שאלה: חתן וכלה שהוזמנו לסעודת ברית מילה האם ייאמרו בזימון שהשמחה במעונו ויברכו שבע ברכות?

תשובה: יש להורות שיאמרו שהשמחה במעונו ויברכו שבע ברכות אם יש שם פנים חדשות לנוהגים לברך שבע ברכות גם שלא בבית החתן, ולדעת מרן הגר”ע יוסף שלא מברכים שבע ברכות שלא בבית החתן, יברכו שתי ברכות הגפן ואשר ברא.

מקורות: הנה בגמרא כתובות (ח.) רב חביבא, הזדמן לסעודת ברית מילה ובירך “שהשמחה במעונו”. והגמרא לא מסכימה עימו ומסיקה שאין מברכים כך בברית היות ויש צער לתינוק בברית עצמה, והשמחה מתבלבלת כשרואים את צערו של התינוק.

והרב שלמה לוריא בספרו ים של שלמה בבא קמא (פרק ז’ סימן ל”ז) דן בשאלה אם יש מקום לומר שהשמחה במעונו בסיום מסכת כיון שהיא שהוא סעודת מצוה, ומשום זה היה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת, דאין לך שמחה יותר לפני הקדוש ברוך הוא אלא שמחה ורינה של תורה, וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה, ונתבלבל השמחה במהומות גדולות על ידי סיבות קשות, ותליתי הסרחון בי שעברתי על דברי רבותיי שלא שמעו מעולם דבר זה, ע”כ לא כתבו אלא בחתונה אבל במצוה אחרינא לא, ובודאי כל דבריהם בקבלה ובסודות פנימיות על כל שיחה ומלה, ואיך נתקן דוקא לאותה מצוה ולא לענין אחר, דהא ביום טוב מחוייב להרבות בסעודות ולשמוח ובכל זאת לא אומרים שהשמחה במעונו. עכ”ל.

ומדברי הים של שלמה למד בשו”ת להורות נתן ח”א (סי’ סב) כיון שאמרו חז”ל שלא לומר שהשמחה במעונו בברית מילה משום צערא דינוקא, מי יאמר שאם יש שם שמחת חתן יהא רשאי לומר שהשמחה במעונו, אולי איכא קפידא שלא לומר שהשמחה במעונו בברית מילה בשום אופן, ומי בא בסוד חכמים.

אך בשו”ת ציץ אליעזר (חלק כב סימן לו ד”ה אך בדברנו), הביא מדברי המאירי (סוכה כה: ד”ה חתן ושושביניו) לגבי השאלה אם יש לברך שהשמחה במעונו בסעודת מילה שהחתן קרוי לשם” ותחילה כתב: “כל שלא נעשית בשבילו כגון סעודת מילה שהחתן קרוי לשם אין אומרין שם אפילו שהשמחה במעונו” (“אפילו” – הכוונה שכ”ש שבע ברכות שאין לומר). אך אח”כ כתב: “ויש נוהגין שמאחר שאף בסעודת מילה היה ראוי לאומרו אם לא משום צערא דינוקא, אך כיון שנמצא שם חתן כל שהחתן לשם מחזירין אותה לדינה…”. ומוכח גם לפי הסברא הראשונה שכתב המאירי אין דבריו אמורים אלא בחתן שהגיע לסעודה שאינה כלל לכבודו אלא לכבוד המילה, משא”כ בסעודה שנעשית מעיקרה גם לכבוד השבע ברכות”. גם לדעה ראשונה אומרים שהשמחה במעונו ויברכו שבע ברכות.

והגרש”ז אויערבך בשו”ת מנחת שלמה” (ח”ב סי’ צז אות יד) כתב בפשטות שאם נוכחים חתן וכלה בסעודת הברית אומרים “שהשמחה במעונו ואין חוששים ל”צערא דינוקא”, וציין לדברי המאירי.  גם בשו”ת “בצל החכמה” (ה סי’ י) כתב בפשטות שלא רק באופן שהסעודה נעשית לכבוד שני הדברים יחד אלא אפילו אם עיקרה נעשה לכבוד הברית (או בנידון שבדבריו – לכבוד בר מצווה) אלא שהוסיפו והזמינו את החתן והכלה עם קרובים נוספים – לכבודם, יש לברך “שבע ברכות” ו”שהשמחה במעונו”, ודברי המאירי (בסברא הראשונה- שאין לומר “שהשמחה במעונו באופן זה) לא נאמרו אלא כשהחתן לבדו הגיע לסעודת מילה שלא נעשה בה כלום לכבודו. בהמשך דבריו של בצל החכמה” מבואר עוד הסבר לכך שלא שייך לאסור משום “אין מערבין שמחה בשמחה” – “מאחר שאין חובה לעשות סעודה בז’ ימי המשתה”. גם בשו”ת להורות נתן סים שמדברי המאירי מוכח שלא כדבריו.

לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*