שאלה: לחמנייה מתוקה, שאוכל אותה עם תבשיל, האם מברך עליה בורא מיני מזונות? והאם צריך להחמיר וליטול ידיו לפני שאוכל לחמנייה זו? ומה הדין אם אינו מרגיש בה מתיקות כלל?

תשובה: לחמניות שעירבו בבצקן סוכר או מי פירות, וטעם המתיקות נרגש בפה, אע"פ שרגילים לאכלן בסעודה עם תבשיל וכדומה, ברכת הלחמניות הללו בתחילה "בורא מיני מזונות" ולבסוף "על המחיה". וטוב ליטול ידיו בלא ברכה לפני אכילתן. ומכל מקום אם לא נרגש כלל טעם של מתיקות, ברכתן "המוציא" וברכת המזון.

הנה על פת הבאה בכיסנין יש לברך בתחילה "בורא מיני מזונות" ולבסוף "מעין שלש". ובהגדרת פת הבאה בכיסנין נחלקו רבותינו הראשונים. יש מפרשים שהוא בצק שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין. ויש אומרים שהוא בצק שעירב בו דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפה אותו, וזהו דווקא באופן שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה. ויש מפרשים שכל בצק שאפה אותו עד שנעשה יבש ונכסס, נחשב לפת הבאה בכיסנין. ולמעשה נוקטים אנו כדברי כל שלושת השיטות הנזכרות, ולכל אחד מהדברים הנזכרים, נותנים אנו דין פת הבאה בכיסנין ומברכים עליהם בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש [ש"ע (א"ח סימן קסח סעיף ז)].

ולפיכך לחמנייה שהבצק שלה הוא כבצק של לחם רגיל, אך מערבים בו סוכר בכמות כזו שטעם המתיקות של הסוכר נרגש בפה, יש לברך עליה בורא מיני מזונות ומעין שלש. ולמרות שכיום ישנה רגילות לאכול לחמניות אלו לשם סעודה, ולא לקינוח בעלמא, אף על פי כן ברכתה "מזונות" [יבי"א (ח"י חאו"ח סימן יח) ודחה שם דברי האומרים שיש לברך על לחמניות מתוקות המוציא ובהמ"ז כשאוכל מעט יותר משיעור כביצה גם לדידן הספרדים. אלא כל שנרגש טעם מתיקות בלחמניות, אין לברך המוציא ובהמ"ז עליהן, אלא א"כ קבע סעודתו בשיעור ע"ב דרהם (מאתים ושש עשרה גרם). שאנו אין לנו אלא דברי מרן שקבלנו הוראותיו. ע"ש. והניף ידו שנית בחזו"ע ברכות (עמ' נה-ס) בתוספת נופך. וכ"פ באורל"צ (ח"ב עמ' צז)].

ואף באופן שמסופק, דהיינו שטועם מהלחמנייה ואינו בטוח לגמרי אם הסוכר ניכר ממש, גם בזה ברכתה מזונות ועל המחיה, שגם אם לאמיתו של דבר היא אינה מתוקה דיה עד כדי שתחשב פת הבאה בכיסנין, מכל מקום מחמת הספק יש לברך "בורא מיני מזונות" שהיא ברכה כוללת, ויצא ידי חובת הברכה בכל אופן. וגם לענין ברכת "על המחיה", אם בירך אותה על לחם במקום ברכת המזון, יצא. ולכן עדיף שמחמת הספק יברך מזונות ועל המחיה, מאשר להיכנס בחשש ברכות לבטלה [יבי"א (שם), ובחזו"ע ברכות (עמ' נז-נח) בשם להקת פוסקים ראשונים ואחרונים, ושכן נראה דעת מרן הב"י. ע"ש].

ולגבי נטילת הידיים נראה שמעיקר הדין אין חיוב ליטול ידיו כלל. ומכל מקום טוב ונכון להחמיר וליטול ידיו בלא ברכה, שהרי רבותינו ז"ל התבטאו באופן חמור מאוד על מי שמזלזל בנטילת ידיים, ואמרו שכל המזלזל בנטילת ידיים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם חס ושלום. והרי לפוסקים שסוברים שלחמנייה זו נחשבת לחם גמור, הרי נמצא מבטל נטילת ידיים. ובפרט אם הוא מסופק אם ניכרת המתיקות בלחמנייה שבכזה אופן כדאי שיטול את ידיו תחילה, בלא ברכה כמובן [עיין בגמ' ברכות (דף יט ע"א) וסוטה (דף ד ע"ב). וע"ע ברמב"ם (פ"ו מהל' ברכות הי"ט), ובש"ע או"ח (סימן קנח ס"ט)].

ומכל מקום אם טעם לפני הברכה מתוך הלחם, ואינו חש במתיקות כלל, יש לברך על לחמנייה זו בתחילה "המוציא" ולבסוף "ברכת המזון", שהרי ברור הדבר שהמדבקה עם הכיתוב "מזונות" זה לא מה שהופך את הלחמנייה ללחמניית מזונות. ורבים הם המקרים שבעלי המאפיות אינם בקיאים בהלכה, ולכן אין לסמוך על מה שכתוב במדבקה בלבד, ויש לברר בעצמו ע"י טעימה וכיו"ב [חזו"ע (שם), ופשוט].

וכל הנאמר הוא למנהגינו הספרדים ועדות המזרח שקבלנו עלינו הוראות מרן הש"ע שפסק לברך בורא מיני מזונות ועל המחיה כל שנרגש בלחמנייה טעם המתיקות. אולם למנהג אחינו האשכזים, כל שלא שעירב בבצק "הרבה" דבש או סוכר עד שתיעשה כמין עוגה, דינה כלחם גמור ואין לברך בורא מיני מזונות, אלא המוציא ובהמ"ז [הרמ"א בהגהת הש"ע (סימן קסח ס"ז)].

בסיכום: לחמניות שעירבו בבצקן סוכר או מי פירות, וטעם המתיקות נרגש בפה, אע"פ שרגילים לאכלן בסעודה עם תבשיל וכדומה, ברכת הלחמניות הללו בתחילה "בורא מיני מזונות" ולבסוף "על המחיה". וטוב ליטול ידיו בלא ברכה לפני אכילתן. ומכל מקום אם לא נרגש כלל טעם של מתיקות, ברכתן "המוציא" וברכת המזון.

מאת הרב יעקב עמאר

מח"ס "הלכה מבוארת" ומו"צ בבית ההוראה

"שערי הלכה ומשפט"

לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט 2873*