על מה מצאה האישה את הכתם? מה גודל הכתם? באיזה עיתוי הוא נראה? כל אילו שאלות משמעותיות ביותר על מנת לקבוע את דין הכתם

במאמר זה נסביר מהם כתמים, נבהיר את חשיבות הדיוק בסוג הכתם והנסיבות ונרחיב לגבי הדינים במקרים השונים

מהו כתם? מראה דם שאשה מצאה על בגד הצמוד לגופה או על הסדין וכיו”ב ללא הרגשה של וסת

זוגות רבים מוצאים את עצמם בבעיה כאשר האשה רואה כתמים בתדירות רבה, לעיתים הכתמים בעייתיים מבחינה הלכתית ולא לכל רופא יש פתרון מתאים שכן הבעיה הזו אינה בעיה רפואית כלל עולמית, שהרי במגזר הכללי נשים לא מאד מוטרדות מכתמים כאלו. מה שאין כן אצלינו שאנו זוכים לחיות בטהרה ולשמור ההלכות כראוי ולכן חשוב שנתמצא בדיני הכתמים ונהיה מודעים לפתרונות השונים שיש לבעיה הזו וכבר ראינו זוגות שהאשה נטמאה ע”י כתם בסוף שבעה נקיים ונרצה בס”ד להבהיר ולסייע על פי ההלכה והמסורה.

גודל הכתם

שיעור כתם הוא רק מגודל “גריס” שזה השיעור שקבעו חכמים שפחות ממנו נחשב לדם כינה והאשה טהורה, מדובר בכתם שגודלו קצת יותר משקל, ואם הכתם לא ממש עגול סימטרי, אם השטח המצטבר של הכתם הוא בשיעור הנ”ל הכתם לא מטמא.

במקרה שקוטר הכתם יותר מכגריס, לפעמים יש גוונים שונים שכתם, כך שחלק מהכתם בחזקת טהור ורק חלק מהכתם הוא דם, במקרה בו החלק הבעייתי פחות משיעור גריס עדיין האשה טהורה ובמקום ספק יש להתייעץ במורה הוראה.

אם הכתם בגודל יותר מגריס, נצטרך לבדוק על מה ראתה האשה את הכתם

על מה נראה הכתם

ראשית נציין עצה טובה שכל מורי ההוראה ממליצים עליה היא לשים תחתון שחור [לא בשבעת ימי נקיים] ואם צריך יש גם מגינים מתאימים שצבעם שחור (של תשובה כנה ואחרים) במקרה שהכתם על רקע שחור הוא לא מטמא אא”כ קדמה לכתם הרגשה (אם היתה הרגשה של ווסת יש להתייעץ במורה הוראה)

לגבי מקרה שהכתם נראה על רקע לבן או בהיר, מה שיכול לקרות בשבעת הנקיים או בעיתוי אחר, נבאר ונרחיב בהסבר המחלוקת בין הפוסקים האם כתם שהוא יותר מכגריס על פד, מטמא את האשה או לא, וזה תלוי האם פד מקבל טומאה או שהוא נחשב לדבר שאינו מקבל טומאה, ולכן דין הכתם שימצא על הפד, שיהיה טהור כמו כל כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה.

ונתחיל בביאור העניין שחכמים לא גזרו גזירת כתם, על דבר שאינו מקבל טומאה, ונמשיך לבאר את שיטות האחרונים שהחמירו בכל מיני פרטי דינים וכן את היוצא מכל זה לענייננו טהרת הכתם בפד,

בגמרא נידה דף נח: תנן מעשה באשה אחת שראתה כתם ורבי עקיבא התיר לה את הכתם היות ואמרה לו שיש לה מכה שמוציאה דם, והסביר רבי עקיבא לתלמידיו שמהתורה אשה שראתה כתם טהורה שנאמר ”ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה וכו”, דם ולא כתם.

וביארו הראשונים וכך נפסק בשולחן ערוך (הלכות נידה סימן קצ סעיף א), שאין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם בבשרה, וחכמים גזרו על האשה שהיא טמאה גם אם לא הרגישה, ע”כ. ויש מקומות שהחמירו ויש מקומות שהקילו, כדלהלן.

שואל הטורי זהב (ס”ק ב’) מדוע לא מקילין בדין כתם משום ספק ספיקא, ספק אם ממנה או לא וגם אם זה ממנה אולי זה לא דם מהמקור? ותירץ כי רוב דם האשה מהמקור ולכן זה לא ספק, ובכסף משנה (פ”ט הלכה א) תירץ שבנידה החמירו בדין ספק ספיקא ותירץ שתירוץ נוסף היות ואין לנו סיבה לומר שזה לא מהמקור לכן זה רק ספק אחד.

עד כאן דנו באשה שרואה דם ולא הרגישה ולא יודעת האם זה מהמקור וכו, אבל מה הדין בכתם שוודאי בא מגופה אפי’ שלא הרגישה?

מצאנו בגמרא נידה דף נז: אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה, טהורה שנאמר ”בבשרה” עד שתרגיש בבשרה.

רוב הראשונים רמב”ם (פ”ט ה”א), רמב”ן (הליכותיו תחילת פ”ד), רשב”א (תורת הבית שער הכתמים), ועוד ראשונים, למדו מכאן שההרגשה היא תנאי בטומאת האשה ואף שהדם בא בטוח ממנה היא טהורה, וזה דרשה נוספת מרבי עקיבא כי שם הוא התיר בספק, וכאן זה גם בודאי.

וכך פוסק השולחן ערוך שאשה טמאה רק שיצאה דם ממקורה והרגישה ביציאתו,

אך הסדרי טהרה (סי’ קצ ס”ק צג ד”ה וכבר עמדו), חידש שרש”י מסביר ששמואל סבר שההרגשה מבררת שהדם הגיע בטוח מגוף האשה, אבל אם אנו בטוחים שהדם הגיע מהאשה גם שהיא לא הרגישה היא טמאה, והרבה מהאחרונים חלקו עליו בהבנת פירוש רש”י.

עד כאן למדנו שמהתורה אשה טמאה רק בהרגשה ושחכמים גזרו במקרים מסוימים שהיא טמאה גם לא בהרגשה, אין כאן המקום להאריך בדיני כתמים בגודל הכתם ובתליית הכתם, כי אנו מבררים דין אחד בנושא, שחכמים לא גזרו על הכתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה אפי’ שהוא יותר מכגריס וכו’, ונעבור לדון במקורות העניין.

בגמרא נידה דף נט: שלוש נשים שישבו על ספסל של אבן וכו’ רבי נחמיה מטהר שהיה רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים, ומשמע שם מהגמרא שהלכה כרבי נחמי, וכן פסקו כל הראשונים וכן השולחן ערוך (סימן קצ’ סעיף י), מלבד דעת הראב”ד.

וטעם הדבר לא גזרו על דבר שאינו מקבל טומאה ביאר החוו”ד (ביאורים ס”ק ח), דכיוון שהבגד לא מקבל טומאה, אז גם עליה לא גזרו כי טומאת כתמים נוגעת גם לבעלה וגם לטומאת טהרות וכמו שלגבי טהרות היא טהורה כך גם לגבי בעלה היא טהורה ולא רצו חכמים לחלק בדבר.

ומכאן נבוא לדון בדין תחבושת היגיינית להלן ”פד”, מה דינו לגבי טומאה וכן מה דינו היות והוא צמוד לגוף כך שהדם בא ממנה וכן את השיטות שאוסרות בדבר שאינו מקבל טומאה שנמצא על דבר המקבל טומאה,

ונתחיל עם שיטות המקילין, (טהרת הבית ח”א עמ’ תה-תו, ועוד) שסוברים שפד לא מקבל טומאה ולכן גם אם הכתם יותר מכגריס האשה טהורה, ורק אם הכתם יותר מג’ אצבעות יש שאוסרין אותה כי זה כבר חשש שזה ווסת

ונעבור לשיטות המחמירין, (הרב וואזנר ועוד) שסוברים שפד זה דבר המקבל טומאה משום שזה תפור בצדדים וזה נחשב לדבר המקבל טומאה, וכן מוסיפים לחומרא את שיטת החתם סופר שסובר שכל שהכתם נמצא על בגד או דבר אחר אבל שצמוד לגוף האשה קשה להקל בזה בדין כתמים, ונכון שאנו מקילין בכתם פחות מכגריס אבל לא נתיר אותה ביותר מכגריס, וכן מוסיפים לחומרא גם את שיטת הסדרי טהרה שסובר שכל שהדבר שאינו מקבל טומאה נמצא על דבר המקבל טומאה, האשה טמאה, ושוב, אנו מקילין בזה בפחות מכגריס אבל לא יותר מכגריס.