מדין תורה אין האשה נטמאת ביציאת הדם מגופה אלא אם כן תרגיש ביציאתו, שדרשו חז"ל על הפסוק "דם יהיה זובה בבשרה", שאינה נטמאת עד שתרגיש בבשרה

[וחכמים הוסיפו לטמאה גם כאשר לא היתה יציאת הדם מלווה בהרגשה, בתנאים המבוארים בסימן קצ]. ולהלן יתבאר נושא עמוק זה בהרחבה אי"ה.

חילוק בין נדה דאורייתא לנדה דרבנן

כמו ברוב דיני התורה שיש לחלק בין איסורי דאורייתא לאיסור דרבנן, דוגמת חילול שבת דאורייתא [סחיטת זיתים וענבים] וחילול שבת דרבנן [סחיטת תותים ורימונים], וכן איסור בשר בחלב דאורייתא [בשר בהמה שנתבשל עם חלב] ואיסור בשר בחלב דרבנן [בשר עוף שנתבשל בחלב, או בשר בהמה בחלב ללא בישול], כך גם בדיני טהרת המשפחה, יש איסור נדה דאורייתא ויש כנגד איסור נדה דרבנן.

לאחר שנטמאה האשה בטומאת נדה דרבנן [ע"פ כללי ההלכה המבוארים בסימן קצ], אינה שונה כלל מאשה הטמאה טומאת נדה דאורייתא, שתיהם אסורות לבעליהן בכל סוגי הקירבות המבוארות בסימן קצה, ושתיהם עוברות אותו תהליך טהרה עד טבילה במקוה בברכה. ובכל זאת עלינו לדעת להבחין בין נדה דאורייתא לנדה דרבנן, והוא משום שאשה לא תטמא בנדה דרבנן אא"כ בצירוף כמה תנאים, הנקראים בהלכה תנאי טומאת כתמים, ומבוארים בהרחבה בסימן קצ.

ועתה, המדד שיחלק לנו בין נדה דאורייתא לנדה דרבנן הוא הנקרא "הרגשה", שכאשר יש הרגשה האשה טמאה מן התורה, וכאשר איננה, אינה טמאה אלא מדרבנן. סוגיא זו תתבאר בהרחבה גדולה במאמר שלפנינו.

מקור דין הרגשה

מקור דין זה הם דברי שמואל בנדה דף נז ע"ב, אשה שבדקה קרקע וראתה שנקיה היא מכל דם, וישבה עליה ובקומה מצאה דם עליה, אעפ"כ טהורה הוא, משום שנאמר בתורה "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו ז ויט), ודרשו חז"ל מתיבת "בבשרה", עד שתרגיש בבשרה.

והקשו, שהרי תיבת "בבשרה" נצרכת לדרשה אחרת, שהאשה מטמאה בפנים כבחוץ, היינו שמשעה שיצא הדם מבין השינים לבית החיצון נטמאה, אע"פ שהדם עדיין בבשרה. ותירצו, דאם כוונת הפסוק רק לדרשה זו, היה צריך לכתוב "בבשר", ומדוע נאמר "בבשרה" בתוספת ה"א – שמע מינה לדרוש את שתי הדרשות.

והקשו [ונמשך לדף נח ע"א] ממשנה שם, הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה, טמאה, ואע"פ שלא הרגישה ביציאת הדם, וקשה על שמואל שטיהר בלא הרגשה. ותירץ רב ירמיה מדפתי, ששמואל טיהרה מטומאה דאורייתא, אך מודה שהיא טמאה מדרבנן [דלמא ארגשה ולאו אדעתה. רש"י. ולתוספות (ד"ה מודה) אפילו מוחזק לה שלא הרגישה, טמאה, הואיל וראתה דם נדות, ודנו האם יש מחלוקת ביניהם, עיין שערי דעה (לוו, סק"א) וציוני טהרה (ח"ב יו"ד סוף עמ' מה)].

ורב אשי ביאר אחרת, שטעמו של שמואל אינו משום הרגשה, אלא משום דס"ל כרבי נחמיה, דחכמים גזרו טומאת כתם דוקא על דבר המקבל טומאה, וכיון שקרקע לא מקבלת טומאה, לכן הרואה ע"ג קרקע טהורה. וא"כ אין קושיא מהמשנה דלעיל.

דין הרגשה לרב אשי

פירש רש"י (שם), דלרב אשי שמואל לא איירי בהרגשה. א"ה: ולשיטתו טמאה אף בלא הרגשה]. ונחלקו האחרונים בהבנת דבריו, שהסדרי טהרה הבין מרש"י, שלרב אשי בדעת שמואל, אין דין הרגשה, ותהיה האשה טמאה מדאורייתא ביציאת הדם ממנה, אע"פ שלא הרגישה.

אמנם הבינת אדם (שער בית הנשים סי' ט) ביאר לשון רש"י מה שכתב "ושמואל לא איירי בהרגשה", דהיינו ששמואל לא דיבר על דין הרגשה, אבל אה"נ שסובר דין הרגשה, שאין האשה טמאה מה"ת עד שתרגיש בבשרה.

איך שיהיה, כבר כתבו תוספות (ד"ה מודה שמואל) לחלוק על דברי רש"י, דרב אשי נמי מודה, דלשמואל היכא דלא הרגישה, טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן.

פסיקת ההלכה

הרמב"ם (פ"ט אסו"ב ה"א) פסק לדברי שמואל, אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה, עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה. וכן פסק הרמב"ן (הלכות נדה פ"ד ה"א) והראשונים, עיין עליהם בטהרת הבית (ח"א עמ' ז). וכן פסקו בטור ושלחן ערוך, והוא שתרגיש ביציאתו. והוא דבר פשוט וברור להלכה, שבכדי שתיטמא האשה מן התורה בעינן להרגשה.

שיטת המחמירים לטמאותה בלא הרגשה

הן אמת שמצאנו לכמה מהפוסקים שלא קיבלו להלכה דרשה הנ"ל, וטימאו את האשה על אף שלא חשה בעת יציאת הדם בשום הרגשה, מכל מקום להלכה היא הלכה פשוטה מעל לכל צל של ספק, שאין האשה טמאה אלא עד שתרגיש הרגשה

[ולקמן יתבאר דין זה בזמנינו].

שיטת המחמירים לטמאות את האשה גם כשלא הרגישה

לעיל הובאו דברי רש"י בביאור דברי רב אשי, דשמואל לא איירי כלל בהרגשה. ויש לראות אם יש מי מהפוסקים שהלך בדרך זו.

והנה מצאנו בשו"ת שב יעקב (ח"א סי' לו, דף מב ע"ב) דעת רבינו גבריאל [אב"ד מיץ] שכתב בתחלה בדעת הרי"ף והרא"ש הסוברים כרב אשי שהוא בתרא, וכפירוש רש"י דשמואל לא איירי כלל בהרגשה, ולכן השמיטו דין זה של שמואל. וכן בתורת כהנים לא נמצאת דרשת "בבשרה", ונראה שהוא ספרא דבי רב ואיהו פליג אדשמואל, והרי קי"ל כרב באיסורא [שוב ניחם על דברים אלו וחזר בו, ומסקנתו דכל הפוסקים סבירא להו כהרמב"ם, זולתי רש"י].

עוד שם בשו"ת שב יעקב (סי' מא, דף סז ע"א) הביא תשובת מוהר"ר לייב [אב"ד מענץ], שלדעתו אין הדבר מוכרח שהמוצאת דם בלא הרגשה טהורה מדין תורה, דלרב אשי [ע"פ פירש"י] אין חילוק בין הרגישה ללא הרגישה, דבכ"ג טמאה מה"ת. ואע"פ שתוספות חלוקים בדבר, מ"מ הרי"ף, הרא"ש והסמ"ג השמיטו הא דשמואל ומוכח דס"ל כרש"י [וציין שהרמב"ם והטור פסקו לדברי שמואל].

עוד כתב (דף סז ע"א סוף דיבור ראשון), דודאי אין שום מורה שבא לפניו איזה ספק בדיני נדה, שיצרף עוד הספק שמא לא הרגישה, שהרי לרוב גדולי הפוסקים טמאה אפילו ודאי לא הרגישה.

וכ"כ רבינו הסדרי טהרה (סי' קצ ס"ק צג ד"ה וטרם אכלה ואילך) להכריע כפירוש רש"י, דלאו בהרגשה תליא מילתא, אלא אם ראתה בודאי מגופה טמאה אפילו בלא הרגשה [אלא שחילוק יש בין שיטת הסד"ט לשיטת הגאונים שבשב יעקב, וכמו שביאר זאת בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' צז אות ב), דלהגאונים מוהר"ג ומוהר"ל, אפילו לא הרגישה כלל טמאה מן התורה, דשמואל לא איירי כלל בהרגשה. והסד"ט מפרש דאף לרש"י שמואל איירי בהרגשה, אלא שאינה גזרת הכתוב, רק שעל ידי זה מתברר שהדם יוצא מגופה. והעיר הצמח צדק, שלשון רש"י משמע כהגאונים, ע"ש].

גם בשערי דעה (לוו, דף א ע"א) ציין למחמירים, דעיקר הדין דבלא הרגשה אינו רק מדרבנן, אינו מוסכם לכ"ע, דלפי הכלל דהלכה כבתראי [וכפירש"י], אין חילוק בין ארגשה ללא ארגשה.

אמנם מוה"ר יעקב כץ [בעל המחבר שו"ת שב יעקב] השיב וענה על דברי מוה"ר ליב, וכתב (דף סט ע"א ד"ה והנה), דקשה להלום דברי רש"י, ועל כרחך דדברי תוספות מוכרחים. עוד כתב (שם ד"ה א"כ), שהרבה מהראשונים פסקו לדשמואל, הרמב"ם, סמ"ג, רבינו ירוחם, כל בו, מגיד משנה, כסף משנה, אפי רברבי, רמ"א, לבוש, רש"ל, ט"ז, ש"ך, תרומת הדשן והב"ח [ולאחר מכן מיישב מדוע הרא"ש והרי"ף השמיטו דינא דהרגשה].

גם הפרדס רימונים (פתחי נדה דף י אות א) דחה דברי הסד"ט, דברור דהכי נקטינן ולית בהא מילתא שום ספיקא וגמגום כלל, וכן דעת רוב רבותינו הראשונים, וכן הסכימו כל האחרונים להלכה פסוקה, דאינה טמאה מן התורה אלא אם כן הרגישה. וכ"כ הפרי דעה (בפתיחה שער ג), דלא שבקינן דברי הפוסקים המפורשים דבלי הרגשה טהורה מן התורה, מחמת דברי רש"י דלאו בפירוש איתמר.

וכן בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' צז אות א) הצדיק דברי השב יעקב, והוא ע"פ דברי מהר"ם מלובלין שההרגשה גזרת הכתוב הוא, הא למדת דבעינן להרגשה, ושכ"ד ראשונים נוספים שנעלמו מעיני מוהר"ג ומוהר"ל. וכ"כ בשו"ת דברי חיים (ח"א יו"ד סי' לז) [לאחר שהבי"ד הגאונים שבתשובת שב יעקב], דלדינא קי"ל כרוב הפוסקים דטהורה שלא בהרגשה ממש.

וכ"כ ערוך השלחן (סעיף מז), כל רבותינו הראשונים והאחרונים הסכימו דמן התורה אין אשה טמאה כשיצא ממנה דם אא"כ יצא בהרגשה. ואחד מהגדולים [הוא רבינו הסד"ט] רוצה לעשות חדשות בזה שרש"י לא ס"ל כן וכו', ואין בכל דבריו שום יסוד לעשות מחלוקת חדשה בין הפוסקים בדבר שלא שערום כל רבותינו.

וכ"ד המלבושי טהרה (סי' זה אות א), שו"ת משיבת נפש (סי' ל, דף כח עמודה ד), שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' נה), שו"ת פני יהושע (יו"ד סי' א וסי' ו), שו"ת נטע שעשועים (סי' כא), שו"ת פרשת מרדכי (בנעט, יו"ד סי' יב) ואחרונים רבים, הובאו דבריהם בספר ציוני טהרה (יעקובוביץ, סי' זה אות ל, עמ' נח ואילך).

ראיה גדולה בלא הרגשה

דין זה המבואר לעיל, שאשה שראתה בלא הרגשה אינה טמאה מן התורה, הוא אפילו בראיה ממשית, היינו שאף אם יצאה מן האשה כמות דם בשפע גדול כמו של הוסת החודשית, מכל מקום אם לא הרגישה ביציאתה, אינה טמאה מן התורה.

ולמען הסיר טעות, חשוב עד מאד לציין כבר כאן, שכל זה הוא דוקא בזמנם שהיו מרגישות ביציאת הדם, משא"כ בזמנינו, וכמו שהרחבנו בזה לקמן.

ראיה בלא הרגשה

מה שכתבנו שאפילו אם יצאה מהאשה כמות גדולה של דם, מ"מ אם לא הרגישה בה, אינה טמאה אלא מדרבנן, הוא מבואר בדברי הגר"ז בשלחן ערוך שלו (ס"ס קצ). והכי משמע מלשון הגמרא והפוסקים שלא חילקו בזה בין כתם לראיה, אלא בכל מקרה שלא היתה הרגשה, אין כאן לתא דטומאה דאורייתא.

וכבר תמה בשו"ת באר משה (ח"ג סי' קיח) על דברי שלחן ערוך הרב הנ"ל, אלא שלעיקר דינא הסכים לחידושו, והוסיף שבזמנינו שהרבה מאוד נשים רואות בלא שום הרגשה, כל ראיה הוי דאורייתא [א"ה: וכבר הרחבנו ע"ז במאמר אחר, ויתפרסם אי"ה בקרוב].

טעם דין הרגשה

טעמו של דבר, שמאחר שביארנו שנטמאת האשה ביציאת הדם מצואר הרחם לנרתיק גם קודם שיצא הדם מחלל גופה, א"כ כשנטמאנה בלי הרגשה, עלול להיות מצב שיצא דם מצואר הרחם לנרתיק והיא לא תדע, ותהיה עם בעלה באיסור, והרי נאמר על התורה "דרכיה דרכי נעם", לכן לא טימאה התורה אלא בהרגשה, כשיש לה ידיעה שנטמאה.

עוד טעם המבואר בפוסקים, שדרך האשה לראות ראייתה דוקא בהרגשה, ואם לא הרגישה ביציאת הדם, לא ראתה כדרך הראיה ולכן לא נטמאת מן התורה.

מה טעם דבעינן להרגשה

בטעם הדבר שהצריכה התורה הרגשה, כתב בשיעורי טהרה (עמ' מד) בשם האחרונים [שו"ת שב יעקב (סי' לו דף מו סוף ע"ד) בתשובת הגאון ר' גבריאל, שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' טו אות ג), שו"ת חתן סופר (סי' נג אות א, דף מב ע"ב ד"ה ובעמדי)], דמשום שאם לא כן, אין זה "דרכיה דרכי נועם", והיינו כיון שמטמאה בפנים כבחוץ, א"כ אם שימשו או נהגו בשאר קירוב, או נכנסה למקדש, ואח"כ תמצא דם, נמצא שהיתה טמאה, ואין זה דרכיה דרכי נועם. וכ"כ בשמם בציוני טהרה (יעקובוביץ, עמ' צ).

טעם נוסף מבואר בפרדס רמונים (סוף פתחי נדה), דטעמא דבעינן הרגשה הוא משום דדרך האשה להרגיש בשעת יציאת הדם מגופה, ואם לא הרגישה אין דרך ראיה בכך, ולא טימאה אותה התורה בטומאת נדה אא"כ ראתה כדרך ראייתה. וכ"כ בבית מאיר (צלעות הבית סי' יג דף טז ע"ב). הו"ד באמרי טהרה (עובדיה, ח"א סי' א עמ' ז).

והוא כמו ברוב דיני התורה, ולדוגמא במלאכות שבת, שמלאכה שנעשתה כדרך שרגילה להיעשות, אסורה מן התורה, משא"כ אם נעשה בה שינוי קל, כבר ירדה לאיסור דרבנן, וכמו כתיבה ביד שמאל. וה"ה הכא.

ביאור נוסף מצאתי בשו"ת מהר"י שטייף (עמ' שפ ד"ה ועיין בשו"ת) בשם שו"ת שיבת ציון (סי' לו ולז), משום דכל שבא בלא הרגשה, מוכח שאינו דם המקור אלא מן הצדדין או העליה, דחזקת דם של המקור שבא בהרגשה.

שיטת מהר"ח אור זרוע בשם רבו

ישנה דעה בראשונים, שמה שאמרו חז"ל "עד שתרגיש בבשרה", היינו שתמצא את הדם מונח על בשרה ממש, שבזה נטמאת מה"ת אע"פ שלא הרגישה ביציאת הדם. אמנם דעה זו דחויה היא, ואין שום אחד מהאחרונים שפסקה להלכה.

שיטת מהר"ח אור זרוע בשם רבו מהר"ר עובדיה

בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סו"ס קיב) כתב, ששמע מרבו מהר"ר עובדיה, שפירוש "עד שתרגיש בבשרה" כלומר שמצאה דם בבשרה, אע"פ שלא הרגישה בו ביציאתו מן המקור. והו"ד בדרכי תשובה (סק"ה).

וכתב בשיעורי טהרה (עמ' מד), שבשו"ת שב יעקב (סי' לו) מובאת תשובה של רבינו גבריאל שחשש לשיטה זו, וכן דעת הסדרי טהרה (סי' קצ ס"ק צג). והמשיך בשיעורי טהרה, דמ"מ אף ששני גדולי האחרונים חששו לזה, אבל קי"ל כדעת כל גדולי הראשונים.

וכ"כ בטהרת הבית (ח"א עמ' כא, מהדו"ח עמ' כב), שבשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קפב) ביאר, דס"ל למהר"ח אור זרוע ורבו מהר"ר עובדיה כפירוש רש"י, דלרב אשי שמואל לא איירי בהרגשה כלל [עכ"ד מהרש"ם], ולפ"ז לדידן דנקטינן כרוב הפוסקים והטור והשלחן ערוך דמדאורייתא בעינן הרגשה ביציאת הדם, דברים אלו אינם להלכה. ושכן תמה ע"ז בחזקת טהרה (ראטה דף ט ע"א). וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קב אות ג), שדבר זה הוא נגד כל הראשונים.

ודאי יצא מגופה ובלא הרגשה

נחלקו האחרונים גבי מצב בו יודעת האשה בוודאות שהדם הגיע מרחמה, אלא שלא הרגישה ביציאתו, האם טמאה מחמת ידיעה זו אף בלא הרגשה, או שבכל זאת טהורה משום שסוף סוף לא הרגישה ביציאת הדם. והעולם רגילים לתלות מחלוקת זו בחקירה, האם ההרגשה הויא סימן לטומאה [כהצד הראשון] או סיבה [כהצד השני]. ומסקנת האחרונים להקל כהצד השני.

הרגשה – סיבה או סימן

בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ב) נשאל מהגאון רבי ישעיה סג"ל [בעל השל"ה הקדוש], אודות זוג ששימשו בבוקר, לאחר שהגיע וסתה של האשה במהלך הלילה, והשאלה האם חטאם אינו אלא מדרבנן, ובהתאך לכך תהיה תשובתם, מאחר וגזרת הכתוב היא שאינה טמאה עד שתרגיש, ואפילו יודעת בבירור שיצא מגופה, או שהוא דוקא כשניתן לתלות הדם דמעלמא אתי, אבל באופן שודאי יצא מגופה, טמאה מן התורה, ולכן צריכים תשובה כבועל נדה מן התורה.

והשיבו מהר"ם מלובלין, דהוא גזרת הכתוב, וכל שלא הרגישה, אע"פ שודאי יצא הדם מגופה, טהורה. והוכיח כן מהרמב"ם (שם) והגהות מיימוני (פ"ד). וכ"כ בשו"ת שב יעקב (ח"א סי' לו) ובתשובת הגאון רבי גבריאל אב"ד מיץ (שם סימן לז). וכן נראה מדברי המי נדה (נדה נח), וכ"כ בלבנון נטע (סי' זה אות ג), שהרגשה גזרת הכתוב הוא כמבואר בכל הפוסקים. וכ"כ במקור מים חיים (סי' קצ סק"א) להוכיח כן מדברי הראשונים, ע"ש.

אמנם הסדרי טהרה (סי' קצ ס"ק צג) האריך והעלה כשיטת רש"י (סב ע"ב ד"ה א"ל), דלרב אשי [בדעת שמואל] לאו בהרגשה תליא מילתא, אלא אם יצא הדם מגופה בודאי, אפילו בלא הרגשה טמאה מן התורה, שענין ההרגשה שהזכיר שמואל הוא רק לברר שיצא מגופה ולא מעלמא. וכן דעת הראב"ד והתוספות רי"ד (נדה נז ע"ב). וכ"כ בשערי דעה (לוו, סק"א) בשיטת הרי"ף והרא"ש דס"ל כרש"י, שאף בלא הרגשה טמאה מה"ת.

ובשו"ת מור ואהלות (פוסק, סי' קפג סוף אות ח דף פג ע"ב) כתב לחדש, שהואיל ויש להבין ממשמעות דברי הרי"ף והרא"ש וסמ"ג וראב"ן דס"ל דלא כשמואל, מדלא הביאוהו בחיבוריהם, י"ל דע"פ סברא קלה יש להחמיר לטמאותה כשודאי יצא הדם מגופה.

ובחכמת אדם (בינת אדם סימן ט ד"ה נחקור וד"ה יצא) דחה דברי הסדרי טהרה הנ"ל, והעלה, דאפילו אם יודעת בבירור שהדם יצא מגופה, כל שהיה בלא הרגשה, אינה טמאה אלא מדרבנן. וכתב בטהרת הבית (עמ' ח-י), שכ"כ כל האחרונים להלכה ולמעשה, וכן עיקר.

וכ"כ בחוט שני (עמ' לד, עמ' קצא), שדרשת 'עד שתרגיש בבשרה', הוא גזרת הכתוב דבעינן הרגשה, ולא משום דבעינן בירור שתדע שהדם בא ממנה, ולכן הרואה דם [שלא בצורת וסת] שהוא ודאי מגופה ולא הרגישה, טמאה רק מדרבנן, ושכ"כ האחרונים לדינא. וכ"ה בשיעורי טהרה (עמ' מה), שיעורי שבט הלוי (עמ' קנה), אבני שהם (עמ' ח ועמ' שכג) ועוד.

ובספר תא חזי להגר"ד חזן (ח"ב סי' א) הוסיף, שכ"ד הרמב"ם (רפ"ט אסו"ב), הרמב"ן (הלכות ריש פ"ד, חידושים לנדה נב ע"ב), הרשב"א (תוה"א ריש שער ד שער הכתמים), הר"ן ורוב הראשונים, שאשה שראתה דם בלי הרגשה, אפילו באופן שברור שהדם יצא מהמקור, אינה טמאה מה"ת אלא מדרבנן, שגזרת הכתוב מה"ת שדין הרגשה הוא תנאי מעכב לטומאת האשה, וכן מבואר מלשון הטור והשלחן ערוך (כאן).

המעותדת לראות כתמים

יש מי שכתב שאשה המעותדת לראות כתמי דם, כגון שנוטלת גלולות שידוע שדרכן לגרום להוצאת דם, הוי נדה דאורייתא אף בלא הרגשה.

אשה המעותדת לראות כתמי דם

חידוש מעניין זה מצאתי בדברי הנשמת אברהם (ח"ב עמ' קעו) בשם הגרי"י נויבירט, שכלה הלוקחת גלולות "פרימולט נור" צריכה לבדוק עצמה כל יום. והקשה המחבר, לכאורה למה אין כאן דין כתם, שהלא בכמות קטנה כזו ודאי שאין לה הרגשה, ולמה לא תלבש בגדי צבעונים ולא תצטרך לחשוש. וביאר, שכנראה צ"ל שחז"ל לא גזרו על כתמים כי היה אז במה לתלות לקולא, אך בנידו"ד אדרבה היא לוקחת תרופה שבמקרים לא מועטים גורמת לדימום, ולכן אם היא רואה דם יש לה דין נדה. הובאו דבריו בשאלת חכם (ח"ב סי' ה ענף ד).

והוא באמת חידוש, שלא נמצא רמז לזה לא בראשונים ולא באחרונים, ואף הסברא נותנת שלא לומר כך, דסוף סוף בהרגשה תלא רחמנא והיא לא הרגישה. וא"כ אף אנו נאמר באשה שהמערכת ההורמונלית שלה לא יציבה כ"כ, ולכן רגילה לראות כתמים, שאצלה לא יועיל ולא יציל ללבוש בגדי צבעונים, כי אף היא מעותדת לראות כתמי דם, והוא דבר שאינו מסתבר כלל.

צא ולמד ממה שהתחבטו הפוסקים מאד למצוא את הסיבה לטמא נשים כיום בטומאה דאורייתא על אף שטוענות שאינן חשות בהרגשה [וכדלקמן], ולפי דבריו מדוע הוצרכנו לכל זאת, נימא שהואיל והאשה מעותדת לראות וסתה דבר חודש בחדשו, וכמובן שאין במה לתלות, לכן טמאה דאורייתא גם בלי הרגשה. זאת ועוד, שכיום גם בכתמים אין במה לתלות באמת, שאין מאכולת מצויה בזה"ז, ונטמאנה גם מחמת כתם, וכמובן דליתא. ולכן סברתו צריכה לי עיון.

הרב שי הלל

ראש כולל ורב קהלת אהבת ישראל, פתח תקוה

לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט 2873*