פנים רבות יפות ומרגשות ישנן לחג הפסח שבא עלינו לטובה ולברכה.
חג שהתורה הקפידה שיחול דווקא בחודש האביב, בזמן של התחדשות ופריחה של הטבע ושל העולם. הוא גם “חג המצות” בשמו המקראי, וכחלק מההזדמנות עבורינו לקיים כמה וכמה מצוות מעשיות הקשורות לחג המיוחד הזה, והוא גם מנציח את הייחוד של עם ישראל מאומות העולם שעל כן הקב”ה “פסח” על בתי ישראל בזמן שמידת הדין פגעה אנושות בבתי המצריים.
אך כעת ארצה להתמקד בחלק העמוק, הפנימי והמשמעותי של החג והתקופה, וכפי שאנו מתנסחים בתפילות החג: “זמן חירותנו”!
פסח הוא הזמן בו ישנה את המסוגלות המנטאלית, הנפשית, הרוחנית והנשמתית לפתח ולטפח את היכולות שקשורות ושייכות למרחב הדרמטי שבין “עבדות לחירות” כחלק מהמעברים שבין “גלות לגאולה”, בבחינת “בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל” (מסכת ר”ה דף י:).
“כי לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן”
וזאת כפי שרבותינו לימדונו שהרגלים והמועדים אינם רק ציון היסטורי לקורותיו של עם ישראל, אלא אנו חוזרים שוב ושוב לאותו מעגל של השפעה רוחנית כבימים ההם אך בזמן הזה…
החכם המקובל האיטלקי רבי יוסף אירגס (מבוא פתחים – ס”ה) כותב: “הלא ידוע מכמה מקומות כי סוד ההנהגה העליונה כך היא, כי בכל שבת ושבת ובכל מועד ממועדי ה’, לעולם חוזר וניעור אותו האור ושפע ממרומים שהיה לכל העולמות באותן הזמנים, עד כי אין הפרש בין שבת בראשית לכל שאר השבתות שאנו מקיימים אותן וכו’ וכן אין הפרש בין פסח מצרים לפסח דורות וכן שאר המועדות”. (וראו עוד בכיו”ב למרן חיד”א בספרו לב דוד פכ”ט בשם הרמ”ז והאר”י).
מורינו הגה”צ הרב אליהו דסלר זלל”ה ניסח זאת בשפתו המיוחדת והמקורית כך: “לא למזכרת אנו חוגגים את המועדים אלא חוזרים אנו בהם לתוכנם המקורי, לאותה קדושת הזמן שנשפעת גם עכשיו כבעת ההיא. כי לא הזמן עובר על האדם אלא האדם נוסע בתוך הזמן!”
“למשל, בשבת הראשונה כאילו נקבעה ‘תחנה’ ששמה שבת, ובכל שבוע ושבוע מגיע האדם לאותה ‘תחנה’ עצמה – ממש אותה השפעת קדושה עצמה של שבת בראשית. וכן במועדים, בכל שנה ושנה חוזר האדם ומגיע אל ‘תחנת’ גאולת מצרים, אשר בזמן ההוא אפשר להשיג השפעת הגילוי של חירות – זמן חירותנו ממש.” עכ”ל.
“גלות לעומת גאולה”
היבטים רבים וזוויות רבות לסוגיית “גלות לעומת גאולה” אך דומה שאחת המרתקות שבהן עוסקת בגלות ובגאולה של האדם הפרטי לעומת הגלות והגאולה שלנו כאומה.
הרב שר שלום רוקח, הרבי הראשון מבעלז, הטביע תובנה אלמותית הגורסת: “שלש גלויות הן, ואחת קשה מחברתה, גלות ישראל בין הגויים, גלות ישראל ביד ישראל, והקשה מכולן גלות האדם אצל עצמו”.
בפרפראזה לגלות מצרים שכשהקב”ה מבקש ממשה רבינו לגשת לבני ישראל ולבשר להם על הגאולה הקרבה ובאה, עם ישראל התקשה לעבור מפאזה של גלות לפאזה של גאולה כלשון הפסוק: “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה” (שמות, ו-ט)…
לעיתים אנחנו שקועים באמונות המגבילות שלנו על עצמינו ועל החיים שסביבנו, אנחנו תפוסים במחשבות מקבעות ומקובעות על היכולות שלנו ועל הכוחות שלנו, עד כדי כך שאנחנו לא באמת מצליחים לעבור למצב רגשי ומנטאלי שיאפשר התפתחות צמיחה וגאולה.
מפעימים ומדויקים דבריו של רבי ישראל סלנטר באגרת המוסר שלו: “האדם חפשי בדמיונו, ואסור במושכלו”. האדם עשוי בצוק העיתים להיות ‘אסור’ מלשון אסיר בתוך נבכי המושכלות שלו, כלומר בתפיסות ובאמונות שלו, ובכך הוא גם אסיר וגם הסוהר… גלות האדם אצל עצמו במיטבה…
ומגאולת מצרים לגאולה העתידית, מתוארים בדברי חז”ל אירוע סוריאליסטי מביך ומתסכל על הרגעים בהם הגאולה מפציעה אל ההיסטוריה של האנושות, ומלך המשיח מגיע בכבודו ובעצמו לבשר לנו את בשורת הגאולה הנכספת: “שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על הגג של בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר להם ענוים הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה´ עליך זרח”. (פסיקתא רבתי פרשה לו, ובילקוט שמעוני ישעיהו רמז תצט).
מדהים!
שוב עם ישראל מתקשים להתחבר אל בשורת הגאולה ‘מקוצר רוח ומעבודה קשה’, והמשיח יצטרך מאוד לשכנע ולהוכיח שאכן הגאולה נמצאת ונוכחת… אך הפעם אין שום גורם חיצוני ששולל את החירות שלנו, אנחנו לא בגלות של שום אומה ושום גורם חיצוני, אנחנו רק בגלות של עצמינו…
נתפלל ונייחל שהימים האלו יפגישו אותנו עם החוזקות והעוצמות שטמונים בנו כפרסונות, כבני זוג, כהורים, כעם, וכיצירי כפיו של הריבונו של עולם שברא אותנו בצלמו כדמותו בצלם אלוהים, הגדול הגיבור והנורא, ובכך נצא לגאולה שלימה מתוך עצמינו, ומתוך החלקים החלשים שלנו אל האור הכוח והחיוניות שבתוכינו!
בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה.
כִּי כֹּחַ עַז לְךָ, יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים.
אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יכחשו לְךָ.
דּרושׁ אוֹתָם – ויימצאו לך מיד.
(מרן הראי”ה קוק – אורות הקודש, א, סד)
