שאלה: אישה הטובלת במקווה וברצונה להתרחץ מיד לאחר הטבילה, האם עליה להמנע מכך ולא להתרחץ לאחר הטבילה במקווה עד אחר שמגיעה לבעלה.
תשובה: נידון זה נמצא במחלוקת הפוסקים.
מנהג הספרדים, שהאישה מותרת לרחוץ גופה גם במרחץ שבתוך המקווה לאחר הטבילה, ואין הבדל אם סיבת הרחיצה הוא מחמת שקר לה ורוצה להתחמם ברחיצה זו, או שמעוניינת לנקות מעליה את מי המקווה.
אך לדעת הרבה מפוסקי האשכנזים יש להחמיר שלא לרחוץ אלא אם יש צורך לאישה משום שהיא איסטניסטית. ויש מהפוסקים שהוסיפו שגם במקום צורך, עדיף שתשפוך את המים שלא בבת אחת על הראש ועל הגוף, אלא תרחץ חלק מגופה ואח”כ את החלק השני.
עד מתי זמן האיסור לרחוץ אחר הטבילה:
יש פוסקים שנקטו שלא תרחץ האשה עד שהאישה נוגעת בבעלה וכל שכן לאחר שהיה בניהם יחסי אישות. אך יש מהפוסקים שהחמירו שכל אותו הלילה לא תרחץ, אלא אלא אם כן יש לה צורך מחמת נקיות.
מקורות:
בגמרא בשבת דף יד ע”א מבואר שאחד מהשמונה עשרה גזרות שגזרו בית שמאי ונתקבלו להלכה, הוא שהבא ראשו ורובו במים שאובים לאחר הטבילה שהוא טמא, כלומר שמי שרוחץ במים שאובים לאחר המקווה, חוזרת טומאתו וצריך לטבול שוב, וטעם גזרה זו ביארה הגמרא שהיות שהיו טובלים במי מעיינות שהיו מאד סרוחים, ובמיוחד בימי הקיץ היו צריכים לשטוף עצמם במים שאובים נקיים, מציאות זו גרמה שחלק מהעם חשבו שחובת הטבילה הוא להתרחץ לאחר טבילה במקווה, ובגלל מחשבה זו חשבו שעיקר הטהרה נעשתה על ידי רחיצה במים שאובים (ע”פ רש”י, וברמב”ם ובמאירי מבואר שלא הקפידו על צורת הטבילה במי מעיין)
ונחלקו הראשונים אם גזרה זו נאמרה דווקא לטהרות או שגוזרים גם לחולין כלומר גם אישה לבעלה שזה מוגדר כחולין.
בב”י בס’ רא’ (סע’ עה) הביא שיטת המרדכי שכתב על נידון זה וז”ל: קרוב בעיני שאין הטבילה נפסלת ואף מותר לכתחילה לעשות כן, וכן דעת מהר”ם להתיר לכתחילה, אך שיטת שיבולי הלקט להחמיר בנידון זה.
בשו”ע מרן לא הביא נידון זה כלל, אך הרמ”א כתב וז”ל: ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים, מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה (מרדכי); אבל לחזור ולרחוץ אח”כ, יש אוסרים (מרדכי בשם ר’ שב”ל), וכן נהגו.
ובפוסקי האחרונים נחלקו השיטות איך לנהוג, בשו”ת יביא עומר ח”ח ס’ יט’ האריך להוכיח שמנהג הספרדים הוא להקל, בלי שום פקפוק כלל (הרדב”ז ברכ”י בן איש חי ברב פעלים ועוד, ושם כתב אם אין המקווה נקיים, ונראה שכיום הרבה מהנשים רוצות לרחוץ בגלל שיש במי המקווה כלור וזה גם מגדיר שאין המקווה נקי)
אך האגרות משה (חיו”ד ח”ב ס’ צו) כתב שיש לנהוג מנהג זה, ולגבי זמן האיסור כתב שלא תרחץ במשך כל אותו הלילה, אך במקרה שהאישה ענוגה (איסטניסטית) שלא תוכל לסבול להימנע מרחיצה יש להתיר, שהיות שמי שפסק להחמיר בדבר הוא דעת יחיד, יש להחמיר לרוב הנשים שאין להם צורך בכך.
ובדרך זו כתב הציץ אליעזר בחי”א סס”ד שיש להחמיר מעיקר הדין ולהקל במקום צורך, אך הוסיף שעדיף שתרחץ את גופה לא בבת אחת הראש והגוף יחד.
וכן נקט בשבט הלוי בח”ה ס’ קכה שהמנהג לאשכנזים להחמיר את הדין הנ”ל, אך על זמן איסור הרחיצה נקט בפשיטות, שהוא עד שבעלה יגע בה שנמצא שהטבילה הועילה, שהרי הותרו זה לזה בהרחקות של איסור נידה, ועל כן מותרת לאחר מכן להתרחץ, וכן כתב בספר שיורי טהרה בעמ’ תסז.
הרב ינון קצב
דיין בבית דין עוד יוסף חי באלעד ומרבני בית ההוראה בני הישיבות פרדס כץ בני ברק
לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט 2873*
