הסודיות, הינה אבן יסוד בכל הליך של טיפול-גישור-ייעוץ. רק כאשר כל אחד מהצדדים בטוח שהדברים שנאמרים ב’ארבע עיניים’, יישארו ביניהם, מבלי חשש שהדברים יגיעו לאוזניים שאינן רצויות בעיניהם – יש סיכוי ליצור אימון שיהווה גשר לפתיחות ולשיתוף הפעולה הרצוי.

החובה לשמור על סודיות, מעוגנת אף בכללי האתיקה המקצועיים. מלבד אי אילו מקריים, שעליהם חלה חובת דיווח לראשיות המתאימים.

מה שפשוט וברור מבחינה אתית, אינו פשוט כלל ועיקר מבחינת ההלכה. על כל היודע מידע, שיש בו תועלת – רובצת מצווה מהתורה לבוא לבית הדין ולמסור את המידע, כמבואר ברמב”ם[1]: “העד מצווה להעיד בבית הדין עדות שיודע, בין עדות שיחייב בה חבירו בין עדות שיזכה בה”, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר והא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עוונו”. וברמב”ם בספר המצוות[2] הביא דרשת חז”ל בספרי: “מנין אם אתה יודע לו עדות, שאין אתה רשאי לשתוק עליה, תלמוד לומר, לא תעמוד על דם רעך”. נמצא אפוא, שאסור לאדם היודע מידע להתכבד ולישב בביתו, ולא לחשוף את המידע[3].

בשו”ת אבקת רוכל[4], קבל על בית דין, שחייבו עֵד לבוא ולמסור עדותו, חרף העובדה שהדבר יכול לגרום לעד הפסד ממון, וזה לשונו : “הטענה השמינית, שאפילו לא היה בדבר סכנת גוף, אלא סכנת ממון בלבד – היה מותר לכבוש עדותו, אפילו אם היה ראוי להעיד וכו’. ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון, שהרי אין אדם חייב להעיד על חבירו אלא מדין גמילות חסדים[5] וכו’, ואין גמילות חסדים, שיפסיד אדם ממונו בשבילו”.

יש אומנם, בדברים אלו פתח להקל באופן שבו יש חשש להפסד ממון, בגין עבירה על כללי האתיקה המקצועיים, אך עדיין, יש למצוא מזור לאופנים בהם, שני הצדדים אמונים עלי הלכה, ואין איש המקצוע חושש שיתלוננו עליו בגין עבירתו על כללי האתיקה. אך מאידך, חפץ הוא ליצור אימון ולהבטיח לשני הצדדים, כי כל שייאמר ביניהם – לא יעבור הלאה מבלי רשות[6].    

אשר על כן, נראה, כי הפתרון לדבר הוא, שכל אחד מהצדדים יפסול את איש המקצוע מלשמש כעֵד, ובאופן זה – לא רובצת על איש המקצוע החובה להעיד. שכן, תנאי מעכב הוא בחובתו של העד להעיד, שהא תועלת בעדותו, כמבואר ברמב”ם ובשו”ע[7]. וכאשר בעל הדבר, שהעדות נוגעת לזכותו, פוסל את העד מלשמש בעבורו כעד – אין תועלת בעדות, שהרי בעל הדין פסל את עדותו.

דוגמא לדבר, מצאנו, בדברי רבותינו הראשונים, שדנו, היאך יש להבטיח שבעל שבית הדין מחייב אותו לגרש את אשתו והוא נענה להם, לא יערים וימסור מודעא בפני שני עדים, כי הסכמתו היתה הסכמה כפויה, ונמצא הגט בטל. אומנם, ניתן לדרוש מהבעל במעמד הגט, לבטל כל מודעא שמסר על הגט, אך עדיין יש לחשוש, שמא הבעל הערים גם בזאת ומסר מודעא על עצם ביטול המודעא. לפיכך, העלה הרשב”א[8], שעל הבעל לבטל ולפסול כל עדים שיבוא ויעידו על כך שמסר מודעא בפניהם. ובהעדר עדות על מסירת המודעא – אין יותר מקום לחשש.

וכך פסק בשו”ע[9], וזה לשונו: “צריך שיבטל קודם כתיבת הגט כל מודעא שמסר, ויאמר כן ‘הריני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה וכו’, והריני פוסל כל עד או עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבוטל מחמת גט זה, מחמת אותה מודעא או אותו דיבור”.

יפה יעשו, כל אותם שתפקידם מחייב אותם לשמור על סודיות בדברים שנאמרים בפניהם, שקודם שיתחילו בעבודתם, יאמרו לכל אחד מהצדדים המטופלים אצלם, כי יאמרו בפה מלא נוסח זה: “הריני פוסל את פלוני שישמש כעד בשבילי”. באופן זה, גם אם אחד מהצדדים יחשוף בפגישתם המקצועית דבר שיכול להוות לעזר לצד שכנגדו – הרי, שאיש המקצוע יהא פטור מחיוב התורה למסור לבוא לבית הדין ולמסור את עדותו, שכן שני בעלי הדין, שהעדות נוגעת לדידם, פסלוהו מלשמש בעבורם כעד.

חשוב לציין, כי פתרון קל ופשוט זה, יכול להיות לעזר אך ורק בדברים הנוגעים לדיני ממונות. שם, מועילה פסילת בעל הדין את העד מלשמש כעד לדידו. אומנם, בעדויות הנוגעות לאיסורים – אין בכח בעלי הדין לפסול את העד.   

[1] רמב”ם הלכות עדות פ”א ה”א.

[2] רמב”ם ספר המצוות מצוה לא תעשה רצז.

[3] הן אומנם, כאשר איש המקצוע עובד לבדו, ישנה מחלוקת גדולה בדברי רבותינו, אם גם עד אחד מחויב מהתורה ב”אם לא יגיד ונשא עונו” – ראה פת”ש חו”מ סימן כח ס”ק ב. אולם, פעמים רבות, יושב יותר מאיש מקצוע אחד.

[4] שו”ת אבקת רוכל סימן קצה. וראה בשו”ת הנדפמ”ח שמה שהעירו על מקור תשובה זו, ואכמ”ל.

[5] מטעם זה, שונה היא מצוות הגדת עדות מיתר איסורים שבתורה, שבהם קבע הרמ”א להלכה [או”ח סימן תרנו סעי’ א] “המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצווה עוברת ודווקא מצוות עשה, אבל לא תעשה – יתן כל ממונו קודם שיעבור”. ובמשנ”ב [שם ס”ק י], כתב, שאפילו אם יצטרך אח”כ לחזר על הפתחים וזה אפילו בחייבי לאווין” וכו’, עיין שם. 

[6] אע”פ שבשו”ת מהר”י וויל [סימן מב; הובא בדרכי משה חו”מ סימן כח ובסמ”ע שם ס”ק א], לרבנו יעקב וויל זצ”ל – מגדולי הדור במאה ה-15, כתב, “ואם שום עֵד יאמר שאינו רוצה להגיד העדות, מחמת שקיבל עליו בסוד שלא לגלות, אז רבי חיים ובנו רבי ישראל [-הנתבעים] יתירו לאותו עד לגלות הסוד”, עכת”ד. ולאור דבריו, היה מקום לומר, כי אם הצד שכנגד יעמוד בסירובו ולא יתיר לעד לגלות עדותו – יהא רשאי העד להימנע מלמסור עדותו. אך כבר תמהו על דבריו רבותינו האחרונים, כמבואר בפת”ש שם ס”ק ד, והעלו להלכה, שאין בעובדה שהעד קיבל עליו שלא לספר, בכדי להתיר לעד להימנע מלקיים את חובתו מהתורה להעיד, עיין שם.   

[7] שו”ע חו”מ סימן כח סעי’ א.

[8] רשב”א גיטין לד,א ד”ה “ולענין מסירת”.

[9] שו”ע אבה”ע סימן קלד סעי’ ב.