שאלה: האם לאחר טבילת האשה תוכל ללכת לשחות בבריכה? שהרי פסק הרמ”א ע”פ שיטה שהביא המרדכי בשבועות שלא לחזור ולרחוץ אחר הטבילה
תשובה: יכולה בהחלט להקל בכך וללכת לבריכה אחר הטבילה, ועדיף לאחר שהיה כבר מגע בינה לבין בעלה, וכדלהלן:
הרחבה ומקורות:
כוונת השואל לשאול שהרי פסק הרמ”א (ביו”ד סוף סי’ ר”א, ע”פ שיטה שהביא המרדכי בשבועות) שלא לחזור ולרחוץ אחר הטבילה, ומקור הדברים בגמ’ במסכת שבת יג: שאחד משמונה עשר הגזירות שגזרו בעליית חנניה בן חזקיה: ‘הבא ראשו ורובו במים שאובין’ וכוונת הדברים כפי שמפרש רש”י שם שמדובר שלאחר שטבל מטומאתו בא במים שאובין באותו יום, וטעם הגזירה כמובא בגמ’ שם (יד.) ‘שבתחילה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין והיו נותנין עליהם מים שאובין, התחילו ועשאום קבע, גזרו עליהם טומאה… שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין’.
אמנם כבר העירו על כך שאינו דומה שהרי לא פסלו הטבילה אלא גזרו טומאה לעניין מגע תרומה, ובעלה חולין הוא, וע”כ כתב הב”י שם שלא נפסל הטבילה וקרוב בעיני שאפילו לכתחילה יכולה לרחוץ אחר טבילה לאלתר, וכן הגר”א שם (קכ”ז) והברכי יוסף חלקו.
ואף שבעצם הרמ”א הסתמך על שיטת יחיד מ”מ הנוהגים כרמ”א אוסרים לרחוץ באותו יום אא”כ יש צורך כגון באשה איסטניסית שלא תוכל לסבול שלא להתרחץ יום שלם אחר טבילתה או שלא מרגישה בטוב ממי המקוה הציבוריים, או שמרגישה שמלוכלכים וכו’ (עי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ צ”ו, צי”א חי”א סי’ ס”ד, יבי”א ח”ח יו”ד סי’ י”ט, תשובות והנהגות ב’ סי’ תכ”ח), ומסתמכים גם על דברי לחם ושמלה (ר”א ס”ק קכ”ב) שחילק בין דרך רחיצה לדרך נפילה, וע”כ יותר קל להתיר מקלחת (ועי’ בצי”א שם שאם תוכל שלא לשטוף הראש והגוף ביחד, אזי מותר הוא לכו”ע בלא פקפוק), ובתשובות והנהגות שם כתב שאולי יש להוסיף עוד שדוקא בזמנם שטבלה במי מערות סרוחים ואח”כ שפכה מים נקיים חששו שמא יאמרו ששניהם מטהרין, אבל בזמננו שהולכת רק למקוה המיוחד לטבילה לטהרה בלבד ורוחצת שם במקלחת לא מצינו שצריך לחשוש, ואף שאין לסברא זו מקור, ועוד דמשום לא פלוג ודאי יש לאסור, י”ל דהיינו לטהרות דאפילו טהור שנפלו על ראשו ג’ לוגין מים שאובין טמא, אבל לבעלה אפשר דהיינו רק בכה”ג שיש לחשוש כבטהרות, אבל בעניננו שאין לחשוש שיתלו שצריך גם מקלחת לטהרה קיל טפי, ויש לצרף סברא זו כסניף להקל כיון שעיקר האיסור קלוש.
ואף שמהנ”ל נראה שההיתר הוא רק במקלחת ובשעת הצורך, נראה להתיר אף בבריכה ולהסתמך על תשובת שבט הלוי (ח”ה סי’ קכ”ה) שהתיר ביתר קלות לאחר שבאה לביתה, וזה לשונו: ‘אמנם לדידי יראה בעניי דאינה אסורה רק סמוך לטבילה בלבד, דכשנכנסה כבר לביתה אף על פי שאינה משמשת עד מאוחר בלילה מכ”מ כיון שבעלה נוגע בה א”כ כבר הועילה הטבילה, וא”כ גם אם תרחץ אח”כ בביתה איך אפשר לומר לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין הלא כבר עשתה הטבילה את שלה… וכן פשוט לי דאם אחרי שהיתה כבר בביתה עסקה בתוך הבית בדברים שיכולים ללכלך אותה ורחצה אח”כ דלא שייך גזרה זו אלא כשנכנסת למרחץ בלי סבה, ואמנם גם את”ל דרבינו האו”ז מחמיר בכל אופן כיון דשאר הראשונים לית להו בכלל איסור זה, וגם אלו שאית להו לא הזכירו בדבריהם רק סמוך לטבילה, אין לנו להחמיר בדבר זה’. ובספר טהרת בת ישראל (ז’ י’) עפ”י חזו”א נראה שמתיר בכל מצב לאחר שבאה לביתה, וכן ראיתי בשם הגרש”ז אוירבך (מובא בס’ מראה כהן פ”ו הע’ ק”ט).
לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*
