במצוות נר חנוכה מצינו כמה דברים יחודיים שאינם מצויים במצוות אחרות:

א. ‘אשתו כגופו’ ויוצאת לגמרי בהדלקת בעלה, ואף לבני אשכנז הנוהגים שכל בני הבית מדליקים מדין מהדרין, באשה אין דין זה.

ב. מלבד דין ההידור הרגיל שקיים בכל מצוה מדין ‘זה א-לי ואנוהו’ להדר במנורה יפה וכו’ ישנו דין מהדרין בעצם קיום המצוה (מוסיף והולך וכו’).

ג. זהירות מחשד כאשר ישנם שתי פתחים, או אכסנאי שיש לו פתח מיוחד.

ד. ברכת הרואה, למי שאין לו בית ולא מדליקים עליו.

אשתו כגופו

ידוע המושג ‘אשתו כגופו’ שהרי אין נקרא אדם אלא כשיש לו אשה (יבמות סג.), ובא לידי ביטוי בנידונים שונים בהלכה, כגון בהלכות עירובין שיכולה לערב שלא מדעתו (או”ח סי’ שס”ז), וכגון בהלכות נדרים שבעל יכול להישאל על נדרי אשתו (יו”ד רל”ד סנ”ו) אף שאי אפשר לעשות שליח על כך (שם רכ”ח סט”ז), וי”א שמחמת כך יכול לפדותה בכל אשר יש לו (אהע”ז סי’ ע”ח ס”ב), וזו אחת הסיבות שאשה יכולה לומר ברית ותורה בברכת המזון משום שזכר ונקבה גוף אחד, וע”כ יכולה לומר ‘על בריתך שחתמת בבשרינו’ וכו’ (עי’ ב”י בבדק הבית או”ח קפ”ז ג’), וכמו כן דנו הפוסקים אם יכול הבעל לברך ברכת הגומל בעבור אשתו (עי’ א”ר סי’ רי”ט סקי”ב ובה”ל שם ד”ה ואין), ועוד דוגמאות רבות.

אמנם שונה דין אשתו כגופו שמצינו בנר חנוכה, שיוצאת לגמרי ידי חובה בהדלקת בעלה, ואף כשתקנו דין מהדרין, ולבני אשכנז כל אחד מבני הבית מדליק אין הידור שתדליק האשה (עי’ א”ר תרע”א סק”ג), על אף שהאשה חייבת כאיש שאף הן היו באותו הנס, וכשאין לה בעל שמוציאה וודאי מחוייבת, והיא גם יכולה להוציא בעלה וכדברי רב ששת (שבת כג.) ‘בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי’. וצריך ביאור בשינוי מצוה זו מכל שאר המצוות שהאשה מחוייבת בהם שצריכה היא עצמה לעשותם, ואינה יוצאת ע”י קיום בעלה מצד ‘אשתו כגופו’.

וכבר הקשה בפנ”י (שבת כא:) מדוע שונה מצוה זו של חנוכה משאר מצוות שהם חובת הגוף ואילו בחנוכה הטילו המצוה על הבית, ונשאר בצ”ע. ושמעתי הסבר בדבר ע”פ מה שמצינו שתקנת המצוה הינה כנגד הגזירות שהיו, כמו הדלקת נרות ובשמן זית, ושחנוכה שמונה ימים מפני שרצו לבטל המילה (כך תירץ ספר העיתים קו’ הב”י שהרי הנס היה שבעה ימים, עי’ הגה’ מרדכי שבת עמ’ ע”ט ובש”ג שם, ואפשר להוסיף שבתוך ח’ ימים אלו יש תמיד שבת ור”ח שאף עליהם גזרו), וכך הסביר הפר”ח שם מדוע לא קבעו בחו”ל ט’ ימים משום ספיקא דיומא, שרצו לרמוז על המילה (וע”ע שם במה שתי’), וא”כ נוכל לומר שמכיוון שהייתה גזירה על הבית היהודי שגזרו על כל בתולה שתבעל להגמון תחילה, וכן מובא במדרש שגזרו שלא יטבלו (ועי’ בעה”ט בראשית כ”ו כ”ב), א”כ גם בתקנת המצוה תיקנו שהמצוה תהיה על הבית, ושאשתו תהיה כגופו במצוה זו, וממילא דווקא משום שאין בה דין מהדרין זהו חיבוב מצוה בעניין קדושת הבית היהודי ולהיפך ממה שרצו היוונים להחדיר. והנה נר ביתו קודם לנר חנוכה (שבת כג:) משום שלום ביתו, והיוצא מהדברים שאמנם נר חנוכה לא קיים אך קיים מהדרין בשלום בית כנגד הגזירה על שלימות הבית, וכנגד יוון ותרבותה שאין להם השגה בקדושת הבית היהודי.

דין מהדרין

וכיוצא בזה ניתן להסביר מדוע דווקא במצוות חנוכה תיקנו גדרי מהדרין שאינם קיימים במצוות אחרות, שלא מצינו בהם שאמרו כך צורת קיום המצוה כתיקונה, וכך כמהדרין. נראה שסיבת הדבר הוא כנגד גזירות היוונים בימים ההם שהיו ברוחניות – להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצוניך וכו’ ובאו עליהם צרות אלו כדברי הב”ח (תר”ע) משום שנתרשלו בעבודה, וכך מסתבר לכאורה שהיה מדה כנגד מדה, וא”כ בימים אלו בזכרון שעושים על הניסים, תקנו לעשותם באופן שיהיה ניכר שאנו שמחים במצוות, ומחבבין ומזדרזין לעשותם, וע”י שתקנו דין מהדרין הדבר ניכר ביותר בכך שלא מסתפקים בהדלקת נר אחד אף שיוצאים ידי חובת המצוה כתיקונה, אלא משתדלים כולם לקיים המצוה כמהדרין, וממילא אם בימים ההם הייתה התרשלות, כנגד זה מקיימים המצוה בהידור. וכמו כן מראים חיבוב המצוות ע”י שמסובב במצוות כשמדליק בפתח הבית – בשמאל, כדי שיהיה מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל (שבת כב.), ובשאלתות (וישלח כו’) הוסיף – ובעה”ב בטלית מצוייצת ביניהם, דכתיב והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

זהירות מחשד

ובדרך זו נראה להסביר את הרגישות היתירה שיש לכאורה בעניין זהירות מחשד, כגון בחצר שיש לה שני פתחים משתי רוחות (שבת כג.), או באכסנאי שיש לו פתח פתוח לעצמו (עי’ סי’ תרע”ז ובמ”ב סק”ה וסק”ט),  שמכיוון שהמטרה בימים אלו להראות החיבוב והחיזור אחר המצוות ושלא הצליחו היוונים בגזירותיהם, אם יוכל להתפרש שיש שמזלזלים במצוה ואולי אינם מדליקים הלא השגנו את ההיפך.

ויתכן שזו משמעות דברי הרמב”ם (פ”ד הי”ב מחנוכה) ‘מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד’ שהנס נעשה להראות שהקב”ה חפץ במצוותינו, והמצווה שתוקנה זכר לכך היא באופן שמראים חיבוב המצוות, וכדלעיל.

ברכת הרואה

וכך אפשר לפרש כוונת התוס’ (סוכה מו. ד”ה הרואה) בסיבה שתקנו ברכת הרואה דווקא במצוות נ”ח ולא בשאר מצוות כגון לולב וסוכה משום חביבות הנס, שמשמעות הדבר כנ”ל שיהיה לכל אחד חלק בזכרון הנס ויראה שמחבב ומחזר אחר המצוות.

לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט 2873*