על אף הידוע שכל עוד ולא הרגישה ביציאת הדם, אין האשה טמאה מן התורה, הניח לנו הרמב”ם כלל בזה, ש”חזקת דם שבא בהרגשה”, פירושו של דבר, שכאשר האשה מסתפקת אם דם זה בא בהרגשה או לא, תולים שבא בהרגשה כבדרך כלל, וטמאה. ויש עוד שיטות בתורתם של האחרונים, היאך להעמיד דברי קדשו של הרמב”ם, עיין בפנים.

מקור חזקה זו – דברי הרמב”ם

כתב הרמב”ם (רפ”ט מהלכות אסו”ב), “אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה, כמו שביארנו וכו’. ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, הרי זה בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו. ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה, אע”פ שלא הרגישה, אע”פ שבדקה עצמה ולא מצאה דם, הר”ז טמאה וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה”. עכ”ל.

ודבריו אלו נידונו בקרב רבותינו האחרונים בכובד ראש, שסוף סוף חידש לנו דין חשוב ונכבד בהלכות הרגשה, מה שלא שמענו משאר רבותינו הראשונים [ועיין בצמח צדק (פסקי דינים יו”ד כאן סק”ב, עמ’ 442 ד”ה וכ”כ הרמב”ם), דמקורו טהור מהא דאמר שמאי (נדה ג ע”א) דאשה מרגשת בעצמה].

ראשית, הקשו האחרונים, דכיון שהמציאות היא ש”חזקת דם שבא בהרגשה”, מדוע הוצרך הרמב”ם להשמיענו בתחלת דבריו שאינה נטמאת אא”כ הרגישה, שלכאורה לעולם נאמר שהרגישה מכח חזקה הנ”ל. ומצאנו באחרונים כמה ביאורים לדברי קדשו של הרמב”ם. ונאמרו בזה כמה ביאורים, ונפרטם אחד לאחד.

שיטה א: חזקה זו דוקא בבדיקת עד

בשו”ת שב יעקב (סי’ לו) בתשובת מוהר”ר גבריאל (דף מו עמודה ב החל מד”ה והנה) ביאר [לאחר שהקשה עוד כמה קושיות], דיש לחלק חילוק ברור, דדוקא אם מצאה הדם בעינן להרגשה, שכל עוד ולא היתה הרגשה, טהורה מן התורה. אבל אם בדקה עצמה בעד הבדוק לה, בזה אומרים חזקת דם שבא בהרגשה.

וכ”כ מהר”י אייבשיץ בכרתי ופלתי (סק”א ד”ה וכן הרמב”ם), דס”ל להרמב”ם דבבדיקה הוי ספק דאורייתא, והיינו דוקא כשהכניסה העד לפרוזדור, דאמרינן דאף דהרגישה תולה הדבר בעד [א”ה: כמו שיורחב לקמן אי”ה], אבל אם קינחה עצמה, בזה ל”א הרגשת עד הוא.

וכן היא כוונת הסדרי טהרה (סק”ב ד”ה וזו), דטעמיה דהרמב”ם בחזקה הנ”ל, הוא משום דכיון שמצאה הדם ע”י בדיקת עד, איכא למיתלי שטעתה וסברה שלא הרגישה [וההרגשה הגיעה מהעד], ולכן טמאה ודאי מדאורייתא, משא”כ כשמצאה כתם. שוב חזר על הדברים בהמשך (סי’ קצ סק”א ד”ה וכבר כתבתי) [והוסיף ראיות לסברת הרמב”ם].

וכן בתפארת צבי (גונדרשהיים, סי’ קצ סק”א דף סו עמודה ד) [לאחר שהקשה על הרמב”ם כקושיא דלעיל] הביא לדברי מוהר”ג בביאורו השני [דבסמוך] ודחאם, ויצא לחלק חילוק אחר בדעת הרמב”ם, דאם ראתה הדם בבית החיצון וכ”ש בקינוח, אינה טמאה עד שתרגיש [ולכן רק ספק טמאה, שמא בא מהעליה]. רק אם ראתהו להדם בפנים הפרוזדור, והיינו מהלול ולפנים, חזקתו שבא מן המקור ובהרגשה, וטומאתה ודאית להביא עליה קרבן ולשרוף תרומה וקדשים [עכ”ד]. ונראה בעליל שהוא כביאורו הראשון של מוהר”ג וסיעתו.

וכ”ד מהר”ם שיק (יו”ד סי’ קעז אות ה וסי’ קפד אות ג), ערוך השלחן (סעיף נג ואילך), ישועות יעקב (אורנשטיין, סק”א). וכ”ד הרב כתר כהונה [אב”ד פינטשוב] (כ”ץ, סי’ מח), וכ”כ בשו”ת מהר”י שטייף (עמ’ שצז-שצח ד”ה והוקשני).

וכ”כ הגרי”כ קזו בירחון אור המאיר (ניסן תשנ”ה, סי’ ה עמ’ נו) בשם הגר”מ לוי זצ”ל, דל”ש לומר חזקתו בא בהרגשה אלא כשהכניסה העד בעומק, דאיכא למימר דהרגישה וסברה הרגשת עד היא. וע”ע בסמוך שכתבנו להלכה ע”פ הבנה זו.

שיטה ב: דוקא לבעלה

עוד הוסיף מוהר”ג לבאר [א”ה: ולכאורה נראה שהוא ביאור נוסף בדברי הרמב”ם], דדוקא לענין טומאה לבעלה אמרינן חזקת דם שבא בהרגשה, משא”כ בכדי להביא קרבן בעינן להרגשה ממש, פן יביא חולין לעזרה [עכ”ד] ועיין לעיל שבתפארת צבי דחה חילוק זה.

שיטה ג: לעולם אמרינן חזקה זו

בשו”ת נטע שעשועים (קארא, סי’ כא דף טז ע”א, תחלת קטע בתיבות “ומעתה”) ציין לתשובה אחת להגאון מוה”ר יהודה מילר שביאר בדעת הרמב”ם, דלעולם ובכל גווני אמרינן דארגשה ולאו אדעתה. ודחה דברים אלו.

שיטה ד: דוקא כשהאשה מסופקת אם הרגישה

דעת הרב המחבר שו”ת נטע שעשועים (שם ד”ה והנה), דדוקא כשהאשה לא נתנה אל ליבה להרגשה, ולא יודעת אם הרגישה או לא, אמרינן דחזקת הדם לבוא בהרגשה [וככל חזקה שבש”ס שהיא בדבר המסופק]. אך אם אומרת שברי לה שלא הרגישה, טהורה מה”ת [א”ה: והוא ס”ל הכי גם בבדיקת עד, וכמו שיתבאר לקמן אי”ה].

וכעי”ז ביאר בפרדס רימונים (פתחי נדה מהדו”ח עמ’ כה), שאע”ג דחזקת דם שבא בהרגשה ואמרינן דודאי ארגשה ולאו אדעתה, מ”מ אם היה ידוע לנו בודאי דלא ארגשה, הגם שבודאי יצא הדם מגופה, טהורה היא מה”ת. שוב חזר ע”ז בשנית (פתחי נדה מהדו”ח עמ’ מו). וסברתם נראית נכונה ומתיישבת היטב על ההגיון.

וע”ע בשו”ת נודע ביהודה (מהדו”ק יו”ד סי’ נה ד”ה ואף שמעלתו), שו”ת דברי חיים (ח”א יו”ד סי’ לז ד”ה ועפ”ז וד”ה ולפי ענ”ד), שו”ת צמח צדק (יו”ד סי’ צח) ושו”ת משיבת נפש (צינץ, סי’ ל דף כו עמודה ג וד).

אם חזקה זו היא מתורת ודאי או מתורת ספק

כתב הכרתי ופלתי (סק”א) בדעת הרמב”ם, דדם שבבדיקת עד הנכנסת לפרוזדור הוי ספק דאורייתא. וכ”ה במקום אחד בדברי הסדרי טהרה (סק”א ד”ה ומיהו). וכ”כ בשו”ת ויען דוד (וייס, ח”ד סי’ קיג אות ד) בשם שו”ת שב יעקב (סי’ מא), שכל חזקה זו היא מכח ספיקא דאורייתא לחומרא.

ובבינת אדם (כלל קיג סי’ ז אות ח) ציין לדברי הכו”פ, והעיר שאינו מדוקדק, דע”י בדיקת עד הוי ודאי דאורייתא, וכמו שכתב הרמב”ם “בחזקת שבא בהרגשה”, וכיון שהוא חזקה ודאי הוי דאורייתא.

וכן בשו”ת משיבת נפש (סי’ ל דף כז ע”א) רצה לומר בתחלה, דאין כוונת הרמב”ם על ודאי ממש, רק ספיקא דאורייתא, ומ”מ מסיק דא”א לומר כן, ומוכרח לומר דהוי ודאי דאורייתא. וכ”כ בשו”ת נודע בשערים (אשכנזי, ח”ב חיו”ד סי’ יג דף יא ע”א סוד”ה והנה יש לחקור), דכוונת הרמב”ם לטמאותה ודאי, מטעמא דרוב דמים באים בהרגשה.

וכ”כ בשו”ת דברות יעקב (דהן, ח”ב חיו”ד סי’ לח אות ד), דלישנא ד”חזקה” הוי טומאה ודאית. וכ”כ הגרי”כ קזו בירחון אור המאיר (ניסן תשנ”ה סי’ ה עמ’ נט-ס), דדעת הרמב”ם לטמא טומאה ודאית כל אשה שמצאה דם בעד הבדיקה. ועיין שו”ת מהרז”ך (בגדי כהונה שאלה ה דף כב ע”ב).

החולקים על חזקת הרמב”ם

בשלחן ערוך הרב להגר”ז (ח”ה דף נו רע”א) כתב, שדעת תוספות (נדה ג ע”א ד”ה מרגשת) וסיעתם דלא אמרינן שחזקתו בהרגשה, ואפילו הכניסה העד בעומק, אלא דאימא הרגישה וכסבורה הרגשת עד ושמש הוא, והו”ל ספיקא דאורייתא [עכ”ד]. וכן ביאר בצמח צדק (פסקי דינים יו”ד כאן סק”ב ואילך), ע”ש.

אמנם מה שנראה בפוסקים שקיבלו ממש את שיטת הרמב”ם. ועיין בשו”ת מהר”ם שיק (חיו”ד סי’ קפד אות ג), שהשוה דעת התוספות עם דעת הרמב”ם שחזקת הדם שבא בהרגשה.

הרב שי הלל

ראש כולל ורב קהלת אהבת ישראל, פתח תקוה

שעות מענה בבית ההוראה שלמות המשפחה:

לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*