רקע – המצור על ירושלים:

תענית עשרה בטבת הינה אחת מארבעת התעניות לזכר חורבן המקדש.

בשנת 588 לפני הספירה, החל מצור על ירושלים בידי נבוכדנצר מלך בבל. ככתוב (מלכים ב, כה, א; ירמיהו, נב, ד):

“בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק (מגדל) סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר…. וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ”.

כעבור שנה וחצי בט’ בתמוז נפרצה חומת ירושלים, והחלו פרעות בעיר ציון. עד שבט’ באב, נחרב בית המקדש הראשון, וממלכת יהודה הגיעה אל קיצה, ובית ישראל גלו לארץ בבל.

תוקף התענית:

דעת רבי דוד אבודרהם (ספרד, מאה ה – 14) כי אילו תענית י’ באב הייתה חלה בשבת, היה חובה לצום בשבת כמו ביום הכיפורים. בשונה משאר התעניות שהן נדחות.

רבי יהונתן אייבשיץ (המבורג, 1764; יערות דבש, א, ב, תקלד) הסיק מכך (תורף דבריו): “שיום קשה הוא לישראל מאוד, יותר מחורבן הבית, ומזה מופת כי צרה גדולה הייתה וכל ההתחלות קשות…”.

לעתיד לבוא – מועדים טובים:

הצומות המציינים את חורבן המקדש וירושלים עתידים להתבטל, ככתוב בנביא זכריה (ח, יט):

“כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים”.

מנין החודשים הינו לחודש ניסן שבו יצאו עם ישראל ממצרים:

“צום הרביעי” – יז תמוז, ציון יום כיבוש ירושלים.

“צום החמישי” – ט אב, ציון יום חורבן בית המקדש.

“צום השביעי” – צום גדליה בחודש תשרי, ציון אבדת שארית הפליטה לאחר החורבן.

“צום העשירי” – צום י טבת, לציון המצור על ירושלים.

ציון אירועים נוספים:

שני מאורעות מצערים נוספים אירעו בסמוך לתאריך י טבת ומציינים אותם בו. מיתת עזרא הסופר ב – ט טבת, ותרגום התורה ליוונית ב – ח טבת.

זמן התענית:

ההימנעות מאכילה ושתיה חלה מעלות השחר (בירושלים):  5:18, עד לצאת הצום בשעה: 5:00.

שטיפת הפה:

בתענית, לכתחילה אין לשטוף את הפה במים (שולחן ערוך, תקסז, ג).

צחצוח שיניים:

ברם, כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו אי נעימות מותר אף לצחצח שיניים, אך יש להקפיד שלא לבלוע את המים (שו”ת מנחת יצחק, ד, קט).

החייבים והפטורים מהצום:

חובת הצום –

כל בן ישראל מגיל 13,  ובת ישראל מגיל 12, חייבים לצום (שולחן ערוך, תקנ, א).

חולים, זקנים, נשים מעוברות או מניקות, קטנים –

אינם חייבים לצום (רמ”א, שם).

לוחמים ואנשי ביטחון –

במידה והצום יפגע בכשירותם המבצעית, מותרים באכילה (מלומדי מלחמה, עמ’ 217; ראה עוד, העמק דבר, דברים, ו, י-יא).

אחים ואחיות בבתי החולים, וכן מטפלים בקשישים –

במידה שהצום יפגע בבריאות החולים, מותרים באכילה (הגר”א וייס שליט”א).

יום הקדיש הכללי:

מועצת הרבנות הראשית לישראל קבעה (תשי”א) כי יום עשרה בטבת יהיה “יום הקדיש הכללי”.

בו ינהגו קרובי קורבנות השואה שיום פטירתם לא נודע, דיני אבלות הנוהגים ביום פטירת האדם (אזכרה – יארצייט).

תענית ביום שישי:

סוף התענית –

כאמור התענית מתחילה בעלות השחר, ומסתיימת בעת הקידוש בסעודת השבת (רמ”א, רמט, ד).

רחצה –

מותר להתרחץ לכבוד שבת כרגיל (משנה ברורה, תקנ, ו; יחווה דעת, ה, מא).

תספורת –

במידת הצורך, מותר להסתפר לכבוד שבת (רוח חיים, תקסו, ד; שו”ת יחווה דעת, ה, מא).

טעימת מאכלים –

בכל ערב שבת ישנה מצווה לטעום ביום שישי את מאכלי השבת לבדוק את טיבם (משנה ברורה, רנ, ב).

אף בתענית מותר לטעום ממאכלי השבת לבחון את טיבם, אך אין לבלוע מהם (שמירת שבת כהלכה, ב, מב, סא).

תפילת מנחה –זמנה –

היות ובתענית קוראים בתורה את פרשת “ויחל”, נכון להתפלל מנחה מוקדם, כדי שיהיה שהות לקבל שבת בזמנה.

הוספות בתפילה –

בתפילות מוספים תפילת “עננו”. אך בתפילת מנחה אין אומרים “וידוי ונפילת אפים”, ואין אומרים “אבינו מלכנו” (משנה ברורה, תקנ, יא). ועדות המזרח, אין מניחים תפילין (מועד לכל חי, כט, ד).

ברכת כהנים –

כאשר התפילה מתקיימת לאחר זמן “פלג המנחה” (עד השקיעה), הכהנים נושאים את כפיהם.

סיום:

תענית עשרה בטבת מזכירה לנו את סיפור סבלו של העם היהודי, ואת המחויבות העמוקה לקום ולהתאושש,  להתפלל ולייחל לחסד ה’ שישיב את כל החטופים במהרה, וירפא לכל הפצועים,  ויחיש את גאולתנו במהרה.

“ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם…”.

בברכה,

הרב איתיאל כ”ץ

משיב בבית ההוראה

לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט 2873*