שאלה:

שלום וברכה לכבוד הרב! אנו גבאי בהכ"נ. מידי חודש, נערמים כל מיני חפצים שנשכחו במתחם בהכ"נ או המקווה. עד עכשיו היינו אוספים ושומרים אותם במחסן בהכ"נ. אלא שעם הזמן, התווספו יותר מדי פריטים, ואין דורש אותם. כעת, אין באפשרותנו לשמור אותם יותר, מחוסר מקום. לכן, החלטנו לתלות שלט עם המילים הבאות:

"הנהלת בהכ"נ מודיעה בזאת, שכל מי ששכח או איבד חפץ כל שהוא, אם לא יבוא לדרוש את שלו עד תום חודש מעכשיו, אנו רואים בזאת נתינת רשות  מפורשת לגבאי בהכ"נ, למסור את חפציו לצדקה, ולא יוכל  מאן דהו לבוא יותר בטענות לוועד בהכ"נ. ראו הוזהרתם!"   

שאלתנו לרב היא: האם שלט כזה יועיל בכדי לפנות את החפצים מבהכ"נ? שמענו שאולי יש בעיה בשלט כזה.

לכאורה, אחרי שהמתפללים יראו את השלט, אם בכ"ז הם לא יבואו לדרוש את שלהם, זהו סימן שהם מתייאשים מחפציהם, מוחלים על רכושם, ומפקירים אותו. ממילא, לא תהיה לנו בעיה למוסרו.

תשובה:

הדיון צריך להתחלק לשניים:

דיון אחד שנוגע לחפצים שהתאספו עד עכשיו, האם ניתן למסור אותם לצדקה.

ודיון אחר, שנוגע לחפצים שעתידים להישכח מכאן ולהבא.

דין החפצים שנשכחו עד עכשיו:

ראשית, הודעת הנהלת בית הכנסת אינה מועילה בכי הוא זה, להוציא ולהפקיר את רכוש האבוד או הנשכח, של באי ביהכנ"ס.

כלומר, אפילו ע"י כתיבת הודעה מפורשת שבתום 30 יום הרכוש יופקר, אין לאמירה זו שום תוקף, מפני שהנהלת ביהכנ"ס איננה בעלים על הרכוש, אלא רק 'שומר אבידה' עבור בעליו.

וכך היא הגדרת הדברים:

מהרגע שהמוצא הרים [או במקרה של בהכ"נ, שחצר בהכ"נ זכתה בחפצים], לפני ייאוש הבעלים, הרי שהמוצא הופך להיות השומר של הבעלים עד שזה יבוא לתבוע את שלו.

ממילא, אין המוצא יכול לקחת את החפץ לעצמו, או אפילו להוציא את זה מתחת ידו ולהפקירו, מפני שאין זה שלו, אלא רק מופקד בידו, עד שיבואו הבעלים לתבוע את ממונם. ואם המוצא יעשה זאת, הרי שגזל את הבעלים.

אם כן, בנד"ד, גם אם לבסוף הבעלים יתייאשו, כגון שיזכרו שנאבד החפץ שלהם, אבל לא ידעו היכן הוא נמצא, ומתוך כך יתייאשו ממנו, הדבר כבר לא יעזור. כאמור, ברגע שהמוצא הופך להיות השומר של הבעלים על החפץ, אין לו אפשרות יותר לקנות אותו לעצמו, מפני שקיי"ל כאביי, שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש.

אם כן, לכאורה הדין צריך להיות: " יהיה מונח עד שיבוא אליהו! ".

בנוסף, יתכן כפי שנראה בהמשך שהבעלים אינם מודעים שנאבד להם החפץ, מפני שמבחינתם חפצם מונח במקום שמור (כדין המניח חפץ מאחורי הגדר, שאסור למוצאו לקחתו- מפני שיש לחפץ דין מונח), כפי שמבואר בחו"מ סימן ר"ס סעיפים ט ו י.

לפי זה יוצא בינתיים, שאסור לגבאי בהכ"נ להוציא את החפצים מבהכ"נ מפני שתי סיבות:

• כיוון שחפצים הונחו שם מדעת ונשכחו בטעות, והמקום הוא מקום שמור.

וכפי שכתוב בש"ע סימן ר"ס סעיף ט: "חפץ שנמצא בדרך הנחה, אסור ליגע בו, מפני שאומרים: שמא הבעלים הניחוה שם עד שיחזרו, ואם יבוא ליטלה וזה דבר שאין בו סימן: הרי איבד ממון חבירו"

• וכיוון שיתכן שחפצים אלו הגיעו לחצר בהכ"נ עוד לפני שהבעלים הבחינו בכך, מפני שנשכחו שם בטעות, הרי שגם אם לבסוף הבעלים יתייאשו, אין הדבר מועיל כלום, מפני שקיי"ל "יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש", כלומר שהגיעו לחצר בהכ"נ, שהיא חצר המשתמרת עבור הבעלים, עוד לפני שהבעלים הבחינו שנאבד להם אותו חפץ.

ממילא כאמור לא תועיל הודעה להוציא את החפצים ממתחם ביהכנ"ס.

אלא שישנה סוגיה אחרת שבגינה ניתן יהיה סוף סוף להוציא את החפצים מבהכנ"ס.

וכ"כ שם בב"מ דף כט ע"ב בתחילת הגמרא, מיד אחרי המשנה, בשם שמואל:

"המוצא תפילין בשוק, ואינו מוצא את בעליו, שם את דמיו ומניחם!"

כלומר, במקרה שאדם מוצא חפץ ברשה"ר, ורוצה להשתמש בו עד שיגיעו בעליו, ניתן לשום את ערכו של החפץ, אפילו על ידי המוצא עצמו, [ואין חוששים שמא יישום את החפץ בפחות מדמי שוויו, מפני שנוגע בדבר], ולאחר מכן, להפוך את חיוב השבת האבדה לחוב כספי, שמוטל על המוצא לשלם לבעלים במקרה ויבואו לדרוש את שלהם.

וכך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסז סעיף כא:

מצא תפילין: שם דמיהן ומניחן עליו מיד, אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה.

לפי זה, בנד"ד, גבאי בהכ"נ יכולים לשום כל אחד מהפריטים שנאבדו בבהכ"נ או במקווה, ואח"כ לצלם אותם, ולפתוח תיקייה במחשב, עם התמונה של כל פריט והשווי שלו, בכדי שאם ביום מן הימים, יבואו הבעלים לתבוע את ממונם, יוכלו גבאי בהכ"נ למצוא את הפריטים בסיוע התמונה, ולשלם לבעליו את שווי החפץ.

בכך, ניתן להוציא את החפץ מרשות הבעלים, מפני שמן הסתם, חפצים שנשכחו בבהכנ"ס הם "דבר מצוי לקנות בכל שעה", וגם למנוע גזל, על ידי תשלום בשעת הצורך.

לאחר כל זה, ניתן למסור את החפצים לצדקה.

הדיון לגבי החפצים שעתידים להישכח מכאן ולהבא:

כעת, נעבור לדון בשאלה האם יועיל לפרסם לציבור באמצעות מודעות, ש"כל השוכח חפץ כל שהוא במתחם ביהכנ"ס מכאן ולהבא, נותן רשות לוועד ביהכנ"ס, לעשות בשלו כרצונם", ואם כן, מהו הנוסח המועיל עבור כך?

לפני שנענה לשאלה הזו, נקדים הקדמה בסיסית בכל הלכות חושן משפט:

בכל שאלות של טוען ונטען, הבעיות שמתעוררות, תמיד באות בגלל שהדברים לא היו מפורשים. ברוב המקרים, נוצרת התקשרות בין האנשים באופן סתמי. ללא כתיבת שטר או קניין. והדבר יוצר אי הבנות, שבגינן עולות טענות אמנם מוצדקות, אבל שאינן תמיד כבילות הלכתית,

לכן, בכדי להמנע מפרשנות  לא רצויה, כדי תמיד להעלות דברים על הכתב.

לפי זה בנד"ד, כאשר ועד בית הכנסת מודיע במפורש באמצעות מודעה שכל מי שישכח את חפציו במתחם ביהכנ"ס, למשך יותר משלושים יום, הרי שהוא בעצמו מפקיר את חפציו, כיוון שראה את המודעה במו עינייו, ואף על פי כן לא בא לקחת את חפציו בחזרה. ניתן לומר באופן הזה, שהבעלים נתנו רשות מפורשת לגבאים לעשות ברכושם כרצונם.

מסקנה:

כתיבת מודעה ציבורית מועילה לדברים שישכחו בבית הכנסת.

יש לנסח את המודעה באופן הזה:

"כל המניח או השוכח מעכשיו חפץ כל שהוא במתחם בית הכנסת, ולא יבוא לתובעו תוך שלושים יום הרי שבקריאת מודעה זו, נותן לנו רשות למסור את חפציו לצדקה".