כי אין מכבדין שושבינות, רק האב והאם הם מכניסין לחופה, ואם היא בזיווג אם חורג, מסתמא אין אהבתה כדבעי למהוי כידוע, על כן נשתרבב המנהג אפי’ במקום שמכבדין השושבינות’. וכן בשו”ת מנחת יצחק הנ”ל כתב דהוי רק משום סימן טוב, כמו שעבדינן כמה עניינים בנישואין לסימן טוב, וכ”כ בתשובות והנהגות ח”ב סי’ תרנ”ב, וסיים שאין להקפיד כשיש בזה צורך או קפידא. ומאידך בשו”ת שרידי אש (ח”א סימן צ”ט) נראה שנטייתו שלא לחשוש כלל, ובפרט במקןם צער, וזה לשונו: …אבל אין למנהג זה שום מקור, ומי שאינו חושש לזה אין חוששין לו, ולדעתי יש בזה משום גרימת צער לאב, ומי שדעתו יפה יכריע בזה.

לסיכום, כמשתמע מדברי הפוסקים אין לעניין זה מקור, ואם מקפידים עליו הוא משום סימן טוב, ואין טעם להקפיד כשיגרם צער לחתן או לכלה או לאחד ההורים מחמת כך.

[1] עי’ שו”ת להורות נתן ד’ כ”ז, ומש”כ עפ”ז שדווקא גדול, ולא ראוי שבתולה תהיה שושבין, ע”ש.

[2] והמשמעות של שושבינים שמוזכר בדברי חז”ל הוא לאו דווקא בני משפחה אלא חברים קרובים ששמחים איתם, או בהקשר אחר סוג של עדים על טענת בתולים (עי’ כתובות יב. וטוש”ע אהע”ז סי’ ס”ח).