שמיעת שירים בכל ימות השנה
איתא בסוטה (מח.) מתני' משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין וגו'. גמ' וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב אמר רב הונא בריה דרב יהושע דאמר קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם אמר רב אודנא דשמעא זמרא תעקר. וכו' אמר רב אודנא דשמעא זמרא תעקר אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה וכו' אמר רב הונא זמרא דנגדי (מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם) ודבקרי (שמזמרים בשעה שחורשים אינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שערב עליהם) שרי דגרדאי (שאינו אלא לשחק) אסיר.
ובגמ' גיטין (ז.) שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסיר שרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל בעמים ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו אי מההוא ה"א ה"מ זמרא דמנא אבל דפומא שרי קמ"ל.
ופרש"י זמרא. לשורר בבית המשתאות. והתוס' (ד"ה זמרא) כתב שראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי (מגילה ג,ב) גלותא דהוה דמיך וקאים וכו' (רגיל היה להיות מזמרין לפניו בשוכבו ובקומו. פנ"מ קוה"ע) שמתענג ביותר, ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה. וכ"כ הסמ"ג (עשין דרבנן ג' רמט ע"ג) גבי שיר של מצוה ועיין בסי' שלח שהתירו הפוס' לגוי לנגן בכלי שיר בפני חתן וכלה.
והמאירי (גיטין ז.) כתב וז"ל כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשמעו ולהשתעשע בו בין שנעשה הזמר בכלי בין שירה על פה וכו' ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם ואף המקראות מלמדים שלא נאמר אלא דרך פריצות והוא שאמר כעמים כלומר כמנהג העמים וכן בשיר לא ישתו יין שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש.
נמצא שכל איסור כלי זמר היינו דרך פריצות וכו'. וכן משמע מרב האי גאון בתשובות הגאונים (הרכבי סי' ס).
וכתב הרמב"ם (תענית ה,יד) וז"ל וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין.
וכתב הטור (סי' תקס) לבאר דברי הרמב"ם וז"ל משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין ובפה דוקא על היין אבל הוא ביאר בתשובת (סי' שע) שאלה דאפי' בפה אסור אף בלא משתה ואין חילוק בין לשון עברי ולשון ערבי כ"ש אם הן דברי ניבול שאסור לשומעו אף בלא מליצה וניגון וה"מ שירת אהבים כגון לשבח יפה ביופיו וכיוצא בו, אבל מותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה.
נמצא שלדעת רש"י דוקא בית המשתה והתוס' הוסיפו להחמיר למי שרגיל בכך אפי' שלא בבית המשתה (כך ביאר הטור) והרמב"ם אסר בכל אופן (ע"פ ביאור הטור) חוץ משירות ותשבחות על היין אפי' בבית המשתה, וכן בשמחה של מצוה מותר כמש"כ התוס' ועוד.
ובשו"ע (תקס סעי' ג) כתב כהרמב"ם שכלי שיר או מיני זמר וכל משמיעי קול שיר לשמח בהם ואפי' שיר בפה על היין אסור. נמצא שסובר כמו שכתב הרמב"ם בפסקים ולא בתשובה.
והמג"א (סק"ט) תמה על השו"ע למה השמיט דברי הטור בשם הרמב"ם וכתב שנשים המשוררים בשעת מלאכתן שלא כדין הן עושין (וראיתו מהגמ' דלקמן) וכתב שהב"ח כתב לאסור שירה בפה אפי' לא על היין וכן פסק במשנ"ב (סקי"ג).
אולם הרמ"א העתיק דברי רש"י ותוס' שדוקא בית המשתה או מי שרגיל בהם כגון מלאכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר אסור.
והכה"ח (סקכ"ו) כתב בשם השל"ה כהשו"ע שכן סתמו כל הסופרים וכ"כ הב"ח והא"ר. עוד כתב הכה"ח (סקכ"ט) שמותר לשיר לתינוק כדי שישן אך לא שירי עגבים וכו' ע"ש.
שמחה של מצוה
עוד כתב השו"ע כהרמב"ם וז"ל אך נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאה וכו' על היין (והרמ"א כתב דלצורך מצוה גם מותר וכתוס'[ומ"מ אין לשמוח ביותר.מג"א ומשנ"ב]). וכתב כה"ח (סקל"ד) שנהגו להקל בכל דבר מצוה כגון מילה ופדיון הבן וכו'.
וכתב המג"א (סק"י) וז"ל כתוב בליקוטי מהרי"ל שלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך כי עניתני וכה"ג כמה פיוטים לשמחת הריעות כי אז התורה חוגרת שק ואומר' עשאוני בניך כמין זמר אך בב"ה לרגלים מצוה לזמר וכו' עכ"ל ונ"ל דלא שרי אלא אותם השירים שנתקנו על הסעוד' כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור וכו'. והט"ז (סק"ה) כתב שלא התירו בשמחת מצוה אלא זכרון חסדי ה' ולא לשורר קדיש וכו'.
וצ"ע בדבריו שהרי לא משמע כן בראשונים וראיתי שכן תמה בא"א בוטש' (תנינא סי' תקס). לכן כל שמחה של מצוה מותר בכלי שיר וכ"פ ביחו"ד (שם) אך שירי עגבים ודאי אסור כמש"כ הכה"ח סי' תקס ע"ש.
שירים מוקלטים
הנה באגרו"מ (ח"א סי' קסו) כתב להקל בזמר היוצא מהפה ברדיו אבל בכלי שיר לא הקיל ואסר בימי הספירה למקלים לשמוע בזמר בכלי שיר בשאר ימות השנה ע"ש.
ובשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' לג) כתב שאין לפקפק ולהרהר כלל על מה שבנ"י יוצאים בזה ביד רמ"א וכו' שפוסק בסי' תק"ס שם שהגזירה שלא לנגן בכלי שיר היא רק על מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה. וא"כ משום זה לבד יש כבר מקום נרחב להקל לימוד הזמר בכלי שיר ושם הביא דברי האגרו"מ וכתב עליו וז"ל ולדעתי מכיון שבבין המצרים אסור גם בריקודין ומחולות (עיין משנ"ב סי' תקנ"א ס"ק ט"ז). א"כ אסור אפי' אם השירה והזימרה היא ממה שהקליטו משירה וזימרה דפה, וה"ה גם בימי ספה"ע, וכך נוהגין. וכן כתב בשו"ת כפי אהרון (סי' נב).
ובשבט הלוי (ח"ב סי' נז אות ב) הביא דברי הרמב"ם וכתב שאסור והוא בגדר "כל משמיע קול של שיר". ובחלק ח (סי' קכז אות ב) כתב וז"ל ולדעתי אפילו אם הטיעפ נעשה משירה בפה נהפך לכלי שיר, אלא שכהיום מקילים אפילו מדקדקים בזה, ויש ללמד עליהם זכות, ופעמים הרבה עושים לפקח עצבותי' ושרי, ובפרט בנשים שכיח זה. ובדברי יציב (ב,רמו) הסתפק בדין ובשבט הלוי בחלק ו (סי' סט) הביא בשם שערים המצויינים להלכה להקל בשירים שברדיו דהרי שומעים שם רדיו ודברי מסחר והשירים בין לבין והוי בטל ברוב וכו' אולם הוא חלק עליו אך כתב שאם זה לדבר מצוה או למי ששומע לפקח עצבונו שי"ל שבגדר מצוה הוא, כאשר כבר כ' הגאון מהרש"ג (ח"ב סי' קנ"ה).
אמנם בשו"ת חלקת יעקב (א' סי' סב) כתב סניף להקל ללימוד זכות על הרגילים לשמוע קלטות שכיון שהגזרה על כלי זמר לא היה בנמצא כלים אלו, אפשר שאינם בכלל גזרת חכמים ובפרט על ידי רדיו וכדו' שפנים חדשות באו לכאן וכו'.
ובשו"ת אורל"צ (ח"ג פ"ל אות ג) כתב שהמנהג להקל לשמוע מכלי שיר וכדעת הרמ"א אך לכתחילה יש להימנע ואפי' מטייפ מלמד מי שחולה או סובל מעצבות או מחוסר מנוחת נפש וכן לילדים שבזה יש להקל.
אולם יש כמה ספקות להתיר שמא הלכה כהמאירי ועוד שכל מה שאסור זה שירה דרך פריצות ואת"ל שלא שמא הלכה כהרמ"א שכל האיסור הוא בבית המשתה או לאדם הרגיל בבוקר וערב ועוד שכמה פוסקים המנהג כהרמ"א ואת"ל שלא שמא הלכה כהחלקת יעקב ששירים מוקלטים לאו בכלל הגזרה.
אמנם ירא שמיים ראוי שיחמיר על עצמו בדבר והמקיל יש לו ע"מ לסמוך וכן העלה מו"ר ביחו"ד (ח"א סי' מה).
