שלבים ואופנים לקיום הציווי “ודבקת בו”

בפרק זה נעסוק באופנים המוצעים בספרות חז”ל כדרך לעלייה “בסולם המעלות” העולה בית אל “ללכת בדרכיו ולדבקה בו”.

עלייה בסולם הדבקות בה’ כתהליך עבודה הדרגתי

עניין ההדרגתיות בעבודת ה’ הוזכרה במקומות שונים בספרות חז”ל. בזוהר הקדוש מסופר על אברהם אבינו ע”ה “(1)בא וראה אברהם התקרב אליו ותשוקתו הייתה כל יום בזה, ולא התקרב אברהם ביום אחד או בפעם אחת, אלא מעשיו קרבוהו בכל ימיו מדרגה לדרגה”.

וכן כתב בספר “חיי משה”(2) בעניין עבודת השם בזהירות, מוכנות ובהדרגה, שכן כך הוא דרך הצדיקים, כמו שכתוב שלמה המלך ע”ה על הפסוק “(3)ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום” היינו שדרך הצדיקים בעבודת ה’ הוא כמו אור היום, שהולך ומאיר מעמוד השחר עד לנכון היום, ואינו מאיר בבת אחת. כך דרכם של צדיקים בעבודת ה’, שהולכים מדרגה לדרגה.

הסיבה לצורך בהדרגתיות היא שהיעדר זהירות במעלות הקדושה, ועליה בבת אחת מהירה למדרגה הגבוהה ביותר, עלולה להביא לנפילה. כמו שהסבירו חז”ל על מיתת בני אהרון שסיבת מיתתם לא הייתה מחמת עונש, אלא בקרבתם לפני ה’ קרבת יתר לקדושה ללא מוכנות.

יש חילוק בין קירבה אל ה’ לבין קירבה לפני ה’. קירבה אל ה’ כמו שכתוב “(4)כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראינו אליו” . קרבה אל ה’ מותרת והיא מצווה. אך העלייה לפני ה’  תתאפשר רק למי שהוא כלי לכך, כמו שכתוב “(5)אחרי ה’ תלכו”, אחרי ולא לפני. רק האבות הקדושים נתעלו לדרגה זו של לפני ה’ כמו שכתוב “(6)האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו”.

בני אהרון מתו מאחר שהלכו במדרגות גבוהות ללא ההכנה ההדרגתית הנדרשת לפני ה’. לכן נמצא שמיד אחר כך בא הציווי “דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש”, היינו שלא יעשה אהרן כמותם להתקרב אל ה’ ולא ימות, כי גם על ידי ההתעלות במדרגות הקדושה שלא כראוי אפשר לבא לידי מיתה ע”כ.

עיקרון הדירוג חשוב אף בתיקון המידות כמו שכתב הגר”א(7) :”שצריך לילך לאט לאט מדרגה לדרגה ולא לדלג. פעמים שאדם מתחיל לילך בדרך הישר ואח”כ פורש מפני שקשה לו מאד והוא מתרעם על ה’ שלא הייתה לו סייעתא דשמיא, אבל באמת הוא בעצמו קלקל במה שרצה לקפוץ בפעם אחת למדרגה עליונה. אף שיש מושג כזה שאדם קונה עולמו בשעה אחת, כשמקפץ ומדלג ממדרגתו למדרגה הגבוה ביותר, אין הדבר שווה ערך, כפי אדם שעמל על כל מדרגה ורכש אותה בזכות.

על זה כבר בכה רבי יהודה הנשיא(8) בעניין עובדא דרבי אליעזר בן דורדיא, שחטא בכל העברות שאפשר היה לו ורצה לחזור בתשובה ולהדבק בה’ “(9)אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא”. “בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי” .

לכאורה לא ברור מדוע והאם זה משנה לרבי יהודה הנשיא שרבי אליעזר בן דורדיא יעלה לדרגות גבוהות ביותר? אדרבה היה עליו לשמוח, כמו שראוי למנהיג לעשות וכפי ששמח אהרון לקבל את משה כמנהיג מעליו, עד שמעיד הקב”ה על אהרון “וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו(10)” וכן כמו שאמר משה ליהושע, אחרי שהתברר כי אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויהושע ביקש לכלות אותם, “המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה’ נביאים כי יתן ה’ את רוחו עליהם(11)“.

נראה שיש כאן תמיהה גדולה על רבי יהודה הנשיא כמנהיג ונשיא ישראל. אלא התשובה היא, שאינו דומה מי שעולה מדרגה לדרגה בדרך עבודה ועמל ורוכש דרגות רוחניות בזכות עצמו עד לדבקות בה’, לאדם אשר עולה במעלה הדרגות בפעם אחת.

הדבקות בה’ ללא עבודה פנימית טומנת בחובה סכנה שהאדם יגיע למדרגה שאינו בשל לה. עלייה מדומה חסרת בסיס. למרות שזכה רבי אליעזר בן דורדיא לעולם הבא, זאת משום שה’ לקחו.

מה קשר? לא ניתן להישאר בעולם הזה במדרגה גבוהה כזו של דבקות בה’ ללא עמל אמיתי קודם. רק מי שעלה דרגה אחר דרגה עד למצב של דבקות בה’ יכול לחיות בעולם הזה עם גוף ונשמה. ועל זה בכה רבי יהודה הנשיא, שרבי אליעזר בן דורדיא לא זכה להדבק בה’ בעודו בחיים.

מובן כי הבא להדבק בה’ ולהגיע למעלה התכליתית הגבוהה ביותר, מתבקש לעשות עבודה עצמית כהכנה, לעלות בדרגות הסולם באופן מדורג בעמל, בענווה וביראה.  הקרבה אל ה’ תייצר את הדבקות שהנה חלק מעבודת הבורא. עבודה מדורגת תאפשר התמדה והמשכיות בעלייה בסולם הדבקות ובזאת הדרגה יעמוד ויתמיד בחייו.

ההקשר בין ההדרגתיות והדבקות בעבודת ה’ לשבועה:

אֶת-י-ה-ו-ה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

(12)מפסוק זה נלמד כי עבודת ה’ נעשית בהדרגתיות עד למעלה התכליתית של דבקות בו. רק אדם שהגיע לדרגת דבקות רשאי לקיים מצוות “עשה” של  להישבע בשמו. נסביר את הפסוק על דרך הדרגתיות כיסוד בעבודת ה’.

מפסוק זה משתמע לכאורה שיש מצות “עשה” לאדם להישבע בשם ה’. אך רש”י מפרש: “את ה’ אלהיך תירא, ותעבוד לו ותדבק בו ולאחר שיהיו בך כל המידות הללו אז בשמו תשבע”. בשפתי חכמים(13) כתב, כי בדבריו תיקן לנו רש”י כמה עניינים, שכתב ותעבוד במקום אותו תעבוד, וכתב ותדבק בו במקום ובו תדבק, כדי שיהיו כל הפעולות נמשכות ברצף זו אחר זו: תירא ותעבוד ותדבק.

רש”י פירש את הפסוק כאומר: אם תירא ותעבוד ותדבק, אז בשמו תשבע. כלומר רק אז מותר לך להישבע. אלו פעולות הדרגתיות שאחת מכשירה את רעותה: יראה, עבודה ודבקות בה’ ושלושתם מהוות יחידה אחת כתנאי להיווצרות היתר להישבע בה’. על פי פירוש זה אין מצוה להישבע ללא כל תנאי כמובן במבט ראשון מפשט המקרא.

רש”י לימדנו יסוד בעבודת ה’, כי התקרבות האדם נעשיית על ידי מספר פעולות ובאופן הדרגתי. על מנת להגיע לדרגה של שבועה, האדם צריך לעבור תהליך של הזדככות והתקרבות לה’: בתחילה דרגת יראת שמים, אחר כך עבודה. ז”א עשיית המצוות העבודה שבלב ולאחריה פעולת  “תדבק”, שזו התכלית, תוביל לדרגה הגבוהה ביותר בעבודת ה’. אדם שהגיע לדרגה זו יוכל להישבע בשם ה’.

מדוע בעצם צריך להישבע בהשם?

התשובה, כעניין מה שאמרו זיכרונם לברכה(14), “אמר רב גידל אמר רב, מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר(15) “נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך” והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, (תמיהה-הרי האדם כבר מחויב ומושבע עוד מהר סיני ואיך יכול להישבע על מנת להתחייב על מה שכבר מחויב ומושבע)  אלא הא קמ”ל דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה” פרוש: אלה כך בא להשמיענו, שמותר לאדם להישבע על מנת לזרז את נפשו לקיים מצווה.

וכ”כ הרמב”ן(16) שאין השבועה מצוות עשה כפשוטה, אלה מצווה רצונית וחלה רק למי שיש בו את כל הדרגות: יראת שמים, עשיית המצוות, עבודת הלב, ודביקות בה’. וכן הוסיף הרמב”ן שכאשר האדם נשבע בשם עבודה זרה, הוא למעשה עובר על מצוות “לא תעשה”, שכן אסור להישבע בעבודה זרה. וכן בנוסף עובר גם על מצוות “עשה”, שצריך להישבע רק בה’. אם נשבע בה’ רק כאשר הוא ראוי הוא מקיים מצווה עשה.

בדומה לרמב”ן, גם רבינו “האור החיים” פירש את הפסוק שלהישבע בשמו, אחרי ולדבקה בו. ורק כאשר צריך (להישבע) ולא לשווא, היא מצוות עשה. שבכך האדם מראה שהוא האלוקים, הוא הגדול בעיניו ובו הוא מאמין.

לפי “האור החיים” השבועה בה’ היא כמו תפילה, שהתפילה היא דבקות בה’. וכן כמו לזבוח לפניו ולתת מעשרות שהן פעולות הנוגעות לממון האדם, שבהן האדם מראה את אמונתו ודביקותו בה’. וכלשונו(17) “ולדבקה בו ולהישבע בשמו ולהתפלל אליו ולזבוח לפניו תמידין ומוספין ולכבדו בתת המעשרות”.

העלייה בסולם באמצעות הידבקות בתלמידי חכמים

אמרו חכמים באבות(18) “יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם”. מקור האמרה הוא בפסוק “ובו תדבק” כפי שנראה בהמשך הפרק.

הדרך שמציעים חז”ל בתלמוד להדבק בה, היא ע”י שישיא בתו לתלמיד חכם, יעשה עסקאות ורווחים כלכלים עבור תלמידי חכמים וישתף תלמידי חכמים בנכסיו.

הגמרא בכתובות(19) מסבירה את הדרך לקיום הציווי ו”לדבקה ומבהירה על מי חל הציווי.  לשון הגמרא: “דאמר רבי אלעזר עמי הארצות אינן חיים דכתיב (שעיהו כו) כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל, כל המשתמש באור תורה אור תורה מחיהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחיהו.

וכיון דחזייה רבי אלעזר דמצטער רבי יוחנן על דבריו, (ראה רבי אלעזר שרבי יוחנן הצטער על דבריו שאמר שהציבור שלא לומד תורה, אין אור התורה מחיה אותם, ולא ידע מה תקנתם). אמר ליה רבי, מצאתי להן למרפים מן התורה, תקנה מן התורה (דברים ד) ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום, וכי אפשר לו לאדם לדבוקי בשכינה והכתיב (דברים ד) כי ה’ אלהיך אש אוכלה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא(20) לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה”.

וכן הוא מובן בתשובות הגאונים(21) “אנשי מעשה שמכניסים אורחים ומהנין תלמידי חכמים, ומשיאין בתם לתלמיד חכם, עליהם הכתוב אומר “ולדבקה בו“ וחשובים הם כאילו נדבקו בשכינה”.

הילקוט שמעוני(22) ובאותו לשון גם בספרי(23) אומרים על הציווי “ולדבקה בו” “וכי אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהידבק באש, והלא כבר נאמר:  כי ה’ אלהיך אש אכלה הוא, ואומר: כורסיה שביבין די נור! אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה (בשלום), ולא שעלית ונטלתה בשלום אלא כאילו עשית מלחמה ונטלתה. וכן הוא אומר: “(24)עלית למרום שבית שבי”.

דורשי רשומות אומרים: רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם (למוד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה) ומדבק בדרכיו (ואם) עשיתם מה שעליכם – אף אני אעשה מי שעלי”.

גם מדבריהם נראה כי הפירוש למצווה “ודבקת בו” היא להדבק בתלמידי חכמים או ללמוד אגדתה של חכמים, שמתוך לימוד זה רואים את התנהגותם והתייחסותם באמונה ומכירים את ה’ ומידבקים בדרכיו. ועוד נראה כי הציווי הוא רחב יותר, לא רק ליהנות ת”ח הנאות חומריות לצורך קיומם, אלא גם להדבק בהם לצורך לימוד ממעשיהם.

הרמב”ם כתב זאת באופן מפורש יותר וז”ל (25)“מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להתדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת ת”ח וישיא בתו לת”ח ולאכול ולשתות עם ת”ח ולעשות פרקמטיא(26) לת”ח ולהתחבר להן בכל מיני חיבור שנאמר ולדבקה בו עכ”ל.

הרמב”ם כלל את שתי האפשרויות לקיום מצוות ודבקת בו: ללמוד ממעשיהם וליהנות אותם באופן חומרי לצורך קיומם, ולהתחבר להם בכל מיני חיבור. שהעיקר הוא להדבק בהם בכל דרך במטרה ליהנות אותם או/ו וללמוד ממעשיהם.

רש”י פירש “ולדבקה בו, להדבק בת”ח” ולא דיבר על אופן הדבקות, אלא כתב על הפסוק “שמר תשמרון, ולדבקה בו” “(27)אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו”.

העולה מהמקורות, מהגמרא ומדברי רבי אלעזר, נראה כי ההצעה ליהנות תלמידי חכמים מיועדת לכאלו שאינם תלמידי חכמים, כפי שאמר “מצאתי להן למרפים מן התורה”. מאחר ותלמידי חכמים אינם מרפים מהתורה – עליהם לא דיבר רבי אלעזר, ועליהם לא הצטער רבי יוחנן, כי הם בגדר המשתמש באור תורה ואור תורה מחיה אותם.

בספר פנים יפות(28) התייחס לפירוש מצווה זו ע”י ת”ח בתמיהה: “כי אף אמנם שהאיש הישראלי יש לו להידבק בתלמידי חכמים ותלמידיהם כדי לקיים מצוות ולדבקה בו, תלמידי חכמים בעצמם כיצד יקימו מצווה זו של ולדבקה בו והכתיב (דברים ד) כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא” וגו’ עיי”ש במה שיישב קושיה זו.

אפשר לומר שתלמידי חכמים כל כולם דבקות אחת וחפצא אחת עם התורה הקדושה, והם כבר עומדים מדובקים בשכינה הקדושה וכדאיתא בזוהר הקדוש(29) “קב”ה אורייתא וישראל חד הוא”. זו היא דבקותן הנפלאה של תלמידי חכמים בשכינה הקדושה, והדבק בהם כדבק בשכינה.

אלא שיש עוד לתמוה הלא אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובתורה כתוב ולדבקה בו יתברך. ועוד אף שאמרו “ולדבקה בו” הווה אומר להידבק בתלמידי חכמים, מה יעשה זה שאין בקרבתו תלמידי חכמים? האם בטלה מצוות ולדבקה בו ממנו? ע”כ נראה כי קיימות אפשרויות נוספות לקיום מצווה זה וכדלקמן.

בספר “בים דרך(30)“, מביא הסבר נוסף, המבהיר את השאלה ששאלו חז”ל על הפסוק(31): “ולדבקה בו”, וכי אפשר לידבק בשכינה והלא הקב”ה אש אוכלה הוא?  ותרצו אלא הידבק בתלמידי חכמים.

והוא קשה, וכי סלקא דעתך כי השכינה היא אש חומרית שקשה היאך נידבק בה, והלא כוונת הפסוק שנידבק באהבת ה’ ולא נפריד מחשבתנו ממנו, וזה ביאור ”ולדבקה בו”, ואדרבא הלא זהו מקרא מלא ”ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום”, הדבקות מביאה חיים ולא מות חלילה.

אם כן שואל הרב, מה הקושי של חז”ל בהבנת פסוק זה, שכל כך נדחקו בו עד שתירצו להידבק בת”ח ? ומשיב: “כי נראה שהקושי הוא עצם הציווי: וכי אפשר להידבק בשכינה? והלא מעטה הטבע עוטה עליה ואוחז את עיני האדם באחיזת עינים מלראות האמת.

לכל היותר אפשר להיזכר בהשגחה, אבל להידבק בהנהגת השכינה יום יום, שעה שעה מבלי לראות אלא אותו יתברך, וכי אין עוד מלבדו ממש, זה כמעט בלתי אפשרי, אלא לעתיד כשרוח הטומאה תעבור מן הארץ…אך לעת עתה, כשם שאין גופנו סובל האש לידבק בה, כן אין ביכולתנו לסבול הדביקות באופן מתמיד בהכרה זו, בפרט עתה, שחרב בית המקדש ונתכסה גם אותו מעט אור שזרח עלינו להאיר לנו את החשיכה.

זו הסיבה שהביאה את חז”ל לפרש את הדבקות בתלמידי חכמים. בכך הם אומרים לנו שהדבר אפשרי, המשימה ניתנת לעשייה וכהוכחה לכך עלינו לצאת ולדבוק בתלמידי חכמים אמתיים שהתעלו במעלות האמונה במדרגות מופלאות, זכו להידבק בה’ ומתמידים במחשבת ”(32)אין עוד מלבדו” בכל רגע. והרי לך שהדבקות בה’ קיימת ואפשרית”.

תלמידי חכמים המגיעים למדרגה זו הם בבחינת בית המקדש, ככתוב: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם(33)” כמאמר חז”ל על הפסוק “בתוכו” לא נאמר, אלא “בתוכם”, בתוך כל אחד ואחד מישראל”. ת”ח נדרש לעשות מעצמו ‘מקדש’ פרטי לקב”ה על-ידי שהוא מקדש את כל פעולותיו הגשמיות ועושה אותן לשם שמים ודבק בו יתברך. וכשאנו מגלים את בחינת בית המקדש בתלמידי חכמים שהשכינה שוכנת בלבבם, נראה כי קרוב הדבר אצלנו יותר.

כאשר האדם דבק בתלמידי חכמים אמתיים, הוא זוכה לעלות ולהגיע דבקות בשכינה. דבקות זו הנה הוכחה כי קיימת אפשרות גם לאדם גשמי הטבוע בתוך עולם של טבע, מקרה וסיבות, להצליח להתעלות ולהגביר את שכלו על אשר יראו עיניו, לעלות במעלות היראה והקדושה  ולהצליח במשימתו זו עד להדבקות בה’ יתברך. ואם מסיבות חומריות לא יזכה לכך האדם לפחות בתודעתו תהא ברורה מציאות זו של דבקות בשכינה כאפשרית.

הדבקים בצדיקי הדור, מתפעלים בכל עת מגדולתם, לומדים ממעלת דביקותם של רבותיהם בבורא ובכך מתחזקת ידיעתם בזה ומכך יתעלו אף הם. וזהו בעצם עיקר מעלת סיפורי צדיקים: לא המופתים והניסים שנעשו על ידי הצדיקים הם העיקר כפי שחושב בטעות ההמון, אלא המסופר מהנהגותיהם ודרך דביקותם בבורא יתברך.

במאמר “הדבק בחכמים ובתלמידיהם” כתב הרב “והנה מצות לדבקה בו היא מטרת ותכלית כל התורה כולה(35) וע”פ המבואר(36) שבדביקות לחכמים מקיימים מצוות ולדבקה בו.

והנה מצוה זו לדבק עצמו לחכמים הרי הוא ג”כ מצוה של אהבה, כי הדביקות לחכמים היא על ידי הערכה ואהבה אליהם. נמצא לפי זה שהמצווה לאהוב חכמים הוא כפולה מב’ טעמים: מטעם מצות ואהבת לרעך כמוך שנוהג לגבי כל אדם, ומטעם מצות ולדבקה בו.

לסיכומו של דבר, נראה כי בציווי “ולדבקה בו” קיימים שלושה היבטים: אחד, כל יהודי יכול לקיימו באמצעות “(37)יהי ביתך בית ועד לחכמים” שמרבה בטובתם ורווחתם, למען שדעתם תהיה פנויה ומיושבת לעבודת הבורא, ובזה גם מקיים מצוות “ואהבת לרעך כמוך”.

שנית, לאלה שעוסקים ויגעים בתורה, ניתן לקיים את הציווי ע”י קרבה לת”ח בבחינת(38) “להתאבק בעפר רגליהם”. זאת על ידי לימוד מתורתם, ממעשיהם, התנהגותם והאופן בו הם דבקים בה’. באופן הזה, הדבקות בהם היא עבודת הלב ע”י הערכתם ואהבתם, ובכך גם מקיימים בנוסף למצוות “דבקת בו” גם את “ואהבת לרעך כמוך”.

שלישית, לתלמידי חכמים העוסקים כל כולם בתורה ודבקים בה’ יומם ולילה, הוא קיום הציווי כפשוטו.

התנאים להדבק בתלמידי חכמים

שומע בצימאון: “(39)אין דברי תורה  נבלעים (מוטמעים ונקנים) בלב האדם אלא במי שעייף (פי’ צמא) להם”

כוונת דבקות נקיה, נטולת אינטרסים אישיים: כתב בספר שומר אמונים(40) על הפסוק “הולך את חכמים יחכם ורעה כסילים ירוע(41)”  “ובלבד שלא יהיה כוונתו בהידבקותו לחכמים ג”כ בשביל שקר (אינטרס אישי ולא דבקות לשמה) כי אז נשאר לפעמים בטעות ושקר ולפי דרכו נותנים לו”.

רבינו יונה  פרש על פסוק זה “שהולך עמהם ונעשה כטפלה להם” וכן ארז”ל  (אבות פ”ד ט”ו) “הוי זנב לאריות”. הרי לנו שהתועלת שהאדם מקבל מהתחברותו לחכמים הוא רק בתנאי שיקבל את דעתם לגמרי שתהיה כטפל אליהם ולא כבעל דעה מולם או מנגיעות אישיות וזה יסוד גדול וחשוב.

הכנעה: בכדי לקבל תועלת מהחכם צריך האדם להכניע את עצמו אליו. ואם ישמע מהחכם דברים ישרים ונכונים ויבין אותם, ובכול זאת לא יכנסו ללבו להתעורר על מנת לעשות ולקיים, ידע שזאת כיון שלא הכין את לבו בהכנעה. כי אין דברי תורה ומוסר נכנסים ללבו של אדם אלא אם כן נעשה לבו כלי מוכשר ומוכן לקבלם. ועיקר ההכנה לקבל מרבו הוא ע”י הכנעה אליו.

השיעור והמידה שהאדם צריך לדבק עצמו בתלמידי חכמים על מנת לקבל מהם יראת ה’ ולקיים את הציווי ולדבקה בו, נלמד מפסוק מפורש, והוא מה שכתב שלמה המלך (42)“אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'”. בכדי להבין יראת ה’, צריך האדם לבקש ולחפש לא פחות ממה שמבקשים ומחפשים כסף ומטמונים. ומכך אנו צריכים ללמוד השיעור עד כמה לבקש ולחפש.

דבקות בתלמידי חכמים ככלים המשמשים בקודש

הדבקות בת”ח צריכה להיות על מנת ללמוד מהם כיצד לעבוד את ה’, כי הם האמצעי להגיע למטרה שהיא הדבקות בה’. לכן יש להיזהר ולא לעבוד אותם כגורם קדוש נפרד בפני עצמו ח”ו.

זאת אנו  למדים מהגמרא: “כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע (דברים ו, יג) לאת ה’ אלהיך תירא פירש (נמנע).  אמרו לו תלמידיו רבי כל אתין שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה עד שבא ר’ עקיבא ולימד את ה’ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים”(43)

ועמדו המפרשים בזה למה לא עלה על דעת שמעון העמסוני לדרוש כמו רבי עקיבא?  “את -לרבות תלמידי חכמים” ועוד יש לדקדק בלשון בא ר”ע “ולימד” למה לא אמרי “ודרש” כמו שאמרו ודרש כל אתין וכו’. גם יש לומר דבר על הלשון עד “שבא” רבי עקיבא,  היה צריך לומר, עד שלימד או עד שדרש ר”ע.

ניתן לומר ששמעון העמסוני גם ידע את פירוש הפסוק המתייחס למילה “את” ליראה מתלמידי חכמים הנלמד ממנו. אבל הוא חשש לומר אותו, שמא יצא קלקול מדבריו, על ידי זה שיטעו ההמון לעשות מהתלמיד חכם דבר שבקדושה נפרד מהאלוקות ח”ו והרי זה  שמץ עבודה זרה.

שמעון העמסוני חשש שמא לא יבינו שהתלמיד חכם משמש כסולם להתקרב על ידו להקב”ה, ועל כן מנע עצמו מלדרוש ולגלות מה בא לרבות.

עד שבא ר”ע מרחוק, כלומר שבא ממקום שהיותו עם הארץ מ’ שנה, רחוק מה’, והבין שמה שעמי הארץ מרחיקים את עצמם  מתלמידי חכמים ושונאים אותם, זה המעכב בידם מלהתקרב לה’. שאם לא היו עמי הארץ שונאים תלמידי חכמים והיו מתקרבים אליהם ויראים מהם בהיותם כלי קודש לה’, היו הת”ח מעלים אותם בקדושה ומתקרבים על ידי זה  לה’ יתברך.

רבי עקיבא לימד לכל העם איך להתקרב לתלמידי חכמים, ומה המטרה בקרבה זו שיכוונו אליה, ואחרי זה  כבר היה אפשר לדרוש את דרשת את ה’ אלקיך תירא לרבות ת”ח, כי מעתה אין חשש שיטעו בה כמקודם.

ובזה מדויק הלשון שנאמרה על שמעון העמסוני “פירש” ולא נאמר חזר בו, כי באמת לא חזר בו, משום שידע את הדרש, אבל מנע עצמו מלדרוש לתלמידיו, ואמר שעתה עת לחשות עד שיהיה מן השמים עת שיהיה אפשר לדבר ולגלות.

הוא קיבל שכר על פרישתו כמו על דרשותיו עד היום, כי כשם שמצווה לומר דבר שנשמע ומובן, כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע ומובן. ועל זה אמרו שלא פירש לעולם ועד, אלא עד הזמן שהגיע ובא ר”ע ולימד לכל העם איך לכוון בדביקותם לת”ח כנ”ל ואז גם הוא חזר ודרש.

גם מיעקב אבינו ניתן ללמוד על זהירות זו, שלא לטעות בדרך לדבקות  בתלמידי חכמים ולעשותם כאישיות קדושה ונפרדת מהשם יתברך, אלא יש לראותם ככלי קודש בעבודת ה’ וכסולם עליה לדבוק בו יתברך. לכן מובן למה יעקב אבינו ע”ה לא רצה להיקבר במצרים, כדי שלא יעשוהו עבודה זרה ח”ו.

וצריך עיון והבנה בזה. הלא האבות הקדושים היו מפרסמים את האמונה בה’ לכל העולם והיו מוחין נגד ע”ז, וכן עשה יעקב אבינו עליו השלום. אם כן איך יתכן החשש שיעשו ממנו עבודה זרה ? לכאורה זהו חשש תמוהה ורחוק מההיגיון, אבל לפי האמור מובן שלא חשש שיעשו אותו לעבודה זרה ממש, אלא חשש שיטעו ויחשבו אותו קדוש בפני עצמו, בעל כוחות עצמאים, ללא קשר ומופרד מאלוקיו וזהו שמץ של עבודה זרה.

חשש זה לא היה קיים בעודו בחיים, מאחר שכשהיו פונים אליו, היה מלמדם את הדרך הנכונה. כמו שאמר אברהם אבינו ע”ה לאורחים: “לא תתנו תודה לי אלא להשי”ת כי ממנו הכל, אע”פ שמשפיע דרכי הרי זה רק בכדי שאני אקרב אתכם  אליו יתברך”. כך גם היה יעקב אבינו עליו השלום מלמדם. אבל לעת פטירתו, חשש יעקב אבינו עליו השלום שיהיה נשכח מעם ישראל, שהוא רק האמצעי להידבק על ידו בה’.

העולה מהאמור, שיש לשים לב וליזהר באופן בו מקיימים את מצוות הדבקות  בחכמים ולזכור את המטרה התכליתית ולדעת אותה.

הדבקות בהשם באמצעות לימוד תורה

לימדונו חז”ל שתכלית עבודת האדם בלימוד ועסק התורה, היא להגיע למדרגה של “לשמה”. העבודה המקדימה לכך הנה חלק מהתהליך הכנה ”שמתוך שלא לשמה בא לשמה(44)”. מאידך, מוצאים אנו בדברי חז”ל, שתכלית הבריאה היא ”ואני קרבת אלקים לי טוב”(45) ולמדים מכך שהקרבה לאל היא הפסגה. הקרבה והדבקות בה’ היא הטוב והיא התכלית.

מכך נראה שקיימים שני מושגים: אחד הוא התכלית בלימוד התורה, שהוא לשמה, והוא האמצעי להגיע לתכלית בריאת העולם. ע”י לימוד התורה לשמה, האדם מבטל רצונו מפני רצון בוראו ומקיים את רצון בוראו  בלבד, עניין המביא אתו לדבקות בו יתברך.

המושג השני הוא הדבקות בו יתברך, היא העבודה “ללכת בדרכיו”, וגם המטרה “ולדבקה בו”. היא התכלית שלשמה באנו לעולם והוא גם השכר הגבוה ביותר בעולם הנצח.

המושגים דבקות בה’ ולימוד תורה שלא לשמה, הם תרתי דסתרי. שכן על מנת להגיע לדבקות בה’ יתברך, יש לעמול ולכוון לעשות נחת רוח אליו בלבד, והלומד תורה שלא לשמה אינו מכוון ליבו לכך, אלא למניעים אחרים שהם היפך הדבקות. באופן כזה נראה כי נוכל למצוא אדם שלומד תורה אך רחוק מה’, כי אינו מכוון ליבו וכוונותיו לשם הלימוד על מנת לשמור ולעשות רצון בוראו ולקיים את תכלית בריאת העולם, שהיא הדבקות בו יתברך.

הלומד תורה על מנת לדעת ולקיימה ובלימודו מתקן את מידותיו במטרה להידמות לבוראו ולעשות נחת רוח ליוצרו, הוא במדרגת “לשמה” והוא דבק בה’.  ועל כך אמר התנא באבות(46) “רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו” שעל ידי לימודה לשמה, זוכים לדבקות בו יתברך שהיא המדרגה הגבוהה ביותר המכילה את כל הטוב שרוצה להטיב אתנו ה’ יתברך.

יחד עם זאת, חייב כל אדם ללמוד תורה, גם אם הוא יודע שהוא לא לומד לשמה. וזוהי סגולת לימוד התורה, שגם אם לומד שלא לשמה, יגיע לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב ומכאן אצה הדרך לעלות במעלות הסולם למדרגה של דבקות.

על ידי לימוד התורה לשמה ניתן להשוות את הצורה שבאדם ליוצרה. כך כתב(47) ופרט הרב בספר “מתן תורה” וז”ל: “וענין העסק בתורה ובמצוות ע”מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא השוואת הצורה”. לימוד התורה ועשיית המצוות מטרתם היחידה להשפיע ולגרום נחת רוח ליוצרנו שאנו מקיימים את רצונו. “וזה מה שאמרו ז”ל: כל מעשיך יהיו לשם שמים”, כלומר דביקות בשמים. לא תעשה שום דבר שאינו מביא למטרה זו של הדביקות.

כאשר האדם מורגל לפעול לא רק לתועלת עצמו אלה “לשם שמים”  יוכל לגבור על טבעו העכור ולפעול למען זולתו. “דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך”. שבמעשיך תתכוון להועיל לזולתך ולא להפיק מכך כל טובת הנאה אישית, כך תרגיל ותאמן עצמך לנתינה. “שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה” דימוי מעשיך אליו יתברך.

“והנה, כל היורד לעומקם של הדברים, בוודאי יתפלא: איך אפשר לאדם, שיבוא להשוואת הצורה הגמורה, שכל מעשיו יהיו להשפיע לזולתו, בשעה, שכל הווייתו של אדם, אינה אלא לקבל לעצמו? ומצד טבע בריאתו, אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו. אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות, שבסופו ישיג ע”י זה, תמורה המשתלמת יפה. ואם אפילו מסופק בתמורה, כבר ימנע את עצמו מלעשות המעשה. ואיך אפשר, שכל מעשיו יהיה רק להשפיע לאחרים, ולא כלום לצרכי עצמו?”

הקושי מובן, מאחר והנשמה במעמדה הראשון, הייתה חלק אלו-הה ממעל והייתה דבקה במקורה וכחלק ממנו יתברך בלי הכר כלל.  וכאשר ירדה לעולם, היה צורך להפרידה ממנו יתברך. הפרוד הזה נעשה ע”י שינוי הצורה מיוצרה על-ידי שהוטמע בה הרצון לקבל ללא נתינה. ועם תכונה זו ירדה לעולם.

עם התכונה הבסיסית של רצון לקבל בלבד הטבוע באדם, עליו לעשות את “העבודה” ולתקן את נשמתו ולהפוך את תכונותיו לרצון לתת לזולתו ללא תמורה, זאת ע”י עשיית המצוות ולמוד התורה כאשר הם  לשם שמים, נקי ממחשבות לתועלת אישית, על מנת לעשות נחת רוח ליוצרו.

“אכן אני מודה, שהוא דבר קשה מאד. ואין בכחו של אדם לשנות טבע בריאתו. שהוא רק לקבל לעצמו. ואין צריך לומר, שיכול להפוך טבעו, מקצה אל קצה. דהיינו, שלא יקבל כלום לעצמו, אלא כל מעשיו יהיו להשפיע”.

ועל כן קבלנו את המרשם המיוחד, התורה שבה כתוב כיצד לבצע משימה קשה זו “אבל לפיכך, נתן לנו השי”ת, תורה ומצוות, שנצטווינו לעשותן רק על מנת להשפיע נחת רוח להקב”ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה דהיינו, לעשות בהם נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם מועילה לנו להפוך טבעו”.

“ומכאן תבין, את גודל החומרה, של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות, אינה לתועלת הקב”ה, אלא לתועלת עצמו, הרי לא בלבד, שלא יהפוך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה, הרצון לקבל שבו הוא יהיה הרבה יותר, ממה שיש לו מטבע בריאתו”.

ועל אדם זה נאמר שנעשתה לו התורה סם המוות. שאם היה משתמש בהוראות היוצר ולומד לשמה, היה מתקן את נשמתו והופך את תכונתו לרצון לתת לזולת ולעשות נחת רוח ליוצרו. ולכן “אמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה”, הוא כל התורה כי האדם שהצליח לאהוב את זולתו בערך המדרגה כמו אהבת עצמו, התורה סייעה לו בתיקון מידותיו ובכך יבוא לדבקות בה’ ולכן בסיום הפסוק(48) “ואהבת לרעך כמוך” כתוב אני י-ה-ו-ה כי אחרי דרגה זו של “ואהבת לרעיך כמוך”, באה הדבקות בה’ יתברך.

אבל אם ילמד האדם תורה שלא לשם שמים ובכוונתו למען נגיעות עצמו בלבד, לא מספיק שלא תתקן נשמתו אלא יקבע בעצמו את התכונה של לקבל לעצמו ובזה ישנה יותר את צורתו מיוצרו ועצם הלימוד שלא לשם שמים באופן קבוע, יגרום לו רחוק מה’ וזה נעשה לו סם המוות.

כתב הרב בספר ים דרך(49): “ובזה נמדדת גדלות האדם, ככל אשר התעצם בתורה ומצוות על מנת לזכך את עצמו ואת אמונתו, כך נחשב הוא ביותר, כי עיקר עסק האדם בתורה ומצוות צריך להיות על מנת להדבק בו יתברך, כמבואר באבן עזרא(50) “שורש כל המצוות – עד שיאהב את ה’ וידבק בו. אם כן תכלית כל התורה היא מצות ”ולדבקה בו”, וכמובן מדרגות מדרגות יש במצות הדביקות, אולם לכל הפחות דביקות באמונת ההשגחה בוודאי מדריגה היא.”

עוד על הקשר בין לימוד התורה לשמה לדבקה בו, כתב הרב בפרדס רימונים(51): “התגלמות רצון הבורא בעולמנו זה, ובשעה שיושב אדם ועוסק בתורה ובהלכותיה ממילא מתקרב ונדבק בו ברצון האלקי ובדרכי הנהגתו ומתקיימת בו מצות התורה “ולדבקה בו”, מה שמביא אותו להתקרב להקב”ה גם מבלי קרבן כזה או אחר”. מדברי הרב עולה כי בעצם העיסוק בלימוד התורה בעולם הזה מקיים האדם את הציווי ולדבקה בו גם ללא הפעלת מאמץ או מעשה מכוון.

וכן עוד כתב בעל הסולם  על הקשר בין לימוד התורה לדבקות בו יתברך, “(52)והננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצוות לשמה …. אולם ע”י יגיעה גדולה נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני, כנ”ל. ואז זוכה תיכף למטרה הסופית, שהיא הדביקות בו ית’ כמבואר”.

לימוד התורה גורם לדבקות בו יתברך לא רק ברמה האישית ללומד אלא לכלל. ככול שיש לומדי תורה, כך מתעלה האומה וכן העולם כולו עד דבקות בו יתברך  “(53)אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסת כל באי העולם בסוד עבודתו יתברך, כמו שכתוב, והיה ה’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד, ודייק הכתוב ”ביום ההוא” ולא לפני זה, וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה’ וגו’, ונהרו אליו כל הגויים וגו’.

אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי האומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה טרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן. כמו כן מוטל על האומה הישראלית ע”י העסק בתורה ובמצוות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו יתברך כמבואר.”

ועוד בעניין הדבקות ע”י התורה, כתב בספר “חסד לאברהם” “(54)והעניין, דע כי התורה הוא עצם האצילות המתפשט והיא הייתה המצאה אלקית שבה ידבק האדם באלקים ולהזדכך הנשמה לאור החיים האמתית, דהיינו הדבקות באלקותו בעולם הזה ובעולם הבא, וזה שאמר הכתוב “ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כלם היום”, אפילו היום בהיותם בעולם הזה וכל שכן בעולם הבא.

והדבקות בו צריך שיהיה בלי מסך מבדיל בינך ובין תורתו וכיון שאתה מעין בתורתו והיא רחוקה מידיעתך ונעלמת ממך על ידי קשיות שהם הקליפות המכסים את התורה ומעלימים אותה מעין שכלך, הרי הקליפות הם מחיצות ברזל בינך לבינו, ולכן אם חשק האהבה שקועה בלבך להדבק בו צריך שתחפש אחר הקשיה לשבר אותה ולבטלה ותדבק בתורה הנעלמת בתוך אותן קליפות, והעושה כך הרי הוא דבוק בתכלית הדבקות, וזו היא ההתבודדות אשר מקרב אותך לה’ יתברך בלי מסך מבדיל בינך לבינו”

לדברי הרב, התורה הומצאה ע”י ה’ יתברך מעולמות עליונים שהם שורש העולם הזה, כנוסחה ייחודית “וככלי עבודה” שבאמצעותה ועל ידי עמל בה ניתן להידבק בו יתברך.

נוסחה זו פועלת לדבק את האדם ביוצרו. כל זמן שהאדם מקיים את המטרה שלשמה ניתנה. לא די בכך שהאדם שומר את המצוות הכתובות בה ומקיימן. העיקר העולה מדברי הרב הוא שהאדם צריך ליגע עצמו בה. יגיעה שכלית, לטרוח לחפש תשובות לקושיות שיענו ויתרצו אותם. הנוסחה הייחודית היא, עצם פעולת הטרחה והעמל היא זו מקרבת את האדם לדבקות בו יתברך.

פעולת העמל היא תמידית. אין הפסקות כמו שכתוב(55) “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל” ואם אדם ירצה להינפש מהמסע ולהרפות את ידו מהתורה, ידע שהמשמעות למעשיו הוא להתרחק מה’ ככתוב באבות(56) “רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

ההתרחקות מהתורה פרושה התרחקות מציווי ה’ ורצונו, בזמן זה בעת שאין אדם עסוק בתורה, אינה מצילה אותו (57)כמו שהגמרא אומרת “אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלא” (58)פרוש, התורה בזמן שעסוק בה מגנה (מן הייסורים) ומצילה (מיצר הרע) ובזמן שאינו עסוק בא, מגינה ואינה מצילה, מגינה (מן הפורענויות) ואינה מצילה מהחטא.

כאשר האדם אינו עסוק בתורה, נמצא הוא בסיכון לחטוא ולכן אמר התנא שהוא “כאילו מתחייב בנפשו”.

וכן כתב הרב(59) ז”ל “ואף אם אתה עושה כך אם תפריד מחשבתך מן התורה ומן העיון בה הרי אתה באותה שעה חשוב כאחד משאר בני אדם בעניין התדבקות בהשם יתברך, מפני שאין דבקותך עמו אלא כל זמן שאתה מחשב בתורתו, אמנם כשתפריד מחשבותיך מן התורה הרי מיד הקליפות מזמנות להימצא בינך ובינו”.

לדבקה בו באמצעות לימוד הקבלה וידיעת שמו יתברך

כל יהודי יכול להגיע לדבקות בה’ ע”י שמירת תורה ומצוות, השתדלות ועבודה בידיעת י-ה-ו-ה. זהו יסוד גדול וחשוב כי בכך יסייעו לו מן השמים להגיע לדרגות רוחניות שבדרך הטבע יציר חומר לא יכול להגיע. וכלשון הרמח”ל במסילה(60) “ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא משז”ל(61) אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשים אותו הרבה. ההשתדלות היא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלהיו. אפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון, וכענין שנאמר(62) “דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך”.

ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה באופן תמידי כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומר הוא בשר ודם, על כן סוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה.

אדם הנוהג כן, ידריכהו ה’ בדרך בה הוא חפץ לילך, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר שיוכל להיות בדביקות עמו יתברך בתמידות.

כי מה שהטבע מונע ממנו, יעזרהו יתברך וסיועו ייתן לו, וכענין שנאמר(63) “לא ימנע טוב להולכים בתמים”. על כן כשהאדם מקדש עצמו מעט, זהו מה שיוכל לקנות בהשתדלותו. ועל ידי כך מקדשים אותו הרבה וזהו  העזר שעוזר אותו השי”ת.

מה שכתב הרב “כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה” כוונתו בידיעת ה’, כמו שנאמר(64) “כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי”, “חשק”- רצונו לומר, אהבה ורצון להתקרב אל ה’, “וידע את שמי”- רצונו לומר רכישת ידיעת ה’.

מהפסוקים המופיעים בתורה ובנ”ך ושיובאו כאן, נראה שה’ יתברך מבקש מאתנו לדעת אותו עד איפה שידנו משגת, לדעת מה רצונו, ללמוד את דרכיו ומידותיו, ידיעות אלו הם כלים תודעתיים הגורמים לדבקות בו יתברך.

אמונה תמימה בלב או ידיעה שטחית על מציאות ה’ בעולם אינה מספקת. ה’ מבקש מאתנו לא רק להאמין אלא לדעת ובכך להידבק. הידיעה מבדילה בין מי שמאמין ואמונתו לא מחייבת אותו בפעולות, למי שיודע אותו יתברך ודבק בו וממילא מקיים ועושה רצונו.

אם כן, הציווי הוא לדעת את ה’ בידיעה שתגרום השבה אל הלב. הידיעה צריכה להיות ברורה בשכל ובהכרה, מוטמעת בנפש האדם, מניעה אותו ליראת שמים טהורה, יראת הרוממות ואהבת הי.

הידיעה היא  שה’ הוא האלוקים בכל העולמות ושאין עוד בעולם מלבדו כמו שכתוב(65) “וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”. עוד מתבקש האדם לדעת שמלבד זאת שה’ הוא האלוקים, הוא גם נאמן לשלם שכר לשומרי מצוותיו, שומר את הברית והחסד לאוהביו ככתוב(66) “וידעת כי ה’ אלקיך הוא האלקים האל הנאמן שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותו [מצותיו] לאלף דור”.

המצווה לדעת את ה’ ולדבקה בו ע”י ידיעה ובהכרה מוחלטת נראית כחשובה מאוד לפני המקום. זאת ניתן ללמוד על פי התמורה המובטחת לאדם המגיע למעלה זו, כמו שכתוב בפסוקים הבאים: “כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי”. (67)מי שחושק להדבק בה’ יינצל מכל “מרעין בישין” ותרום מעלתו בעבור שידע את שמו: “יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו”(68). רק יקרא בשם ה’ וכבר ייענה ויחלץ מכל צרה. בנוסף יזכה לכבוד, אריכות חיים וישועה כפי שנאמר “ארך ימים אשביעהו  ואראהו בישועתי(69)”

ראה כמה גדולה מעלת ידיעת ה’. שזהו רצונו וזוהי מגמתנו בזה העולם. ידיעת ה’ היא גם התיקון של האדם ומידותיו, ועל כך הנביא ישעיה אומר, כי עצם ידיעת ה’ תמנע מהאדם להוציא מתוכו את הרוע, ככתוב(70) “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”.

אנו למדים שרצון ה’ הוא שבני האדם יעסקו דווקא בלדעת אותו ואת תפארת גדולתו ולא בשאר חכמות, כפי שאמר הנביא ירמיהו ע”ה: “כה אמר יה’ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו”(71), “כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, כי אני ה’ עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'”(72). מפסוק זה  נראה במפורש שהחכמה הראויה להשכיל היא אך ורק לדעת בו יתברך.

הרמח”ל בלשונו המיוחדת המחיש זאת בספרו דעת ותבונות וז”ל(73): “המצב הרביעי הוא, שיתגלה הקב”ה לכל בריותיו מצד הידיעה וההשגה. לא מצד המופתים, אלא שיראו כבודו ית’ וישיגוהו בריבוי הדעת והחכמה. והוא מה שנאמר (ישעיהו יא, ט), “כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”, וכתיב (ישעיהו נב, ח), “כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון, ונגלה כבוד ה’, וראו כל בשר יחדו”, שאז לא יצטרכו אותות ומופתים לאמת האמונה, אלא מצד הידיעה וההשגה, ככל הנביאים וכל המלאכים המכירים האל ית’ מצד השגתם; וזאת היא ידיעה ברורה ואמיתית, שלא יחול בה שום ספק. וכן הייתה השגת כל ישראל על הר סיני, דכתיב (דברים ה, ד), “פנים בפנים דבר ה’ עמכם בהר מתוך האש”; ואומר (שמות כ, יט), “כי מן השמים דברתי עמכם”

המצב הרוחני הגבוה ביותר אליו הגיעו עם ישראל היה בהר סיני. וזהו המצב שאליו אנו משתוקקים להגיע בזמן הגעת משיח ה’. מצב זה הוא ההשגה והידיעה הגדולה בידיעת ורצון ה’ ככל הנביאים וכל המלאכים החווים את הבורא יתברך מצד השגתם באופן ברור ואמיתי.

החכמה שביכולתה להביא את האדם למצב רוחני גבוה כזה היא חכמת הקבלה. בחכמה זו לומדים את רצון ה’, את ההשגה בו יתברך, את מידותיו ע”י הספירות והפרצופים בהם מנהיג את הבריאה, ענייני העבודה והבחירה, ידיעת העולמות העליונים ושיעור הקומה, עניני הנשמה ותיקונה וידיעת סוד עולם הזה.

חכמה זו היא ידיעת ה’ והיא עצמה הדבקות בו יתברך. עצם העיסוק בחכמה זו מעוררת את האדם ליראת שמים, אהבת ה’ ודבקות בו.

רשב”י ע”ה מביא ארבעה ידיעות עיקריות הנלמדות בחכמה זו, במאמר(74) “חכמתא דאצטריך ליה לבר נש” – החכמה שצריך לו לאדם לדעת בסודות התורה,  וכלשונו הטהור כתוב בזהר:

ידיעה ראשונה, “חד, למנדע לאסתכלא ברזא דאמריה”. אחת, לדעת ולהסתכל ולהתבונן בעיני שכלו בסוד אדוניו.

פרוש  העניין של ידיעה זו על פי עקרונות הרמח”ל(75) הוא מה שרצה האין סוף ברוך הוא, לפשט את אורו בסדר והדרגה על מנת לברוא עולמות  ולהנהיגם.

מה שאנו מצליחים להשיג בהבנה בנושאים הללו, את התפשטות האורות, הסדר בהתפשטותם, הדירוג החל בהם, הדרך והכללים של התפשטות רצונו יתברך בבריאה ממקור מחצבתו ועד עולמינו.

כלל העניין הוא ידיעת האילן הקדוש שהוא תיאור כל השתלשלות העולמות ממקורם שהוא האין סוף ועד עולמינו זה. פירותיו של האילן הוא האדם בעל הבחירה עובד ה’ המשלים את עצמו ואת הבריאה גם יחד בעבודתו.

ע”י התבוננות מעמיקה בכל פרטי האילן הקדוש מעולמות עליונים ועד עולמינו זה האדם יכול בכוונותיו להוריד שפע וברכה לעולם. וכן ע”י עליה במחשבה ובכוונה מיוחדת, האדם יכול להעלות תפילות ובקשות מעולמינו זה ועד גובה מקור נשמתו. עצם תהליך ההתבוננות באילן היא ההדבקות בה’.

הידיעה השניה, וחד, למנדע ליה לגופיה. ואחד, לדעת ולהבין לו לגופו, (שידע האדם את הכוחות הנפשיים והבהמיים ומרכיביהם ומזה יכיר את הקב”ה). ולאשתמודע מאן איהו. ולדעת מי הוא (ובמה כוחו משאר בני אדם) ואיך אתברי. ואיך נברא ( כי בריאת האדם היא ע”י כ”ב אותיות, וכן לידע ענין שהייתו בבטן אמו). ומאן אתי. ומאין הוא בא (דהיינו מטיפה סרוחה – מה הוא סוד חלק אביו ואמו שנתנו בו, וחלק הקב”ה שנתן בו). ולאן יהך. ולהיכן ילך, (לאחר הסתלקותו מהעולם אל העפר, איזה חלקים יבלו בעפר ואיזה חלקים יישארו מגופו). ותיקונא דגופא היאך ותתקן. ותיקון גופו, איך וכיצד יתוקן (כלומר איזה מצוות מתקנות את גופו מחסרונותיו). והיאך איהו זמין למיעל בדינא קמי מלכא דכולא. (איך הוא עתיד להיכנס בדין לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה המושל בכל).

פרוש הידיעה השנייה על פי עקרונות הרמח”ל(76) הוא ידיעת סוד גופו של האדם, צורותיו ואבריו וכל ענייני הנהגתו. להבין איך הוא משתרש מהספירות העליונות שכולן בדמות אדם והאדם הוא הבריאה האחרונה. האדם מקביל בדמותו ובצלמו ובכל איבריו לספירותיו יתברך שהם מידותיו בהן הוא מנהיג את הבריאה.

הספירות הן השורש והסיבה לצורת האדם בעולם הזה. הדברים הרוחניים העליונים מוצאים את ביטויים בעולם העשייה בגוף האדם,  וזה פרוש הפסוק(77) “ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה” וכן פרוש הפסוק(78) “ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” וכו’.

האדם הוא נזר הבריאה והוא לבדו בשלמותו גורם הבחירה, כי לנשמה זולתו אין בחירה. האדם שבידו כל העבודה הזאת, צריך להבין שהוא סוף הבריאה והקשרים שיש בין הספירות אליו, מעשי האדם ותנועותיו מושרשים בספירות ולכן יש השלכות ותוצאות משמעותיות בעולמות עליונים לכל מעשיו. ידיעה זו רחבה מני ים והיא באה אחרי ידיעת האילן הקדוש. ע”י ידיעה זו האדם יהיה מודע לכל מעשיו, התנהגותו והשלכותיהם ובאמצעות ידיעה זו יגיע לידי דבקות בה’.

הידיעה השלישית, “וחד, למנדע ולאסתכלא ברזין דנשמתיה”. ועוד ענין אחד יש לידע מעניין נשמתו (שהיא כלולה מחמשת בחינות נרנח”י, לדעת ולהתבונן בסודות נשמתו, שיכיר את נפשו, רוחו, נשמתו, ואת יצר הטוב ויצר הרע שיש בו וסוד הצל”ם שבו). “מאי היא האי נפש דביה”, מי היא אותה הנפש שבו, (מהיכן היא ואיזה ספירה נמשכה). “ומאן אתיא”, ומאין באה נפשו, (כדי שידע ויבין שנשמתו היא חלק אלוה ממעל, ובאה ויצאה מיחוד עליון דקודשא בריך הוא). “ועל מה אתי בהאי גופא טפה סרוחה, דהיום כאן ומחר בקבר”. ובשביל מה באה הנפש בזה הגוף שהוא מטפה סרוחה, (כלומר מה התועלת הנמשכת מזה לנשמה שבאה להתלבש בגוף בעוה”ז, וגם ידע אם היא באה בגלגול לעוה”ז ובאיזה גלגול היא, ואיזה תיקון היא צריכה).

פרוש  ידיעה שלישית על פי עקרונות הרמח”ל(79) – שעל האדם לדעת את כל עניין הנשמות, ואיך בירור ההנהגה תלוי בסוד הנשמות, שבו תלויים כל המקרים שנולדו בעולם. זוהי השתלשלות הדורות מהאדם הראשון ועד היום ועד מה שיהיה בסוף האלף השישית.

העיקר זה לדעת כל הנהגת הזמן של שית אלפי שנין, שהכל תלוי בסדר הנשמות. לכל נשמה יש תפקיד ותיקון בעולם, והכל לפי התקופה בה נוצרה ובהתאם לתכלית הבריאה. האירועים שחווה כל נשמה שונים מאלו המאפיינים נשמות אחרות.

על ידי ידיעה זו אפשר להבין את הנהגתו של הקב”ה בעולמו המובילה את בני האדם לתכליתם. ע”י עיסוק בהבנת הידיעה, בהרכבת חלקי השלם לראיית התמונה הכללית של הנהגת ה’ יתברך, האדם עסוק בהתבוננות בתכלית העולם ובכוונת הבריאה ועל ידי כך דבוק ברצון ה’.

הידיעה הרביעית, “וחד לאסתכלא בהאי עלמא”, ואחד, להתבונן בזה העולם, “ולמנדע עלמא דאיהו ביה”, ולדעת את העולם הזה שהוא בו – להתבונן בכל סוגי הנבראים שבו, “ועל מה יתתקן”, ועל מה יתוקן העוה”ז – עולם העשיה. “ולבתר ברזין עילאין דעלמא דלעילא”, ואח”כ יתבונן בסודות עליונים – בסוד נשמתו שבאה מתחת כסא הכבוד שבעולם הבריאה, “לאשתמודעא למאריה”, להכיר את קונו ואת עולם האצילות, “וכל דא יסתכל בר נש מגו רזין דאורייתא”, וכל זה יסתכל ויתבונן האדם מתוך סודות התורה, כי את הקב”ה ואת פעולותיו אפשר לידע ולהשיג רק מסודות התורה.

פרוש ידיעה רביעית על פי עקרונות הרמח”ל(80) – לדעת את סוד העולם הזה, את ענייני בריאת העולם, הספירות ואיך תלויה חכמת הטבע בסוד הספירות וההנהגה העליונה. חכמת האמת מגלה את פנימיות ההנהגה האמתית והנסתרת מעיני האדם, היא מסורה לנו מן הנביאים ומקורה בתורה הקדושה. כל מה שדברו חז”ל שהוא מענייני הנהגת העולם הזה הם מבחינתם מפנימיות ושורש הדברים ואינם מדברים מחיצוניותם הנראית לעין האדם.

עד כאן מנה רבי שמעון בר יוחאי, מתוך ארבע הידיעות הכלליות שבעה עניינים המסבירים את ההנהגה של הקב”ה: א. לדעת ולהכיר את גופו. ב. לידע מי הוא. ג. איך וכיצד נברא. ד. מאין בא. ה. לאן הוא הולך. ו. איזה מצוות מתקנות את גופו. ז. איך הוא עתיד לעמוד בדין לפני הקב”ה.

הרמח”ל כלל את שבעת העניינים הפרטיים בתוך ארבע ידיעות כלליות שאותם הסביר בהרחבה ובלשונו הטהורה. מכלל דבריהם אנו רואים שע”י חכמה זו של הקבלה, האדם יכול ללמוד ולהכיר מעט מרצונו ודרכי הנהגתו של בוראו. ע”י הכרה תודעתית צרובה אשר נרכשת באמצעות ידיעות אלו בכלים הרוחניים שיש לאדם, מאירה הנשמה ומשתוקקת להדבק במקור מחצבתה וכך נוצרת האהבה והרצון להדבק בו יתברך.

עוד בעניין לימוד הקבלה שהוא הלימוד הייחודי והבלעדי יותר ללמוד את רצון ה’ ולקיום הציווי ולדבקה בו, אפשר ללמוד  מהמהרח”ו.

לשון המהרח”ו(81): ואמנם אל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה מקודם שיעסוק בתורה ובמשנה ובתלמוד, כי כבר אמרו רבותינו ז”ל, אל יכנס אדם לפרדס אלא אם כן מלא כרסו בבשר ויין, והרי זה דומה לנשמה בלי גוף, שאין לה שכר ומעשה וחשבון, עד היותה מתקשרת בתוך הגוף בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי”ג מצות.

וכן בהפך, בהיותו עוסק בחכמת המשנה ותלמוד בבלי, ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלי נשמת אדם, נר ה’ המאיר בתוכו, באופן שהגוף יבש בלתי שואף ממקור חיים וכו’.

ת”ח העוסק בתורה לשמה צריך שיעסוק מתחילה בחכמת המקרא, המשנה והתלמוד, כפי מה שיוכל שכלו לסבול, ואחר כך יעסוק לדעת את קונו בחכמת האמת. וכמו שצווה דוד המלך ע”ה את שלמה בנו, דע את אלקי אביך ועבדהו.

ואם האיש הזה יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד, מוטב לו שיניח את ידו ממנו, אחר שבחן מזלו בחכמה זאת, ויעסוק בחכמת האמת. וז”ש, (חולין דף כ”ד) “מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה’ שנים שוב אינו רואה, ר’ יוסי אומר ג’ שנים”.  ואמנם כל איש שהוא קל לעיון, מחויב לתת חלק שעה או ב’ שעות ביום בעיון ההלכה, ולכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשט ההלכה וכו’. עכ”ל.

נסביר ונפרש את המהרח”ו ברוח הדברים ובמילותיו של הרב יהודה אשל”ג(82) שהסביר ופרש. עניין לימוד תורת הקבלה הוא לזכות למאור שבתורה ע”י שנסב את הרעיון עם שינוי לשון ולאומרו על עניין ו”לדבקה בו” שהוא המאור שבתורה, שכן ה “לשמה” הוא הגורם למאור שבתורה והוא הדבקות בו יתברך.

אם נשים לב לדברי המהרח”ו, המה מבוארים, כי מה שכתב, “מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה”, אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות, אלא שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין לא זכה לדבקות בה’ ולמאור שבתורה, כי היצה”ר בתוקפו עומד, ועדיין לא ניצל מהרהורי עבירה.

לפיכך מייעץ לו שיניח את ידו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מיגיעה בתורת הנגלה.

תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים וגשמיים, כגון: גניבה, גזילה, נזיקין וכדומה, שבלימודם על פי רוב, קשה לכל אדם לכוון דעתו ולבו לדבקות בו יתברך.

לכן מייעץ הרב לעסוק בחכמת הקבלה שלבושה כולה בשמותיו של הקב”ה, ואז יוכל לכוון דעתו ולבו להשי”ת בשעת לימוד בלי טורח, כי העיון בנושאים של החכמת הקבלה  והשי”ת, הם אחד.

לפיכך מביא מהרח”ו ראיה יפה מדברי הגמרא “מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה”. כשהלומד לא ראה סימן יפה במשנתו, ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון(83).

האם יכול אדם לצפות שיזכה לתורה לשמה ולדבקה בו, בכל שבעים שנותיו? לפיכך מזהירה אותנו הגמרא שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור’ יוסי אומר רק ג’ שנים, אשר די ומספיק לגמרי לזכות באור חכמת התורה. ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישהה עוד את עצמו בתקוות שווא ומפוחי כזב, אלא ידע שבשבילו לא זו הדרך.

והגמרא לא פירשה מה יעשה, אלא שמתרה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב שההצעה לאדם זה, הוא העסק בחכמת הקבלה.

יש לומר כי לא מדובר שיחדל אדם מלימוד התורה הנגלית בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. בהכרח מחויב כל אדם לחזור וללמוד שלא יכשל למעשה. כל המדובר הוא בחכמת התורה הנגלית להקשות, לפלפל ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח”ו בעצמו.

נראה כי המדובר הוא על חלק הלימוד שבתורה שאינה באה לכלל מעשה, ולא בהלכות למעשה. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח”ו ז”ל תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי”ג מצות.

אלה המדמים לעצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה לשמה ועל ידי כך להגיע למדרגת “לדבקה בו” גם בלי ידיעת חכמת הקבלה, להם אומר הרב אדרבא. אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, כדי לעשות נחת רוח ליוצר ב”ה ולהגיע למעלת דבקות ה’, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה. על אלו נאמר נשמת אדם תלמדנו(84), ומגלין להם רזי תורה, ונעשים כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק(85).

אבל מי שעדיין עומד בבחינת עסק התורה שלא לשמה, לא זכה ללמוד ולהבין דרכי הנהגותיו יתברך ולא הגיע לדרגת הדבקות בה’ ועדיין משתוקק, הרי הגמרא מזהירה שלא יראה סימן יפה בדרך זו. ואומר המהרח”ו את העצה שיכולה לסייע והיא לימוד חכמת הקבלה. ועי’ היטב במקור דברי הרב.

לסיכום, נראה שעיקר הלימוד שהקב”ה רוצה מאתנו הוא לימוד הקבלה, המקנה ללומד את ידיעת ה’ ודרכי הנהגותיו. מלימוד זה ירכוש הלומד את הידיעות הנחוצות והגורמות להגיע לדרגות גבוהות של הבנה ואמונה בה’, מתוך ידיעה, אהבת ה’ ודבקות  בו.

להדבק בה’ באמצעות קיום המצוות

כתב בספר תולדות אדם(86), שקיום המצוות עם הכוונות הראויות בהן מוביל את המקיים לדבקות בה’: “ועשיית המצות והעסק בעבודות הנכונות על הכוונה הראויה בהם, הם המגיעים את עושם אל הדביקות בדברים העליונים, בסוד ובו תדבק ולדבקה בו, והוא חבור התחתונים בעליונים אשר השתדלו באלו החיים לתקנם כראוי”.

ע”י קיום מצוות התורה בכוונה, האדם מקיים בנוסף למצווה, גם את הציווי “ודבקת בו” לפי שלא נתן הקב”ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם ולזכך את נפשם. ע”י קיומם בכוונה, נמשכים בני האדם ודבקים בשורשם. לכך אמר דוד ‘אמרת ה’ צרופה(87)‘ – המצוות ניתנו על מנת לצרף בהן את הבריות.

“רב אמר לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות(88)” על-ידי קיום המצוות האדם מזכך את נפשו ומתקדש: “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו”. וזה שכתב הרב “והוא אמרם (ויקרא רבה יג, ג) לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, והוא החבור והדביקות בשם המיוחד על ידי המצות, כי הם החוט המחבר בין עושיהם ומקיימם, ובין השם המיוחד”. מעשה המצוות היא פעולה המקשרת בין מקיים המצווה למי שציווה אותה. ע”י פעולת המצווה האדם נעשה דבק בבוראו.

כתב בספר חמדת הימים(89), שעבודת הצדיקים היא להסיר את החומר הכרוך בם, “כי הוא מסך מבדיל בינם ובין היוצר ברוך הוא ‘”וכל זה עושים הם על מנת לאהוב ולהידבק בקונם “אחרי ה’ ילכו ולא ייעיפו לאהבה אותו ולדבקה בו” .

איך עושים זאת? ע”י עבודת קודש תמיד ללא הפסקה: “צדיקים יושבים ועבודת הקדש עליהם תמיד לילה ויומם”. כל ימות השבוע “ואת קדוש ישראל יעריצו בששת ימי המעשה”, וכל שכן ביום השבת שבו שובתים ממלאכה.

מרוצת עבודתם בקדושה ללא יגיעה “לא ישקוטו ולא ינוחו ירוצו ולא ייגעו”, כמו שכתוב(90): “וקוי י-ה-ו-ה יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו” זאת מרוב שמחתם בעבודת הבורא ולמרות שירוצו ולא ינוחו יומם וליל, לא יתעייפו. בעבודתם הם מתקדשים ומטהרים את מעשיהם לפי רצון קונם והיא שנותנת להם חיות.

במצוות שמקיים האדם, מקדש הוא את אבריו וכל מצווה מוסיפה קדושה. אדם מקודש הוא קרוב ליוצרו, שכן (91)“צריך האדם לקדש אבריו במצות להיעשות כיסא אל השכינה, כי אבריו נעשים כעין ארון להשרות בו שכינה, ודע כי כל מצות עשה הם סוד הקדושה, וכשהאדם עושה מצוה אחת מקדש עצמו באותה מצוה. וכל אשר יוסיף במצות יוסיף קדושה.

ויהיו אבריו כענין המשכן וכליו, דכתיב בהם ושכנתי בתוכם (שמות כ”ה ח’), ואמנם מצות למוד תורה גדולה מכולם, והוא סוד הלוחות שבארון, שהם תורה שבכתב ושבע”פ, שהם תפארת ומלכות, שכל האברים שבעשר ספירות כלולות בהן, ועל ידי כן נדבק האדם דביקות אמיתי ממש בלי שום דמיון ומשל, אלא דיבוק אמיתי בשכינה, בסוד ולדבקה בו(92)“.

התשובה כמצווה משמעותית המובילה לדבקות בה’

התשובה היא מצווה מיוחדת שעל ידה(93) מתקרב האדם לה’ ודבק בו. אדם שנמצא ברמה רוחנית רחוקה מתקרב לה’ ע”י הסרת מחיצת העוונות המבדילים ומפרידים וגורמים ריחוק בתוספת פעולות של קבלת עול מלכות שמים.

כלל פעולות אלה הן התשובה. וכן כתב בערוך השולחן(94) “וכמה גדולה מעלת התשובה! אמש היה זה שנוא ומשוקץ לפני הבורא יתברך, ועכשיו הוא אהוב וחביב לפניו יתברך. אמש היה זה מובדל מד’ אלקי ישראל, דכתיב(95) “כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלקיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע “צועק ואינו נענה, שנאמר(96): ”ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו”. והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר(97) “ואתם הדבקים”, צועק ונענה, שנאמר(98) ”והיה טרם יקראו ואני אענה”.

ודבקת בו באמצעות מצוות הלב

כתב האבן עזרא(99), יוכל המשכיל שה’ פקח עיניו, לדעת מדברי תורה סוד כל המצוות. וכל המצוות (מוסבות) על ידי  ג’ דברים: האחד מצוות הלב. השני מצוות הלשון והשלישי מצוות עשה. ומצוות הלב על שני דרכים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. והנה מצוות עשה “ואהבת את ה’ אלוהיך ולדבקה בו וליראה את השם הנכבד ואהבת לרעך כמוך” ומצוות לא תעשה “לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תקום ולא תיטור”.

כאמור, מסביר האבן עזרא את הציווי “ולדבקה בו” בדרך ייחודית, המוגדרת כמצוות הלב ומצות עשה. מצווה זו באה יחד עם מצווה שגם מוגדרת מצוות הלב ומצוות עשה, לאהוב את ה’, וכן כתב במקום אחר שזהו שורש כל המצוות – עד שיאהב את ה’ בכל נפשו וידבק בו.

לפי זה נראה כי יש ביד כל אדם, ואפילו עם הארץ לקיים ציווי זה בעצמו, משום שעיקר הציווי ניתן להיעשות ע”י מחשבת הלב והרגשותיו.

וכמו שכתב ר’ צדוק הכהן מלובלין(100) כל העבודות שבאיברי הגוף והמצוות שבהם הם רק להישיר הלב, והעיקר הוא הלב ששם מעון ה’ יתברך, כמו שאמרו חז”ל (שיר השירים רבה ה’ ב’) הקדוש ברוך הוא לבן של ישראל, שנאמר(101) “כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעולם“. פרש רש”י “כלה שארי” – נתאוה בשרי ולבבי לך – לשון תאוה כמו כלתה לתשועתך נפשי”

היבט נוסף לקיום הציווי ו”לדבקה בו” ע”י מחשבת הלב הוא, כאשר האדם מכוון שכל אירועיו בחיים הם מאת ה’ יתברך, אין מקרה כלל וכל מה שקורה הוא טובה.

“וכשמשים האדם אל לבו בכל אירועיו שזאת מאת ה’ ולא במקרה ח”ו, וכן שהכל לטובה, הרי שבכך נותן הוא את לבו לה’ ומקיים בזה ”ולדבקה בו” שזו תכלית כל התורה והמצוות”. דהיינו לא די במחשבה כללית שהכל מאת ה’, אלא יש לאמץ את האמונה כדרך חיים, האדם צריך להרגיש בליבו שכל אירועי החיים הם מאתו יתברך. “שקולה נתינת לב כזו בכל פעם שנותן לבו להשגחה הפרטית כנגד הרבה תורה ומצוות ללא לב, על זה נאמר(102) “טוב מעט בכוונה מאשר הרבה בלא כוונה“(103).

בנוסף, בנתינת לבו להשגחה, מייקר האדם את התורה והמצוות שהוא מקיים לעשותן בעלי ערך נוסף לאין שיעור, מאשר אם היה מלא תורה ומצוות כרימון אך חסר לב מלהתבונן בדברי ההשגחה ומלייחס את כל מקריו לטובה למי שברא ומהווה את העולם.

התבוננות רגשית פנימית – לאהבה את ה’

את הציווי ואהבת את י-ה-ו-ה אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך(104) תרגם “התרגום הירושלמי” באופן רחב המסביר את הפסוק מעבר למשמעות המילולית שלו וזה לשונו(105) “אמר משה נביא לעמא בית ישראל איזילו בתר פולחנא קשיטא דאבהתכון ותרחמון ית יי אלהכון בתרי יצרי לבכון ואפילו נסיב ית נפשכון ובכל ממונכון”. שתרגומו: אמר משה הנביא לעם בית ישראל, לכו אחר עבודת האמת של אבותיכם ותאהבו את ה’ אלוקיכם בשני יצרי לבכם ואפילו שייקח את נפשכם ובכל ממונם.

מפסוק זה נראה כי ה’ רוצה את האהבה שלנו אליו, שכן “רחמנא ליבא בעי”. המשמעות העמוקה היא שחשובה לא רק כוונת הלב, אלא אהבת הלב. זה מה שאומר משה רבינו לישראל: לכו עבדו את עבודת האמת, מה שעשו אבותיכם, עבדו את ה’ אלוקיכם מכל הלב.

כוונת המושג “מכל הלב” היא בשלמות, על ידי הכלת שני סוגי רגשות שונים: אהבה ועשיית רצון ה’ מחד, מודעות לקיום ייצר הרע ומאבק בו מאידך. עם שני סוגי רגשות קוטביים הללו אנו מצווים לעבוד אותו. עבודה זו קשה ולעיתים נראית בלתי אפשרית, במיוחד כאשר אנו עומדים בניסיונות בנושאי נפש, רכוש וממון. אך כאשר נגיע לדרגת אמונה, אהבה ודבקות בה’, נדע שאין זה משנה מה אנו מרגישים או רואים משום שאנו מחוברים ישירות אליו  ויודעים שהכל ממנו לטובה ואין רע יוצא ממנו יתברך. זוהי עבודת השם הרצויה בפני ה’: אמונה שלמה, תמימה המגיעה ברצון, שמחה ונפש חפצה.

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה’. השאלה עד איזה עומק של אהבה מתכוונת התורה והאם אהבה זו מוגבלת. על כך עונה  הרמב”ם: “וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה’ אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה’, ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי אהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה.

יתר מזה תהיה אהבת ה’ בלב אוהביו, שוגים בה תמיד, כמו שציוונו “בכל לבבך ובכל נפשך” והוא ששלמה אמר דרך משל (שיר השירים) “כי חולת אהבה אני”. וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה”.(106)

כיצד ניתן להגיע למעלה זו של אהבת ה’ בדרגה כזו? הרמב”ם משיב: “והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו, שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול(107)“.

נפש האדם נוטה לדבוק בה’ מעצם מורכבותה, כמו שמסביר בעל “החובות לבבות”(108) את עניין האהבה שבנפש האדם לאלוקיו, שהיא הנפש נוטה בעצמה אל הבורא, על מנת שתדבק באורו העליון.  הסיבה לכך היא שהנפש רוחנית ונמשכת אל הדומה לה ומתרחקת בטבעה מאשר הוא הפך ממנה, שהוא כל ענייני החומר. לכן פעולת ההתבוננות בגדולה ובמעשה ה’ היא פעולת הנעה והתעוררות לנפש לחזור ולהידבק בבוראה.

את הדבקות בה’ ניתן להשיג ע”י קשיבות והתבוננות פנימית כאשר האדם מתבונן בתוך עצמו, בבחינת “מבשרי אחזה א־לוה(109)“. פסוק זה בדברי איוב מהווה אחד מהיסודות המרכזיים בתורת הקבלה והחסידות. משמעותו היא, שהאדם יכול להכיר את בוראו באמצעות התבוננות במבנה גופו הפיזי והנפשי גם יחד, כי האדם נברא בצלם אלו-קים.(110)

הדרך המומלצת לקשיבות היא, שהאדם ימצא במקום שקט מרעש החיים, ויאפשר לעצמו באופן מודע ובנפש חפצה לקחת פרק זמן להתבוננות שתוקדש לקיום מטרתו התכליתית, עשיית רצון בוראו.

האדם שמתבונן בעולמו האישי תוך שהוא מתכנס בתוך עצמו, מתמקד בנפשו הפנימית, מקשיב ל”שיח” הפנימי שלו מול בוראו, וחווה את ההרגשות הנובעות ממנו. כאשר יקשיב לנפש שבאיברים ול”שיח” שלהם מול בוראם, יהיה מודע לרצון המכוון את הרגשות לומר תודה לבורא מתוך אהבה ולהרגיש המשוב של אהבת ה’ בבחינת הפסוק(111) “אני לדודי ודודי לי”. וזוהי כוונת קיום מצווה “ואהבת את י-ה-ו-ה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך(112)“, לחוות את קיומו של הבורא ולהרגיש את החוויה בהווה, לשהות בה, להיות בה ולשמוח בה, ובזה מקיים האדם את הציווי ו”דבקת – בו” כפשוטו.

לסיכום, מכל הנאמר לעיל נראה שעל מנת להגיע למעלה זו שהתורה מצווה אותנו לאהבה את ה’ על האדם לפעול פעולות. להתבונן במעשיו ובגדולתו של הקב”ה, לעורר את נטיית הנפש לאהוב את בוראה ולהדבק במקור מחצבתה. אפשר לעשות זאת ע”י התבוננות חיצונית בכל הנעשה בעולם ולהתפעל מכח מעשיו וכן ע”י התבוננות פנימית של האדם בתוך עצמו לראות ולהכיר את הכוחות הפועלים בו ומכך להגיע לבחירה בדרך ה’ מתוך יראה, הערכה, ואהבה לבורא עולם.

ודבקת בו באמצעות תפילה

בטרם נלמד אודות התפילה כאמצעי לדבקות בה’, נסקור את מקורות התפילה, אזכורם בתורה ובחז”ל, תיקון התפילה וכנגד מה תוקנה, מטרות התפילה והלכותיה.

מקורת לתפילה, אזכורה בתורה ובחז”ל

אברהם אבינו מגיע יחד עם שרי אשתו לגרר, הוא מבקש ממנה לומר שהיא אחותו במידה ותשאל. הסיבה לכך היא שאברהם חשש שמא יהרגו אותו בגללה, מאחר ושרי הייתה אישה יפת תאר. עבדי אבימלך מלך גרר הללו את שרי לפניו על יופייה, והמלך לקח את שרי לאשה.  הקב”ה מתגלה לאבימלך בחלום ומודיע לו שימות על מעשה זה. אבימלך התחנן לה’ ואמר שהוא חשב שהיא אחותו של אברהם ולא אשתו, כפי שאמרו לו, ובתום ליבו עשה כך.

ה’ אומר לאבימלך “ועתה, השב אשת-האיש כי-נביא הוא, ויתפלל בעדך, וחיה; ואם-אינך משיב–דע כי-מות תמות, אתה וכל-אשר-לך”(113) “ויתפלל אברהם, אל-האלקים; וירפא אלקים את-אבימלך ואת-אשתו, ואמהתיו-וילדו.  “כי-עצר עצר י-ה-ו-ה, בעד כל-רחם לבית אבימלך, על-דבר שרה, אשת אברהם”(114). מכאן אנו רואים את מקור התפילה בתורה. צדיק יכול להתפלל ולבטל בתפילתו את גזרותיו של הקב”ה.

הפסוק: “לעבדו בכל לבבכם(115)” הוא מקור עיקרי בתורה למצות התפילה, וכך ביארו חז”ל את הפסוק: “איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה(116)“.

מקור נוסף לתפילה הוא מתפילת חנה “והיא, מרת נפש; ותתפלל על י-ה-ו-ה, ובכה תבכה”.(117) “והיה כי הרבתה להתפלל לפני י-ה-ו-ה; ועלי, שמר את-פיה”.(118) במקור זה מעיד הכתוב על סגנון התפילה הייחודי של חנה: “ וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכרה”(119).

חכמי התלמוד למדו מפסוק זה מספר הלכות הקשורות לתפילה: וחנה “היא מדברת על לבה” – מכאן למתפלל צריך שיכווין לבו; “רק שפתיה נעות” – מכאן למתפלל שיחתוך את המילים בשפתיו; “וקולה לא ישמע” מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו; “בתפילה לה’ לא קוראים בחוזקה אלא בחשאי, מתוך הלב ומפנימיותו”(120), שכן קרוב ה’ לכל קוראיו אשר יקראוהו באמת(121).

אדם שקורא לה’ באמת מתוך עומק הלב, לא צריך לצעוק, כי ה’ קרוב אליו. ועוד נאמר בעניין זה שאין צורך בהרמת קול בתפילה שכן “(122)לא ברעש ה'” “כי אם קול דממה דקה(123)“, ו”כאשר יש לאדם על מה לצעוק ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק, זוהי הצעקה הגדולה ביותר(124)“. הלכה נוספת הנלמדת מתוך תפילת חנה היא ששכור אסור להתפלל(125), וזאת מתוך הפסוק “ויחשבה עלי לשכרה”.

תיקון  התפילות:

על השאלה מי תיקן במקור את התפילות עונה המדרש: “אמר ר’ יהושע בן לוי האבות הראשונים תיקנו שלש תפילות(126):

אברהם תיקן תפילה של שחרית

שנאמר “וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה’ ” (בראשית יט כז), ואין עמידה אלא תפילה שנאמר “ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה” (תהלים קו ל).

יצחק תיקן תפילת מנחה

שנאמר “ויצא יצחק לשוח בשדה” (בראשית כד סג) ואין שיחה אלא תפילה שנאמר “אשפוך לפניו שיחי” (תהלים קמב ג) וכן הוא אומר “אשיחה ואהמה וישמע קולי” (תהלים נה יח).

יעקב תיקן תפילת הערב

שנאמר ויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפילה שנאמר “ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שמע אתך “(ירמיה ז טז).

האבות התפללו בשלושה זמני היום. אברהם התפלל בשחרית, יצחק במנחה ויעקב בערבית. התורה מורה על תפילתם של האבות כהוראה לעתיד הבנים “(127)מעשה אבות סימן לבנים”. “אמר ר’ שמואל בר נחמן התפילות תוקנו כנגד ג’ פעמים שהיום משתנה”.

דעה נוספת מביא המדרש, “רבנן אמרי, כנגד תמידין:  תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים, תפילת ערבית אין לה קבע”. כלומר אינה חובה. “אמר ר’ תנחומה אף תפילת הערב יש לה קבע כנגד איברים ופדרים שהיו מתאכלין באור על המזבח כל הלילה(128)“.

הגדרת המצווה ועיקר הלכותיה

דעת הרמב”ם(129) היא ש”(130)מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה’ אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים(131) אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה”.

(132)“ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום(133) ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה’ על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו”.

(134)“אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא”.

מתקופת עזרא ובית דינו

(135)“כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר “ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם(136) “ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו(137) להם שמנה עשרה ברכות על הסדר(138), שלש ראשונות שבח לה’ ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג”.

(139)“וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין”.

(140)“וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו’ כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע”פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה”.

(141)“וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה”.

(142)“נמצאו התפלות בכל יום שלש, ערבית ושחרית ומנחה, ובשבתות ובמועדים ובראשי חדשים ארבע, שלש של כל יום ותפלת המוספין, וביום הכיפורים חמש, ארבע אלו ותפלת נעילה”.

(143)“תפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם, אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו “כל המרבה בתפילה נענה”(144), וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות, ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה, ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ולא פוחתין מהן ואין משנין בהן דבר”.

ניתן ומותר לנסח תפילות אישיות, בלשון המבקש בתוך תפילת שמונה עשרה האמצעיות או בסוף התפילה או מחוצה לה כמו שכותב החזון אי”ש: “אדם רשאי לנסח תפילה קצרה לצרכיו, ואף להזכיר שם, ובכל זמן ביום, ואין צריך לכוללה בתפילת שמונה עשרה, ומתחיל בלשון יהי רצון מלפניך…”(145)

מעלת התפילה

על מעלת התפילה ניתן ללמוד מהפסוק “אני ישנה ולבי ער”(146) אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:  רבונו של עולם, “אני ישנה” מן הקרבנות, כיוון שחרב בית המקדש ואין אפשרות להקריב קורבנות, אבל כנגד זה אומרת כנסת ישראל להקב”ה “ולבי ער” לקריאת שמע ותפילה”(147).

שכן תפילה מעלתה גבוהה מאוד ואפילו יותר מהקורבנות, כפי שאמר רבי אלעזר(148): “גדולה תפילה יותר מן הקרבנות”. וכמו שאומר המדרש אמר להם הקב”ה לישראל(149): “הוו זהירין בתפילה, שאין מצווה אחרת יפה הימנה, והיא גדולה מכל הקורבנות. ואפילו אין אדם כדאי להיענות בתפילתו ולעשות חסד עמו, כיוון שמתפלל ומרבה בתחנונים, אני עושה חסד עמו”.

עצם התפילה היא התרפקות על ה’, כמיהה וכיסופים לאל חי, חיבור אל המקור, אל השורש, היטהרות הלב, “כלות הנפש אל האלוקים”. “(150)וראוי לך, אחי, שתדע, כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלוקים וכניעתה לפניו, עם רוממותה לבוראה, ושבחה והודאתה לשמו, והשלכת כל יהבך עליו”.

התפילה כאמצעי לקשר ודבקות בעבודת ה’

התפילה היא הדרך האנושית לתקשר עם הבורא. באמצעות התפילה אנו מתקרבים לה’ ויכולים לדבוק בו, וזאת מעצם הפניה לריבונו של עולם וההבנה שרק הוא ואין בלתו שיכול לשמוע את תפילתנו ולהיענות לבקשתנו. כלומר, עצם התפילה היא פעולה של אמונה וקרבה לה’.

באמצעותה אנו משלימים את עצמנו ומתקנים ומרוממים את נפשנו. “על כן צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חֹק נפלא שחקק הקב”ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, לתכלית השלמתם המוסרית בייחוד הנצמחת ממנה.(151)”

בנוסף, בכוחה של תפילה לשנות מצבי חיים. התפילה היא האפשרות שניתנה לאדם לבקש מה’ שימלא את משאלותיו או שיושיעו בעת צרה. (152)“צריך לדעת כי כוח התפילה גדול, ואפילו לשנות הטבע, ולהינצל מן הסכנה ולבטל הנגזר”.

התפילה בנויה מבקשות הנוגעות לכל תחומי החיים וגם מדברי תודה ושבח על הבקשות שנתמלאו. כל זאת מביא את התפילה להיות “קישור הרצון שלנו בהקב”ה(153)“.

בין ריבוי הבקשות למילוי חסרונותינו, לעצם הפעולה של קרבה ודבקות בה’ המבטאים את מעלתה המרוממת של התפילה אין כל סתירה. שכן צורכי הגוף והנפש שלנו ותפילותינו עליהם, הם חלק ממטרות התפילה ובהיווצרותם נוצר ומעמיק הקשר של האדם לבוראו, מתוך ההכרה שרק הבורא יכול למלא ולספק כל צרכיו של האדם.

מטרת התפילה היא לקרב את האדם אל האלוקים. למרות שחלק גדול מנוסח התפילה מבטא בקשות על צרכיו השונים של האדם, בקשות אלו אינן המטרה העיקרית של התפילה אלא מהוות את הגורם לה.

השאיפה שהטביע הבורא באדם לחתור לרווחה והתפתחות רוחנית וגשמית גורמת לאדם לפנות אל ה’ בתפילה להגשמת משאלות ליבו. גם אם הבקשות מתייחסות לעניינים שבחומר, מהות ומטרת התפילה היא רוחנית, גבוהה ונעלה: לחבר בין הנברא לבורא, ליצור את הקרבה של “קרוב ה’ לכל קוראיו(154)” הגורמת להתרוממות הרוח ודבקות בה’.

על התפילה כאמצעי לדבקות בה’, ניתן ללמוד מדוד המלך ע”ה שאומר: “(155)ואני תפלה”. כל כולי, כל ישותי – תפילה. מפרש רש”י: “ואני תפילה ואני מתפלל אליך תמיד”.

ואכן אמרו חז”ל: “(156)הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו”. האדם שנושא תפילה דבק בה’, מחובר, מייחל, כמהָ, משתוקק ונושא את עיניו וליבו לשמים. תפילה איננה רק אוסף מילים והיגוי שפתיים, “(157)תפילה מלשון התפתלות. בתפילה האדם מפתל וכורך את עצמו אל הקב”ה” ועל ידה האדם הופך להיות כרוך ומקושר.

על מהות התפילה ניתן גם ללמוד מבריאת העולם. תיאור הבריאה ממחיש כי התפילה היא חלק מתוכנית הבריאה ועבודת האדם שכן קודם שברא ה’ את האדם, הכין עבורו עולם נפלא ומרהיב, משוכלל ומושלם. כל כך יפה ומושלם, אלא שדבר אחד – חיוני ומשמעותי, היה חסר בו: צמחיה. למלוא העין נראתה רק אדמה חשופה, ללא כל ירק ועשב כמו שכתוב(158) “וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח”  כי לא המטיר י-ה-ו-ה אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה“.

אומנם נבראו הצמחים ביום השלישי לבריאה אך “(159)לא יצאו אלא על פתח הקרקע, עמדו עד יום ו’ ולמה? כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אַיִן לעבד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים” .

אילו העולם היה נברא מושלם ללא כל חיסרון לא היה האדם מרגיש צורך לפנות לבורא עולם ולהתפלל. דווקא השלמות היא החיסרון והחיסרון הוא המניע לשלמות.

עולם מושלם שאיננו חסר מאומה הוא עולם חסר, שכן חסר הוא את תחושת הקשר שבין האדם לבוראו. כאשר יש לאדם כל טוב ולא חסר לו כלום, אין לו צורך לשאת את עיניו אל הבורא, וכך הוא הולך ומתנתק ממנו ומאבד את תכליתו וייעודו.

החיסרון בבריאה ובאדם, הוא המקור לצורך שיוצר את הקשר, את התלות ונשיאת עיניים של האדם כלפי הבורא יתברך. באופן לא צפוי זהו מצב בו ישנם דברים לכאורה מנוגדים שאינם יכולים להתקיים יחד החיסרון מול השלמות. החיסרון הוא גורם השלמות, עולם שיש בו קשר תמידי, ישיר ומוחשי בין הבורא לברואיו זו שלמות. והשלימות הוא החיסרון המחסיר את הצורך לפנות לבורא עולם.

נראה כי בעולמנו, הסוער והמבלבל, התפילה שומרת עלינו ומשאירה אותנו מחוברים כל הזמן למקור השפע והחיים. הקשר של תפילה יום יומית, באמצעות פנייה ישירה לבורא העולם היא הערוץ המקשר, הנחוץ וההכרחי בין היהודי לבוראו ובלעדיו האדם מנותק ומאבד את הדרך, את עצמו ואת תכלית קיומו.

מעבר לכך שהתפילה אמצעי להשגת צרכינו ומחסורנו ודרך לשינוי גזרותיו יתברך, נראה כי התפילה היא גם מטרה כשלעצמה. היא זו שמבטיחה את הקשר והקרבה שלנו עם בורא עולם ומסייעת לנו לשמר את הקשר בתוך מרוץ החיים השוטף המשכיח מאתנו את תכליתנו וייעודנו.

עבודת התפילה

עבודת התפילה היא מושג מרכזי בתנועת החסידות המציינת את חשיבותה המיוחדת של התפילה בעבודת ה’. בדרך זו, התפילה כוללת הכנה והתבוננות ממושכות, שימת לב לפירוש המילים ואמירתן במתינות ובחיות.

החסידות רואה בתפילה מקור השפעה לתיקון המידות וזיכוך הנפש הבהמית על ידי כך שמבארים בדברי הסבר וברגשות שמחה את התענוג שבקיום רצון הבורא(160). בפעולה זו אנו מבטלים את רצונותינו החומריים מפני רצונו יתברך, ומניעים תהליך זיכוך הנפש ועבודת המידות.

השפע המגיע מהתפילה מקורו בשלמות והוא פועל בדרכו לתקון האדם ומידותיו. בפרט אם אנו מזכירים את המידות הטובות ומעצימים אותם, שכן עצם האזכור והמודעות לקיומן מעצים. באופן דומה אזכור של המידות הטוענות שיפור, העלאתן למודעות האדם ותפילה לתיקונן, מניעים תהליך תודעתי לתיקון המידות. הנפש, רוח, והנשמה הן הגורם המניע את האדם להתבוננות ועבודה על תיקון מידותיו.

לאור זאת מובן העניין שבחסידות ניתן דגש על עבודת המידות ומקום נרחב לעבודת התפילה, שכן הם משתלבים יחד, לקיום רצון ה’ ועיקר עבודת תיקון האדם בעולם הזה.(161)

עבודת התפילה היא יסוד בתורת החסידות המביא להתבטאויות חריפות על אלו שאינם מתפללים באריכות ובדבקות(162). משום חשיבות התפילה, ניתן לראות בכך את הסיבה לעיקר התנגדות היצר הרע בימינו.(163) יצר הרע נלחם בחשובה שבקדושה, בתפילה.

חשוב לומר כי תתכן מציאות לפיה אדם מקיים ושומר תורה ומצוות ואף לומד שעורי תורה בכל יום, אך הקושי העיקרי שלו הוא התפילות כי היצר הרע עובד על פרוד האדם מבוראו(164). יתרה מכך, היצר הרע עשוי לתת לו אשליה שהוא ת”ח, אך העיקר חסר מהספר, שהוא הדבקות בו יתברך ולכן בחסידות מודגש, שהדרישה להתפלל באריכות היא מכל אחד ואחד ולא רק לאנשי מעלה(165).

בחסידות קיים דגש  על ההכנה לתפילה, כמו כן על ההתבוננות בשעת התפילה עצמה. ההכנה לתפילה כוללת טבילה במקווה לשם טהרה, נתינת צדקה ולימוד חסידות.

נוהגים ללמוד מספר חסידות מידי בוקר קודם תפילת שחרית(166). בשעת התפילה עצמה מתבוננים בפירוש מילות התפילה, על-פי פנימיות התורה. נוהגים לנגן ניגון חסידי בכדי להיטיב את ההתבוננות במילים ובכדי לחולל תנועה רגשית בלב המתפלל(167).

מנהג החסידים לבכות בזמן התפילה וכל המרבה לבכות בתפילה הוא בעל מדרגה גבוהה יותר. אמירת תהלים קודם התפילה תביא לכך שהדמעות תהיינה אמתיות(168).

בחסידות חב”ד עבודת התפילה הוגדרה דווקא באריכות הזמן(169), וכך חסידים רבים נוהגים להתפלל שעות ארוכות בכדי להתפלל כראוי. בימי החול, תופעה זו מצויה פחות מפאת קוצר הזמן, אך ביום שבת קודש בה חסידים פנויים יותר לעבוד את בוראם, תופעה זו רחבה הרבה יותר(170).

בחסידות ברסלב רואים דגש על הדבקות בה’ בזמן התפילה, המתבטאת ע”י השתוקקות הנפש ליוצרה בכל תנועות הגוף בבחינת “כל עצמותי תאמרנה(171)“. כמו כן נוכל למצוא הנחיה לאריכות בתפילה, שילוב תפילות פרטיות בתוך התפילה ותפילה בכוח ובצעקה.

וכלשון קדשו של רבי נחמן “כשאדם מתפלל בכוונה, דהיינו שמקשר המחשבה אל הדבור ומטה אזנו, ושומע מה שהוא מדבר, אזי הכחות נמשכין ממילא לתוך דבורי התפלה, כי כל הכחות מצפין ומסתכלין תמיד על זה שיומשכו ויוכנסו בתוך דבורים קדושים, על כן כשמתפלל בכוונה נמשכין ונכנסין כל הכוחות שלו ממילא לתוך התפלה(172)”

לרעיון של תפילה בכוח יש מקור. כתבו חז”ל(173) “כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו  קורעין לו גזר דינו… אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו… פותחין לו שערי גן עדן”, ופירש רש”י, ש’בכל כוחו’ היינו ‘בכל כוונתו’ לומר את מלות התפילה בכוונה, אך התוספות כתבו שם ‘בקול רם’, וביאר הריטב”א “כי בזו מעורר כוונתו וכל איבריו לברך שמו של הקב”ה”.

וכלשון קדשו של רבי נתן(174) “ואזכה להכניס כל הכוחות שיש בנו, בעצמות וגידים ובשר, וכל שאר הכוחות שבגופי ונפשי כולם אזכה ברחמיך להכניסם בתוך דיבורי התפילה, שאזכה להוציא כל דיבור ודיבור של התפילה הקדושה בכח גדול באמת לאמתו, עד שאזכה להרגיש הדיבור בכל עצמותי ואברי”, אכי”ר.

מה קורה כשלאדם יש קושי להתפלל בדבקות? כתב בליקוטי מוהר”ן על הפסוק(175) ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר (דברים ג): “דהנה האדם צריך להתפלל בדבקות גדול להשם יתברך”, זהו המצב הרצוי והאידיאלי שהאדם יתפלל תמיד בדבקות לה’ יתברך כפי יכולתו. “אך אם לפעמים יש עת, שאינו יכול להתפלל בדבקות, אל יאמר: איני מתפלל כלל, מאחר שאינו יכול לכוון כראוי ולהתפלל בדבקות, והתפלה אינה מקבלת”. ישנם מצבים בהם לאדם יש קושי רוחני, או כל עניין אחר שגורם ומונע ממנו להתפלל בדבקות. כאן מחזק בעל הליקוטי מוהר”ן ואומר:” אל יאמר אם הדבקות היא העיקר ואיני יכול בזמן זה לקיימה, איני מתפלל כלל,” “אף על פי כן אל יאמר האדם כן, אלא יתפלל תמיד”. “ואם לא יוכל להתפלל בדבקות כראוי, יתפלל בכל כחו”, ובזמן אחר שיוכל להתפלל בדבקות, אותה תפילה  תעלה את כל התפילות האחרות שהתפלל בהם בכוח וללא דבקות “כי בעת שיתפלל בדבקות כראוי, אזי יעלה כל התפילות עם התפלה ההיא שהתפלל כראוי”. וזה הפרוש  “ואתחנן אל ה’ תמיד, בין בדבקות בין שלא בדבקות”. כי בעת ההוא לאמר “הינו בעת שאזכה להתפלל בדבקות”. “שהדברים נאמרים ומרצים בפיו מחמת שמתפלל בדבקות”, אז יעלה האדם בתפילה זו “את כל התפילות שהתפלל עד עתה”.

“עוד(176) אמר “כי עקר התפלה היא דבקות לה’ יתברך, והיה טוב יותר להתפלל בלשון לעז שמדברים בו, כי כשמתפללים בלשון שמדברים בו, אזי הלב סמוך ודבוק מאד בדבורי התפלה, ויכול לדבק עצמו ביותר לה’ יתברך”.  “אך כבר תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה סדר התפלה, על כן אנו חייבים להתפלל בלשון הקדש כמו שסדרו לנו. אבל העקר הוא רק לכון פרוש המלות כפשוטו, שזהו עקר התפלה, שמתפללין לפני ה’ יתברך על כל דבר ודבר, ועל ידי זה מתקרבין ומתדבקין בו יתברך” “דע, שעקר התחברות ודבקות לה’ יתברך הוא על ידי התפילה כי התפילה הוא שער, שדרך שם נכנסין לה’ יתברך(177)”

כתוב בשולחן ערוך (178)“המתפלל צריך שיכון בלבו פרוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכונתו זכה בתפלתו… וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.”

לסיכום: תפילה היא הזכות שיש לאדם להתקרב לבוראו. במקורה, התפילה היא הכלי המקשר בין הנבראים לבורא. עוד מבריאת העולם, נוסדה ונלקחה כחלק ממכלול תכנית העולם, כאמצעי לקשר תמידי ורצוף בין הבורא לנברא. באמצעותה אנו מבקשים השלמת חסרונותינו, מודים לו על השלמתם, עובדים אותו, קרבים אליו ומדבקים בו, בעולם הזה ולנצח נצחים.

ההתבודדות היא כלי להידבק בה’

התבודדות היא פעולה שבה האדם מתנתק מסביבתו ושוהה עם עצמו לבד מתוך רצונו החופשי כחלק מעבודת ה’. ההתבודדות מביאה לדבקות בה’ והיא בדרך כלל נעשית על ידי דיבור חופשי ובלתי אמצעי עם ה’, על ידי תפילה ובקשה, הודאה, שירה ותשבחות.

ביהדות נחשבת ההתבודדות לפעולה רוחנית משמעותית המאפשרת לאדם לפגוש את עצמו ולשפוך שיחו לפני ה’ ובכך  להתקרב ולהדבק בו יתברך. בחלק זה נעסוק במעלות ההתבודדות, מטרותיה, אופן עשייתה וכיצד באה לידי ביטוי בזרמים שונים כגון: חסידיות חב”ד וברסלב.

מעלות ההתבודדות:

תכונות הקדושה והפרישות הטבועות בשורשי העם היהודי, מקורם באופיו. היהודי נצרך להתבודד ולהתכנס בביתו, בקהילתו ובארצו כדי לא להתערב בשאר תרבויות העולם. ככתוב(179) “כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב”. כעין זה כתב  בספר מגדל עוז(180) כי מעלת ההתבודדות, “שמנו מדה זו בין המידות הטובות, ככתוב הן עם לבדד ישכון”, ו”ישכון בטח בדד עין יעקב”.

עם ישראל הוא “עם סגולה”.(181) המשמעות של “עם סגולה” מביע את ייחודו וקדושתו של עם ישראל כעמו של ה’ ומבטא את היותו מובחר ומובדל משאר אומות העולם, מבודד מרצונו, שלעולם לא יהיה ככל הגויים ככתוב(182) “והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן“. התבודדות כעם היא התבדלות מהסביבה ובמובן החיובי, מבטאת חוסן ועוצמה, כוחות פנימיים ותכנים עצמוניים, כוחות הישרדות המייתרים את הצורך בהתערבות והתמזגות עם תרבויות ועמי הסביבה.

פעולת התבודדות האדם לפני ה’, היא מעלה גדולה המביאה לקדושה ורוח הקודש. על כך כתב בשל”ה(183) על מנהג ישראל בהתבודדות: “וגם בכמה חיבורים מהראשונים נמצא שההתבודדות והפרישות והדביקות היו נוהגין בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני העולם ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל”.

הגדיל הרב בשבח ובמעלת ההתבודדות וכתב: (184)“ומי שזוכה למעלת ההתבודדות ומהרהר בכל יום בתשובה, ומתחרט על העבר בחרטה גמורה ועוזב בעזיבה, בוודאי מתכפרות לו כל עונותיו, וזוכה לקדושה יתירה, ויכול לבוא לידי רוח הקודש ,” עוד הוסיף הרב במקום אחר (185)“וכך לימד מהר”י המקובל הנזכר, שזה מועיל לנפש שבעתים מהלימוד, ולפי כח ויכולת האדם יפרוש ויתבודד יום אחד מן השבוע או יום אחד בחמשה עשר יום, או יום אחד בחודש, ולא יפחות מזה”.

בגודל המעלה של ההתבודדות וקרבה לה’, כתב בספר הברית: (186)“ודע לך אחי, כי בתחילה מה שישיג האדם יהיו דברים קלים ומעטים ולעתים רחוקים, וכל אשר יחזק בתורה ועבודה וירגיל בהתבודדות להמשיך עליו רוה״ק יגדל שפע רוה״ק עליו בכל פעם יותר ויהיה בדברים גדולים ורמים יותר, ובכל פעם יהיה ביתר שאת ויתר עז עד שבסוף יהיה מדרגתו קרוב לנבואה”.

ובמקום אחר כתב (187)“בעת שאפשר לך להתבודד בחדר מיוחד ממש, כי ההתבודדות היא סגלה גדולה לקרבת אלקים ושם תעורר את האהבה בגילה ורנה ושמחה רבה לבדקה בו יתברך ושם יתן את דודיו לך, נמצא שזה מביא את האדם לפרישות מן התענוגים הבאים מן הרע שביסוד המים שבנפשו”

וכן בפירוש “העמק דבר” כתב  הרב, בעניין ההקשר בין רוח הקודש ומעלת ההתבודדות: ״שאדם מתבודד, משרה עליו רוח הקודש(188)״ “הקב״ה משרה שכינתו בגלוי וחל רוה״ק בנקל על מי שרצה להתבודד ולשאוף רוח הקודש”.

קיים קשר ישיר בין פעולת ההתבודדות לרוח הקודש, כתב בספר בניהו בן יהוידע(189) על ר׳ מאיר, כי ״בעת שהיה מתבודד ומחשב בכוונות קדושים הידועים לו להמשיך על עצמו רוח הקודש״. התבודדות מביאה לרוח הקודש, רוח הקודש היא דרגה רוחנית גבוהה, המחברת את האדם הראוי לה, לדבקות בה’.

כן כתב גם בספר ראשית חכמה (190)“וכן מהדברים הגורמים דבקות בה’, הוא בהתבודד” וזה ההפך ממי שחפץ וחשקו להתערות בחברת בני אדם. “ומכלל שרש קנית האהבה הוא אהבת ההתבודדות, שאם האדם חושק לאהבת חברת בני אדם אי אפשר שיהיה דבק(191)”

עוד כתב הרב במקום אחר(192) שמקצת היום יעשה האדם התבודדות ויחשוב במחשבתו בעניין גדולת ה’, יאמר בפיו דברי הכנעה בהבנה ובנחת לפני ה’, וכן יאמר מזמורי תהילים המספרים בנפלאות ה’ וגדולתו.

כתב הפלא יועץ בעניין מעלת הדבקות בה’ “אשרי המגיע לידי מדה זו, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו שתמיד עסוק במצווה ליראה ולאהבה את ה’ הנכבד והנורא ולדבקה בו, וזה כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים תמיד לפני האלוקים, וזה שרש פורה פרי צדיק עץ חיים היא למחזיקים בה”.(193)

עוד כתב הרב(194) “אי לזאת טוב לגבר שיחד לו בית מושב שיהיה לו לבדו ואין לזרים אתו להתבודד שם ללמד שם ולקנות סדר קדשה, ואם אין לו אלא בית אחד עם בני ביתו יקום בעוד לילה כשכלם ישנים ויתבודד עם קונו, כי בשעה אחת של התבודדות יוכל לקנות סדר קדשה יותר מיום שלם. והוא גדר גדול לשמר לפיו מחסום מחטא בלשונו, וכבר אתנח סימנא: “בד”-קדש ילבש.

והמישרים ארחותם, אפילו בעמדם בקהל עם וקריה, מתבודדים בדעתם עם קונם ואל יטרידום חברתם כמאמר המשורר “בעמדי תוך קהלך צור לרומם לך אכרע ואכף ראש וקומה”, כלומר שאל יטרידוני חברתם, וכמו שכתב בספר החסידים (סימן יז) אשרי המגיע למדה זו, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו שתמיד עסוק במצווה ליראה ולאהבה את ה’ הנכבד והנורא ולדבקה בו”

וכתב בספר שבילי אמונה (195)“וצריך כל בעל דתנו להאמין אמונה שלמה מחלטת קבוע בלב, שיש אלוה קדמון מחדש יודע ומשגיח ויכול.. וכל המתבודד ומשכיל בשכל נמרץ בהשגת שמו הגדול יתברך, אזי יבין בדעתו אמתת בורא עולם”.

כתב “הבעל שם טוב” בעניין הדבקות, (196)“מפני מה יזכה לדבקות, מחמת התבודדות מבני אדם, ומחמת שכותב רזי תורה, ומחמת ייחודים כידוע מהאר”י ז”ל, וכשיעשה ייחודים יחשוב באותה שעה בגדלותו יתברך שמו כפי כוחו, וגם שיהיה זהיר לקום בחצות, ולחבר יום ולילה. ויתבודד תמיד במחשבתו עם השכינה, שלא יחשב רק באהבתו אותה תמיד שהיא תדבק בו, ויאמר תמיד במחשבתו, מתי אזכה שישכן עמי אור השכינה” ?

עוד כתב הרב במקום אחר,(197) “בדורותינו שאנו במעט השכל, מאד מאד צריך להתחזק ביראתו יתברך שמו, ולהתבודד מחשבתו תמיד ביראה ובאימה, ואפילו בעת הלימוד טוב לנוח בכל פעם מלימודו, ולהתבודד מחשבתו, ואף שמחמת זה יתבטל קצת מלימודו, כי (198)“לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה”. וכמו שאמרו בגמרא(199) דורות הראשונים שמסרו נפשם על קדוש השם מגדל דבקות, נעשה להם נסים, ובדורות האחרונים, אף על פי שלומדים תורה יותר הרבה מראשונים, לא זכו כל כך לנסים. וקל וחומר בן בנו של קל וחמר אנחנו בדורות הללו, שנתמעטו הלבבות מכל וכל, “(200)אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים”, פשיטא שההכרח לנו להתחזק באהבתו ויראתו יתברך שמו בדבקות גדול”.

עוד כתב הרב(201) “ואיתא בזהר (עיין פרשת בלק דף קצ”ה ע”א) “דעבד ראותא דמסכנא”, – שיעשה ויחשב שהוא עני, וידבר תמיד בדברם רכים ותחנונים כמו עני, ויתבודד תמיד מחשבתו עם השכינה, שלא יחשב רק באהבתו אותה תמיד, שהיא תדבק בו ויאמר תמיד במחשבתו מתי אזכה שישכן עמי אור השכינה”.

כתב בעל המשנה ברורה על החשיבות שבמנהג ההתבודדות(202) “וראיתי להעתיק פה מה שכתב השל”ה בשם ספר חרדים (פרק סה) וזה לשונו, ומצא בתוך ספרי המקבל האלקי חסידא קדישא הרב ר”י לוריא אשכנזי ז”ל בספר אחד כתיבת יד, כל מה שתמצא בסגופים כו’ לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אמנותו ויודע דעת ויראת ה’ לא יחלש ולא יבטל מלימודו, אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו”.

עוד כתב בספר טהרת הקודש על מנהג ההתבודדות מהראשונים(203) “ענין ההתבודדות עם ה’ הוא ענין גדול מאד, שנהגו בה הנביאים וקדמאי ובתראי, כדמצינו בזהר הקדוש ובגמרא ובמדרשים שהיו פרישא במדברא. וגם ככה מובא בספרי קדמאי החובות הלבבות וספר חסידים, שהיו בכל דור פרושים שהיו פורשים עצמם מביתם לבלות ימיהם בהתבודדות ופרישות, שלא יטרידו אותם טרדות העולם הטורף בלב ימים”.

גם מתוך אמרותיו של הרב בעל ספר “בן אברהם” ניתן לראות את המעלה והחשיבות שיחס לפעולת ההתבודדות וכך כתב: “(204)כל שלא טעם טעם התבודדות לא טעם טעם תשובה מימיו. המתבודד בהתבודדותו משיג יותר מהבעל שכל בשכלו. טוב להתבודד אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. בזה הזמן אי אפשר לעלות אם לא בהתבודדות רחוק מישוב, שנאמר “(205)כצאתי את העיר אפרש כפי אל ה'”. המתבודד בלילה ובוכה, הקדוש ברוך הוא בוכה עמו ומלבישו חן וכל המקטרגים והקליפות בורחים ממנו. בשעה אחת של התבודדות בלילה מתקן יותר משבע מאות שעות שלמד בהם תורה ביום”.

עוד על גודל מעלת נוהג ההתבודדות לפני ה’ דבר גדול מאד, ועל זה אמר הקדוש בעל נעם אלימלך(206) “ויש לפרש דהנה הצדיק בעת תפילתו כשרוצה להתפלל או לעשות מצות הבורא יתברך, צריך להכין עצמו בשלש מדריגות, א’ כדאיתא בגמרא, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים, והיינו שחשבו רוממות אל טרם התפללם, ו”שוהין” מלשון והאיש משתאה, דהיינו בחושבם רוממותו וגדלותו הם מתמיהים על גודל תפארתו, וכל אחד צריך שיחשוב רוממות אל עד מקום שידו מגעת בעולמות העליונים לפי מדריגתו, ועל ידי זה הוא ממשיך את נשמתו למעלה בעולמות העליונים, ומקבלת משם השפעת קדושה ויורדת למטה, וזהו הפירוש בזוהר הקדוש(207) “מטי ולא מטי”. וזהו פירוש “(208)אין לך אדם שאין לו שעה”, פירוש אדם כזה שאין לו שעה זו לחשוב רוממות אל כנ”ל”

כוונת הרב באומרו “אין לך אדם שאין לו שעה”, שאין לך אדם הקרוי “אדם” שהוא בצלם אלוקים, שאין לו רגע בחייו שיתבודד עצמו עם ה’ יתברך ויחשב על גדולתו יתברך וכן יחשוב על תכליתו.

כיצד מתבודדים?

הרמב”ם(209) כתב על אופן קיום ההתבודדות: “מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים”. כוונתו היא שמפנים את המחשבות העוסקות בהתנהלות היום יומית ומטרידות את האדם ומכוונים את המחשבה להתבוננות בה’, מתוך שמחה ודבקות בו יתברך.

גם רבינו בחיי(210) עמד על אופן עשייה “שאם יהיה מבקש ענייני אחריתו, “יהיה לבו יותר ריק ופנוי בעת התבודדותו” כלומר שאדם רוצה להדבק בה’ ע”י התבודדות, עליו יהיה להפנות את ליבו לכך ולהתכונן למטרה זו.

וכעין זה בספר עץ הדעת טוב, כתב(211) “כי היסוד העיקרי הוא יתבודד האדם ויפנה דעתו מהבלי עולם ויחשוב בגדולתו יתברך עד אשר תחשק נפשו בו בתשוקת איש וכל מעינו ורוחו ונשמתו תלויות בו כנודע מספר ההתבודדות”.

על אופן ההתבודדות כתב בנו של הרמב”ם(212) “ההתבודדות היא אחת הנכבדות שבין המידות התרומיות, והיא דרכם של גדולי הצדיקים ובאמצעותה הגיעו הנביאים לידי התגלות והיא נחלקת להתבודדות חיצונית ולהתבודדות פנימית. וכוונת ההתבודדות החיצונית היא השגת ההתבודדות הפנימית, שהיא המדרגה העליונה בסולם ההתגלות, ולא עוד אלא שהיא ההתגלות עצמה”.

ההתבודדות החיצונית הבאה לביטוי באופן עשייתה: במקום, בזמן בהתרחקות מבני האדם והתנתקות מהעולם. משמשת דרך, התנסות ותרגול במטרה להגיע להתבודדות פנימית שהיא העיקרית והמהותית.

ובעניין זה כתב גם בספר “מורה הפרישות”, “ודע שמה שאמרתי שהחסיד הוא הפורש מן הבריות ומתבודד לעבודתו, זה ביחס לגופו והיכלו, אך בנוגע לנפשו היא בעצמה פורשת מכוחותיה ומסתלקת מהן ופונה אל עולמה, שמשמעות ההסתלקות אצל הולכי דרך השם ומבקשי אורו, היא הסתתרות הנפש בריבונה עד כדי הסתלקות מן החושים(213)“.

עוד על אופן ההתבודדות כתב והמליץ הרב ספר “גנזי חיים”(214) “פעם בחדש להתרחק לגמרי מאנשי העיר ולברח ולתחמק למקום מצנע ומסתר, המכון בהתחמקות זו הוא להתנשא לרום המחשבה לטעם טעם ההתבודדות עצמית, את “האנכיות” העצמית שלו. ולאור זכות המחשבה המבדדת שלו. כי סוף כל סוף לבדו הוא האדם, במובן ידוע, ואותה האנכיות סופה להגיע לידי סבות כאלה שבעל כרחה תהיה לבדה ומרחקת מכל קרוב ואוהב, וכמו שכתב החובות הלבבות (שער חשבון הנפש) “שהאדם יצא מבטן אמו יחידי, ויחידי יצא מזה העולם. ועל האדם הכרח הוא להתכונן למצב שכזה. ובהיותו בהתבודדות יכניס בלבו אהבת הבורא והתבוננו בציורי הלב יקרב לעצמו את העולמות העליונים, וכל דורות הראשונים מיום בריאת השמים והארץ, כל הצדיקים והטהורים שהאירו לעולם הזה. ויתגעגע לראות את כבודם ומדרגתם ויתבייש מאותו הרגע שיצטרך להתקרב בבוא הקץ. ובאותו יום ההתבודדות ישב כל היום בטלית ותפלין ויתקדש ויכין לעצמו תקנות לכל החדש. ואחרי ככלות הנ”ל ישוב למעונו אחוז רוח נכונה ואמצה לבל יסטה אף בהימצאו במקהלות עם. וזוהי התכלית הרצויה של ההתבודדות, לקבע בלב שלא יזח טעם נעימות הנצח ממנו ינקו כל ענקי העולם.”

עיקר התבודדות להביא לדבקות בה’

ראינו כי דרך הדבקות בו יתברך היא על ידי התבודדות ופרישות. אך נראה כי זוהי אינה האמת היחידה והבלעדית, ולמרות שמעשה ההתבודדות יכול להיות חלק מהתהליך הדבקות בה’ הוא אינו העיקר, והדבקות יכולה להתפתח גם בקרב אנשים המחוברים לעולם הגשמי ומעורים עם הזולת.

וכך כתב בספר מאור ושמש(215): כך שמעתי פעם אחת (216)מאדמו”ר הרב המפורסם מורנו הרב אלימלך מליזענסק זצוק”ל בפירוש על פסוק(217) “אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'”, שאמר שאם יבודד אדם עצמו בחדר מיוחד בסתר, ויהיה סבור שזהו עיקר עבודה, אומר הקדוש ברוך ואני לא אראנו. רצה לומר, לא אראנו-זהו לא רצון ה’, אני כביכול לא אראנו.

כי עיקר ההתבודדות היא במחשבה, לחשוב תמיד ברוממות אלקותו יתברך. וגם כשנמצא אדם בתוך קהל רב, ראוי שידבק מחשבתו תמיד בבורא יתברך, כמו שכתב בעל חובת הלבבות(218) “כי עיקר הפרישות הוא שידמה אדם בעצמו כשהוא בבית מלא בני אדם כריק מהם”. כוונתו לומר, שידבק מחשבתו בבורא ברוך הוא עד שכמעט לא ידע שישנם בריות סביבו.

בעת התפילה צריך אדם לבוא לדביקות גדולה, עד שידמה בעצמו שנמצא רק עם הבורא ברוך הוא וזהו עיקר ההתבודדות – לאו דווקא פיזית, אלא מחשבתית. אע”פ שעל פניו נראה שאדם מתבודד עדיף שלא יהיה בקרבת אנשים, כי אפילו מחשבה של אדם אחר יכולה להפריע ואפילו צפצופי עופות יכולים לבלבלו.

מכל מקום המדרגה היותר גבוהה היא כאשר האדם דבוק בהשי”ת כראוי עד כדי כך שיכול להתבודד גם בבית מלא, כאילו אין שם איש ושום דבר אינו מבלבלו מכוונתו הראויה בהתבודדותו(219) וגם בעת דַּבְּרוֹ עִם בני אדם עמי ארצות לא יתערב נפשו עמהם, רק יהיה פָּרוּשׁ במחשבתו מהם, ויחשוב ברוממות אלוהותו יתברך.

בחסידות חב”ד התייחסו למושג התבודדות באור מיוחד ושונה. כך למשל, מומלץ לכל אדם להתבודד ביום הולדתו לצורך חשבון נפש(220),  עניין שצוין רק בחסידות זו. המושג התבודדות בחב”ד שונה, משום שבניגוד לתפיסה לפיה ההתבודדות מצריכה מקום שקט מבני אדם, מבודד, מומלץ באזור של טבע, בשעות הלילה וכו’, לפי חסידות חב”ד אין צורך למתבודד לחפש מקום שקט מבני אדם, ואין צורך להיות לבד על מנת להתבודד. האדם יכול להתבודד גם באמצע מקום הומה אדם, כאשר הוא מנתק עצמו מרחשי הסביבה וליבו ומחשבתו דבקים בה’.

לפי גישה זו, ההתבודדות היא פנימית, במחשבות וברגשות בלבד. המשמעות של התבודדות החיצונית מוחלשת ואינה מקבלת מקום ואפילו לא כדרך אמצעי להגיע לתכלית – ההתבודדות הפנימית, כפי שמקבלת משמעות בקהילות אחרות כמו בקרב חסידי ברסלב.

גישה זו תואמת את הגישה הכללית של חסידות חב”ד הרואה את המעורבות בין הבריות כערך נעלה. על כן מקמה החסידות את פתגמו של ר’ שמשון מאוסטרופולי במרכזה – “טובה הפרישות עם הבריות והבדידות בתוך בני אדם”, פתגם זה היה בעצם המוטו של סביו של מייסד החסידות אדמו”ר הזקן בנו של ר’ ברוך(221). והוא אומר שטוב להתבודד במחשבה. אדם יכול להתנתק נפשית ומחשבתית גם במקום הומה אדם, דבר המצריך כוחות נפש ויכולת ריכוז גבוהה.

בחסידות ברסלב נושא ההתבודדות נחשב ככלי מרכזי לעבודת ה’ ולהתקשרות והדבקות עם הבורא. גם הדרך – ההתבודדות החיצונית, המקום והזמן חשובים בגישה זו. ההתבודדות מתחילה מהממד החיצוני בתהליך עד להתבודדות פנימית של דבקות תכליתית בה’.

מוהר”ן(222) כתב כי(223) “ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלות בדברי חן ורצוי ופיוס לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך, שיקרבו אליו לעבודתו באמת. ותפלה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו”

“ודע, שכמה וכמה צדיקים גדולים מפרסמים ספרו שלא באו למדרגתם, רק על ידי הנהגה זו והמשכיל יבין מעצמו גדל מעלת הנהגה זו, העולה למעלה למעלה והוא דבר השווה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כלם יכולים לנהג הנהגה זו ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה אשרי שיאחז בזה גם טוב לעשות מהתורה תפלה דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת אזי יעשה מזה תפלה דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה וכמה הוא רחוק מזה ויבקש מאתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר והמשכיל והחפץ באמת, יוליכו ה בדרך אמת ויבין בעצמו דבר מתוך דבר, איך להתנהג בזה באפן שיהיו דבריו דברי חן וטענות נכונות לרצותו יתברך שיקרבהו לעבודתו באמת מאד ובפרט כשעושה מתורה תפלה מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה”.

מטרת בריאת העולם היא להדבק בה’(224) והתבודדות היא כלי לכך: “ועקר הכונה שברא כל העולם בשביל ישראל, היה כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשרשן. דהיינו שיחזרו ויכללו בו יתברך, שהוא מחויב המציאות, ובשביל זה נברא הכל”.

“נמצא כל מה שישראל עושין רצונו של מקום, ונכללין בשרשם, שהוא מחייב המציאות. על ידי זה נכלל כל העולם שנברא בשבילם, בחיוב המציאות. כי עקר התכלית שנברא העולם הוא בשביל זה, ורק בשביל זה מחייב השם יתברך כביכול, לברא ולקים כל העולמות בשביל ישראל כנ”ל, כדי שיעשו רצונו כנ”ל”.

“ועל כן אז דיקא כשעושין רצונו, נכלל העולם בבחינת מחייב המציאות כנ”ל. כי כל מה שעושין רצונו יותר, הם נכללין ביותר עם כל העולמות התלויים בהם בחיוב המציאות. כי על ידי שעושין רצונו יתברך, הם חוזרין ונכללין בו יתברך שהוא מחייב המציאות, ואז נכללין עמהם כל העולמות התלויים בנפשם, בחיוב המציאות כנ”ל: אך לזכות לזה להכלל בשרשו, דהיינו לחזר ולהכלל באחדות השם יתברך, שהוא מחייב המציאות. זה אי אפשר לזכות, כי אם על ידי בטול. שיבטל עצמו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך.”

“ואי אפשר לבוא לידי בטול, כי אם על ידי התבודדות. כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמדות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו, ולהכלל בשרשו”

לאחר שהסביר מוהר”ן את מעלת ההתבודדות כאמצעי לדבקות בה’, מסביר מוהר”ן מתי הזמן המתאים להתבודדות: “אך עקר ההתבודדות הוא בלילה, בעת שהעולם פנוי מטרדת העולם הזה. כי ביום, על ידי שרודפין העולם אחר העולם הזה, הוא מבטל ומבלבל את האדם מלהתדבק ולהכלל בהשם יתברך. ואפלו אם הוא בעצמו אינו טרוד, אף על פי כן מאחר שהעולם טרודים אז, ורודפים אז אחר הבלי העולם הזה, על ידי זה קשה אז לבוא לידי בטול(225)“

התדירות-“ויזהר מאד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיחדת כנ”ל ושאר היום יהיה בשמחה כנ”ל והנהגה זו היא גדולה במעלה מאד מאד והוא דרך ועצה טובה מאד להתקרב אליו יתברך כי זאת היא עצה כללית שכולל הכל כי על כל מה שיחסר לו בעבודת השם או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאתו יתברך כנ”ל”.

מקום ההתבודדות – “וגם צריכין שיהיה ההתבודדות במקום מיחד, דהינו חוץ מהעיר בדרך יחידי, במקום שאין הולכים שם בני אדם. כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום, הרודפים אחר העולם הזה, אף על פי שכעת אינם הולכים שם, הוא מבלבל גם כן ההתבודדות, ואינו יכול להתבטל ולהכלל בו יתברך.”

כיצד מתבודדים? מלבד ריבוי התפילות והשיחות עם ה’, ההכנה לעיקר העבודה, לבטל מעליו את המידות הרעות ולבטל את התאוות. זה יעשה פעם אחר פעם במשך זמן רב ויעלה מדרגה לדרגה גבוה יותר, עד שירגיש שלא נשאר מהם כלום, ואז הוא ככלי מוכן להכלל בשורשו- וזהו הדבקות בה’.

וכלשונו: “על כן צריך שילך לבדו בלילה, בדרך יחידי, במקום שאין שם אדם. ושם ילך ויתבודד, ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה, ויבטל הכל, עד שיזכה לבחינת בטול באמת. הינו שבתחילה ירבה בתפלות ושיחות בהתבודדות בלילה בדרך יחידי כנ”ל, עד שיזכה לבטל זה הדבר, דהיינו לבטל מדה ותאוה זאת. ואחר כך ירבה עוד בהתבודדות הנ”ל, עד שיבטל מדה ותאוה אחרת. וכן ינהג זמן רב בהתבודדות, בזמן הנ”ל, ובמקום הנ”ל עד שיבטל הכל. ואחר כך עדין נשאר ממנו איזה דבר וכו’, ואחר כך מבטלין גם זה, עד שלא נשאר ממנו כלום. ואזי כשזוכה לבטול באמת, ואזי נכלל נפשו בשרשו, דהיינו בו יתברך, שהוא מחייב המציאות. אזי נכלל כל העולם עם נפשו בשרשו, שהוא מחייב המציאות, כי הכל תלוי בו כנ”ל, ואזי נעשה כל העולם על ידו בבחינת מחייב המציאות כנ”ל”. “יכול לפרש כל שיחתו ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך הן חרטה ותשובה על העבר והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום ולהלאה באמת וכיוצא בזה כל חד לפום דרגה”.

“ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתח פיו לדבר לפניו יתברך כלל אף על פי כן זה בעצמו טוב מאד דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר, אך שאינו יכול זה בעצמו גם כן טוב מאד וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך שנתרחק כל כך, עד שאינו יכול אפלו לדבר ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמל עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו.”

נקודות חשובות

כל אחד יכול לקיים התבודדות, לפי מעלתו ודרגתו.  בכל מקום ובכול זמן. גם הימצאות בחדר סגור ללא מסיחי דעת, תוך התנתקות  מזרם החיים השוטף יכולה להוות התחלה טובה.

העיקר הוא לפנות זמן שבו יפנה ליבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה, לעמוד מול בורא עולם. גם אם לא תמיד יש מה לומר והמילים לא תמיד נשלפות,  העובדה שהאדם  עומד “לבד” לדבר עם ריבונו של עולם, היא מעלה גדולה מאוד. כמו שכתוב בדוד המלך(226) “ויבא המלך דוד וישב לפני י-ה-ו-ה ויאמר מי אנכי א-ד-נ-י י-ה-ו-ה ומי ביתי כי הביאתני עד הלם” דוד המלך התבודד והודה לה בחדר קודש מול הארון ה’(227) ומה שכתב  כי הביאותני עד הלום(228) – רוצה לומר, שהבאת אותי לזאת המעלה אשר אני בה היום, והייתי קודם זה רועה צאן ומשם לקחתני. ועצם העניין שזכיתי לבוא עד הלום לשבת לפני ה’ זהו כבר מעלה בפני עצמה.

כבני אדם אנו מלאי רגשות, מחשבות, דאגות, מתחים וחסימות המשבשים לנו את זרימת ערוץ התקשורת הרגשית והמילולית עם בורא עולם. ההתבודדות מהווה רצון להתקרב לה’ ומניעה תחילת תהליך ריפוי. עצם התבודדות היא זמן של מזור ותרופה לנפש, לרוח, ולנשמה. הרצון להתקרב לה’ מייצר בנו כלי קיבול לשפע רוחני ממקור החיים והברכה.

ההתבודדות מתחילה בדיבור פשוט, על כל הדברים הטובים שנתן לנו. מכאן אפשר להעלות קשיים, מחשבות, רגשות, נושאים שטעונים בירור או תקוות.  התבודדות היא דיבור עם בורא עולם על כל מה שעולה בדעתנו, כולל שיחה פתוחה מהלב באופן גלוי וכנה. אפשר לבקש יישוב הדעת, בהירות בדרך החיים, לבחון האם אנו עושים רצונו יתברך, להעלות עניינים שמפריעים בעבודת ה’ לשתף ולבקש מאת השם לתקן את המעוות, להינצל מהרע, להתחזק ולהדבק בו.

טוב להקדיש זמן לחשבון נפש עם בורא עולם ולברר: מה התכלית שלי? מדוע נבראתי ?מהן המידות הטובות הקיימות בי וכיצד הן מביאות אותנו לעבודת ה’, מנגד, בירור  המידות השליליות על מנת לתקן אותן.

בהתבודדות אפשר לתכנן את החיים מחדש, לבטל את הרצונות שלנו מפני רצונותיו ולבקש מה’ יכוון אותנו לבחור בדרך טובה “ללכת בדרכיו ולדבקה בו”.

לסיכום: ההתבודדות היא כלי בעל ערך רב ושימושי ביהדות. אמצעי לעלות בסולם העלייה, להידבק בה’ ולקיים את התכלית בעולם הזה.

הדבקות בה’ באמצעות “הליכה בדרכיו”

התורה מצווה אותנו ללכת בדרכי ה’. ניתן לפרש מצווה זו בשני  פנים. מפן אחד, ניתן לומר על מצוה זו כי היא היעד שבאמצעותו אפשר להגיע למטרת “העל”, התכליתית של הדבקות בה’.

אמצעי יעד להגיע למטרה, ע”י שנשמור את התורה והמצווה לעשותה, אשר מזככים את נפש האדם לאהבת ה’, ומתוך אהבתו  נגשים את היעד ללכת  בדרכיו עד לקיום התכלית להדבק בו.

וכך ניתן להבין  מהפסוק: “כי אם שמר תשמרון את כל המצווה הזאת (התורה), אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה (המצוות), (הם הגורמים) לאהבה את ה’ אלהיכם (וכן), ללכת בכל דרכיו,(ולבסוף) ולדבקה בו”(229).

מפן שני, אפשר לומר כי המצווה “ללכת בדרכיו” היא מטרה בפני עצמה, הרי שמצווה זו באה להורות על החיוב לקיים את הכתוב בתורה. כך נראה מהפסוק: “ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך”(230).  השלבים: יראת שמים, הליכה בדרכיו, אהבה אותו, עבדת ה’ -בכל הלב והנפש.

ההליכה בדרכי ה’ היא מצוות “עשה” בין אם תוגדר כאמצעי או כמטרה. וזה שכתוב “אחרי ה’ אלהיכם תלכו” ע”י שתשמרו את תורתו “ואתו תיראו” וזה ייצר אצלכם יראת שמים “ואת מצו‍ותיו תשמרו” קיום המצוות “ובקולו תשמעו ואתו תעבדו” תפילה ועבודה שבלב “ובו תדבקון”(231). ולבסוף תגיעו לתכלית.

התורה מצוה אותנו לקיים פעולות שונות כגון: ללכת אחרי ה’, לשמור את התורה והמצווה לעשותה, ליראה ממנו, לשמוע בקולו, לאהבת ה’, לעבוד אותו, ללכת  בדרכיו  ולהדבק בו. כל פעולה מקרבת את הפעולה הבאה בדרך אל המטרה הסופית והתכליתית.

ראינו כי מהפן האחד, התכלית ב”ללכת בדרכיו” היא להגיע למעלת “ולדבקה בו”, הדרך לעשות זאת, ללכת בדרך שהורו לנו חז”ל בקיום התורה בה כתוב כיצד לקיים את רצונו. הדרך מתחילה באמונה, במחשבה וברצון לעשות את רצונו. את המצווה הזאת יש לקיים בשמחה ובנפש חפצה ולמרות היותנו מקיימים חיים מגוונים, מאתגרים ועמוסים. את המצווה הזאת ניתן לשלב תוך כדי התנהלותנו בחיינו שכן המצווה הזו חלה בכל זמן: ביום ובלילה, בכל מקום בו האדם מצוי, גם על הגברים וגם על הנשים באופן שווה.

הדבקות בה’ יכולה להיעשות גם ע”י הזכרת שמו בכל דבר ועניין, בבחינת “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך(232)” . המשמעות של להזכיר את שם ה’ היא מעבר לאזכור מילולי. היא מהווה דרך לאדם לקשר כל מעשיו אליו יתברך בבחינת “בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך”(233).

כל מעשה שיעשה האדם בעולם ואפילו בעניינים השייכים להתנהלות היום יום, ישתדל לקשר אותם אליו יתברך. יתרה מזאת, אפילו לדבר עבירה או כל מעשה שלילי שעושה האדם יעלה את הרהוריו לפניו יתברך כמו ש “דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה ” ?בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך”, אמר רבא אפילו לדבר עבירה(234). בפסוק זה כלולה כל מהות התורה. התלמוד מלמד אותנו שאם אדם יקדיש את כל מעשיו לה’ יתברך, גם את הפחות חשובים, הוא יקיים על ידי מעשה זה את תכלית רצון ה’.

עבודת הדבקות על ידי הליכה בדרכיו היא שיסגל האדם לעצמו צורת חשיבה הקושרת כל דבר קיים לניצוץ אלוקי המקיים אותו. בכל מעשה שיעשה בעולם יש רצון השם ואין דבר שנעשה בעולם ללא רצונו, כמו שהגמרא אומרת(235) “תניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שנאמר(236) “צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם” וכן אמר רבי חנינא(237): “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר(238) ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך” כפי שנראה מהפסוק רק יראת שמים ה’ שואל מאיתנו כי הכל חוץ מזה כבר כתוב וחתום.

כלומר לאדם יש בחירה רק בעניין יראת שמים. הוא נדרש לקחת אחריות ולפקח על מעשיו אם טובים או לא וכן להישמר מצינים – (חום וקור) ופחים – (מקומות סכנה). גורל האדם קבוע מראש וניתן לשינוי ע”י תפילה, צדקה ומעשים טובים.

כאשר האדם יודע כי גורלו נקבע ויכול לשנותו רק בפניה לבורא עולם, ואין לו כל יכולת מצד עצמו, מלבד לבחור האם ללכת בדרכיו, אזי, העבודה תהיה פשוטה ושמחה יותר ללא יגיעה כלל, כי עבודת הבורא במודעות ובדבקות בו, היא ללא כל יגיעה, בבחינת הכתוב “ולא אתי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל(239)” . הנביא ישעיה צווח ואומר לישראל, בשם ה’, “לא אותי קראת”, הפרוש לא התפללתם אלי, איך אני יודע זאת? “כי יגעתם בי”, עבדתם קשה. מי שעובד אותי עושה זאת בדבקות ובשמחה ללא קושי ויגיעה. אם עבדתם קשה ויגעתם זה בוודאי לא עבודת ה’. זו הכוונה “לא אותי קראת”. עבודת ה’ אמתית היא באמונה, בשמחה ו”בדבקות בו”.

על האדם החפץ לדבוק בה’ לראותו בעיני שכלו בכל דבר ועניין. עליו לחזק את המודעות שבורא עולם נמצא בכל פרט הקיים בעולם בין בדומם, בצומח, חי וכל שכן במדבר ויראה בעיני שכלו את נצוץ האלוקי בכל מעשיו. עליו להרגיל את עצמו לחשוב אלוקות. בכל שמחה שתבוא על האדם יקדיש אותה לה’. שמע בשורה טובה שמשמחת אותו? יברך את ה’ ויקדיש את אנרגית השמחה לכבוד ה’.

הדרך המקובלת לפי חז”ל היא לומר לפני כל מעשה טוב או כל ברכה שצריך לברך האדם “לשם יחוד”  ובפרט בברכות שתקנו לנו חז”ל : לפני אכילה, או כל הנאה אחרת. באמירת “לשם יחוד”, יכוון לפני שהוא נהנה מהאכילה או הריח, לייחד את ה’ יתברך ולהמליך אותו בכל העולמות ובכך להקדיש את ההנאה אליו. זו דרך להדבק בה’ גם באמצעות הנאות העולם הזה.

המקור הקדום ביותר לאמירת תפילת “לשם ייחוד”, מוזכר בספרו של המקובל רבי אליהו די וידאש, בעל ה”ראשית חכמה”(240). הספר דן באריכות בחיובו של כל יהודי לפעול למען “ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”, ומונה מספר דרכים לציין את הייחוד. בעניין זה הרב מסתמך על הזוהר(241). וכותב:

“צריך קודם שיעשה הייחוד ההוא, יאמר בפיו ויוציא בשפתיו דבר זה או מצווה זו אני עושה לייחד השכינה (א-ד-נ-י) עם קודשא בריך הוא (י-ה-ו-ה ) ויכוון ביחוד את שלוב שתי השמות ביחד  (י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י ). האדם יעשה זאת כאשר הוא  הולך לבית הכנסת לתפילת שחרית, יאמר הריני הולך לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא.. וכיוצא לשאר התפילות והמצוות”. בהמשך כתב הרב “וכן תמצא שמנהג קדמונים ע”ה היה שקודם שעשו המצווה, היו מוציאים הכוונה מפיהם”.

ההסבר הפשוט לנוסח “לשם יחוד”: זו הצהרת ייחוד השם יתברך בעולמו, לשם-אני עושה מצווה זו בעבור, ייחוד – לייחד, קודשא בריך הוא– הקדוש ברוך הוא (י-ה-ו-ה), ושכינתה-היא מלכותו יתברך (א-ד-נ-י), בדחילו ורחימו -ביראה ואהבה (ויכוון ביחוד לחבר את שתי השמות ביחד האות הראשונה של ההוויה והשניה של האדנות וכו’), (י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י ).

זהו עיקר סוד שורש הייחוד כשמקשרין ומיחדין הנהגת כל העולמות אליו יתברך, שמאמינים שהוא יתברך מלך ומנהיג ומושל בעצמו בכל העולמות כולם.

ללכת בדרכיו באמצעות עבודת המידות

להדבק בהשם באמצעות עבודת המידות פרושו שהאדם מצווה להזדכך במידותיו, ולהתחקות אחר מידותיו של הקב”ה על מנת להשתוות ולהידמות בהן. עבודת המידות היא הליכה בדרכיו והיא מצוה בפני עצמה, כפי שכתוב בפסוקים: “ועתה ישראל מה י-ה-ו-ה אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את י-ה-ו-ה אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את י-ה-ו-ה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך(242)“. “כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את י-ה-ו-ה אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו(243)” “אחרי י-ה-ו-ה אלהיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצו‍תיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון(244)“. ” יקימך י-ה-ו-ה לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמר את מצו‍ת י-ה-ו-ה אלהיך והלכת בדרכיו(245)“.

נראה כי הציווי “ללכת בדרכיו” פירושו ללכת בדרך שהשם מתנהג עמנו, ללמוד מהנהגותיו וממידותיו, שהיא מצוות עשה כפי שכתבו הפוסקים(246), “שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך ה’ וזה חפצו מבריותיו, למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא, ועל זה נאמר(247) “והלכת בדרכיו” ונכפלה המצווה עוד במקום אחר, שנאמר(248) “ללכת בכל דרכיו”  ואמרו(249) זיכרונם לברכה בפרוש זאת המצוה “מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, אף אתה היה צדיק; מה הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש””.

הדבקות בה’ היא במידותיו ואפשר לפרשה באופן רעיוני ובאופן במעשי.

באופן רעיוני: הרוצה להדבק בבורא יתברך צריך להדבק בשורש מידותיו. לדוגמא: הרוצה להידמות לה’ במידת החסד הכוללת יג’ מדות של רחמים, צריך להשתדל להתנהג באותם מידות של רחמים. לכן מצוה מן התורה לכוון בכל פעולות ההשתדלות על דרך החסד והנתינה, בין ‘בדיבור’, ‘מעשה’ ו’מחשבה’, בכדי לקנות טבע חדש, מידה של ‘משפיע’ ו’נותן’, בין במצוות שבין אדם לחברו, ובין במצוות שבין אדם למקום ולהפוך את מידת הרצון לקבל שטבועה באדם, לרצון להשפיע, לתת ולהטיב.

באופן מעשי: להדבק בהשם במחשבה, בדיבור ובמעשה: בדיבור: על ידי לימוד תורה ותפילה, תמיכה ועידוד הזולת, ועשיית כל חסד שאפשר לקיימו באמצעות הדיבור. במעשה: קיום המצוות וגמילות חסדים. במחשבה: על ידי ‘בכל דרכיך דעהו’, אפילו בדברי הרשות “דעהו”, תהיה כוונת מעשיך  לשם שמים – לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראנו.

זוהי תכלית הבריאה. קבלת ההטבה בשלמות. זוהי הדבקות בו יתברך כדברי הספורנו(250) “שיהיו כל מעשיכם מכוונים לעשות רצונו, כאמרו “בכל דרכיך דעהו”.

הגמרא מסבירה את עניין ההליכה בדרכיו והדבקות במידותיו בזו הלשון: “ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב(251) “אחרי ה’ אלהיכם תלכו” וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר(252) “כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא”, אלא להלך אחר מידותיו של הקב”ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב(253) “ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”, אף אתה הלבש ערומים. הקב”ה ביקר חולים דכתיב(254) “וירא אליו ה’ באלוני ממרא”, אף אתה בקר חולים. הקב”ה ניחם אבלים דכתיב(255) “ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו”, אף אתה נחם אבלים. הקב”ה קבר מתים דכתיב(256) ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים(257)“. וכן כתב כדברים אלו בספר מצוות גדול(258) “מצות עשה ללכת בדרכיו הטובים והישרים, שנאמר “והלכת בדרכיו” וכו’ וכתב עוד שם “וכן פירשתי לחכמי ספרד פירוש של זה המקרא(259) “דע את אלהי אביך ועבדהו” שכמו שהוא חנון ורחום ועושה חסד משפט וצדקה בארץ, כן תעשה אתה”.

וכך כתב הרמב”ם(260): “היא שצוונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת, והוא אמרו “והלכת בדרכיו” וכבר נכפל זה הציווי ואמר “ללכת בכל דרכיו” ובא על זה הפירוש(261) “מה הקב”ה נקרא חנון, אף אתה היה חנון, מה הקב”ה נקרא רחום, אף אתה היה רחום, מה הקב”ה נקרא חסיד, אף אתה היה חסיד”. ועוד כתב שם “וכבר נכפל זה העניין בלשון אחר ואמר “אחרי ה’ תלכו” ופרושו “שרצה לומר ההידמות בפעולותיו הטובות והמידות הנכבדות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל, יתעלה על הכל עילוי רב”. אנו רואים שגם מדברי הרמב”ם עולה כי הפרוש “ללכת בדרכיו” הוא להדמות אליו במידותיו וע”י כך לדבוק בו.

ללכת בדרכיו של הקב”ה פירושו ללכת בדרך ישרה תוך התבוננות וחיקוי דרכיו ומידותיו. בכך, ידמה האדם ליוצרו. וכך כתב בספר תומר דבורה(262): “האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות, שאלו ידמה בגופו ולא בפעלות, הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים.

שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעלותיו, ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעלות לא יתדמה לקונו. לפיכך ראוי שיתדמה אל פעלות הכתר שהן י”ג מדות של רחמים עליונות. ורמוזות בסוד הפסוקים(263) מי אל כמוך. ישוב ירחמנו. תתן אמת. אם כן, ראוי שתמצאנה בו י”ג מדות אלו”.

השל”ה(264) כתב בהסכמות “בהיות שהספר הנכבד הזה (תומר דבורה) הוא כולו יראת שמים וקבול עול מלכותו יתברך והולך בדרכי מדותיו יתברך ובודאי מי שרגיל בספר הנכבד הזה ומקיימו יש לו מהלכים בין העומדים וזוכה לחיי העולם הזה ולחיי העה”ב שכולו טוב”.

וראה עוד שם, בעניין דבקות האדם בי”ג מידות הרחמים, שיתדמה למידת הכתר, איך ינהיג האדם את עצמו בעשר הספירות, וכל ספירה באיזה זמן צריך להתנהג בה.

עוד כתב הרב בספר “מתן תורה” שכל הנעימות והעידון מהדבקות בו יתברך, נעשה כאן כדבר טבעי שנמשך מאליו, שהעניין אינו אלא רק השוואת הצורה ליוצרה דהיינו השוואת צורת האדם ע”י מעשים טובים לקב”ה שהוא יוצרנו.

וכלשונו “במתן תורה”(265): “עתה מצאנו פתח עינים להסתכל בדבר תכלית הבריאה של ”ולדבקה בו” בפרצופו האמיתי, שכל ענין הרוממות ודביקות הזו המובטחת לנו ע”י מעשה ידינו בתורה ובמצוות, אינה לא פחות ולא יותר, אלא דבר השוואת הענפים לשורשם ית’, אשר כל הנעימות והעידון וכל נשגב, נעשה כאן דבר נמשך טבעי מאליו, כמו שנתבאר לעיל, שענין התענוג אינו אלא רק השוואת הצורה ליוצרה, ובהיותנו משתוים בעניננו לכל מנהג הנוהג ומצוי בשורשנו הרי אנו מצויים בתענוגים, וכל ענין שיארע לידנו מהענינים שאינם נמצאים בשורשנו, הרי נעשים לבלתי נסבלים ולגועל נפש או למכאובים ממשיים, כפי אשר יתחייב מהמושג ההוא. ונמצא מאליו אשר כל תקותנו תלויה ועומדת בשיעור השוואת צורתנו לשורשנו ית’ וית'”.

עוד כתב הרב בספר במתן תורה(266), והסביר בטוב טעם ודעת והטעים את פרוש חז”ל לדבקות: “נודע כי התכלית הנרצית מהעבודה בתורה ובמצוות היא להדבק בהשם ית’ כמ”ש ולדבקה בו. ויש להבין מה הפירוש של הדביקות הזאת בהשי”ת. הלא אין המחשבה תופסת בו כלל. אכן כבר קדמוני חז”ל בקושיא זו שהקשו כן על הכתוב ולדבקה בו ואיך אפשר להדבק בו הלא אש אוכלה הוא, והשיבו, הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון וכו’. ולכאורה קשה איך הוציאו חז”ל את הכתוב מפשוטו. הלא כתוב במפורש ולדבקה בו. ואם היה הפירוש הדבק במידותיו היה לו לכתוב ולהדבק בדרכיו, ולמה אומר ולדבקה בו.

והענין הוא כי בגשמיים התופשים מקום מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים שאינם תופשים מקום כלל, אין הדביקות והפירוד מובנים בהם בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל, אלא השוואת הצורה שיש בין שני רוחניים מובנת לנו כדביקות, ושינוי הצורה בין שני רוחניים מובן לנו כפירוד. וכמו שהגרזן מחתך ומבדיל בדבר גשמי לחלקו לשנים ע”י שמרחיק החלקים זה מזה, כך שינוי הצורה מבדיל את הרוחני ומחלק אותו לשנים. ואם שינוי הצורה בהם הוא קטן, נאמר שרחוקים הם זה מזה בשיעור מועט, ואם שינוי הצורה הוא גדול נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה, ואם הם בהפכיות הצורה, נאמר שרחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה.

למשל כשב’ אנשים שונאים זה לזה, נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה כרחוק מזרח למערב. ואם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה כגוף אחד. ואין המדובר כאן בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא בהשוואת הצורה או בשינוי הצורה. כי בהיות בני אדם אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם השוואת הצורה, כי מפני שהאחד אוהב כל מה שחבירו אוהב ושונא כל מה שחבירו שונא, נמצאים דבוקים זה בזה ואוהבים זה את זה, אבל אם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו שאחד אוהב דבר אף על פי שחברו שונא את הדבר ההוא וכדומה, הרי בשיעור שינוי צורה זו, הם שנואים זה על זה ונפרדים ורחוקים זה מזה.

ואם הם בהפכיות באופן שכל מה שאחד אוהב נמצא שנוא על חבירו, נאמר עליהם שנפרדים ורחוקים הם כרחוק מזרח ממערב. והנך מוצא ששינוי הצורה פועל ברוחניות כמו גרזן המפריד בגשמיות. וכן שיעור הרחקת מקום וגודל הפירוד שבהם, תלוי במדת שינוי הצורה שביניהם. ומדת הדביקות שביניהם תלויה במדת השוואת הצורה שביניהם.

ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז”ל, שפירשו הכתוב “ולדבקה בו” שהוא הדביקות במידותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית, כי הדביקות הרוחנית לא תצויר כלל בדרך אחרת אלא בהשוואת הצורה.

ולפיכך ע”י זה שאנו משווים צורתנו לצורת מידותיו יתברך אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו מה הוא רחום וכו’ כלומר, מה הוא יתברך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך אינו בעל חסרון שיהיה צריך להשלימו וכן אין לו ממי לקבל. אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשווה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך שזו הדביקות הרוחנית”.

ועולה מדבריו שכל תקוותנו בחיים כאן ובעולם הבא, תלויה ועומדת אך ורק על עניין זה של כמות ואיכות השוואת צורתנו כבני אדם במעשינו לשורשנו יתברך ויתעלה. הפעולה המתבקשת מאתנו היא, להתכוונן לצורך השוואת הצורה שמתבטאת במחשבתנו ובמעשינו, ככל שידינו משגת להדמות ליוצרינו. אין הכוונה לדבקות חומרית שתופסת מקום מאחר והוא יתברך מקומו של עולם ואין שייך לדמות בו מעניין החומר, ולכן הרב מפרש ומסביר את עניין הדבקות בכלים הרוחניים שלנו כמו הנר”ן ומידותינו, כאשר אנו מכוונים אותם ככל שניתן להדמות אליו יברך.

מתוך דברי הרב ניתן ללמוד כלי אבחנה ברור ככל שאדם חש את תענוג הקדושה והקרבה אליו יתברך, משמע שנוגע בשורשיו ומקיים ייעודו ולהיפך: ככול שאדם חש מכאובים יידע כי מתרחק משורשיו  ומאבד את מקור החיים.

החפץ חיים כתב בספר “אהבת חסד”(267) “נראה שיש שלש מדרגות בעבודת ה’: אחד – היראה, ולמעלה מזה – האהבה, ולמעלה מזה – הדבקות בה’. והחלוק בין האהבה לדבקות הוא, דאהבה נקרא אפילו כשמתעורר בלבו האהבה לה’ לפרקים; מה שאין כן דבקות מקרי, אם האהבה תקועה בלבו תמיד. ועל ידי זה נדבק נפשו להשם. “ולדבקה בו”, להורות דאף לזכות להשיג מדרגת הדבקות בה’, צריך גם כן שיתחזק עוד במדה טובה הזו של הליכה בדרכיו, דהיינו, להיות רחום וגומל חסד. ובזכות זה יעזרהו ה’, ויתחסד עמו לזכותו להיות דבק בה’ בתמידות(268)“.

“התורה מלמדנו, שהאדם אינו זוכה לעלות במדרגה עד שירגיל נפשו מתחלה ללכת בדרכי טובו של הקדוש ברוך הוא להיות רחום וחנון וגומל חסד”. “דאף לזכות להשיג מדרגת הדבקות בה’, צריך גם כן שיתחזק עוד במדה טובה הזו של הליכה בדרכיו, דהינו, להיות רחום וגומל חסד. ובזכות זה יעזרהו ה’, ויתחסד עמו לזכותו להיות דבק בה’ בתמידות(269)“

לפי דברי הרב החפץ חיים זיע”א, הדבקות בה’ היא אהבה תמידית אליו. ואיך אוהבים את ה’ עד כדי דבקות בו יתברך? צריך שיתחזק במידה טובה הזו של הליכה בדרכיו. דהיינו, להיות רחום וגומל חסד ומשתדל להדמות אליו במידותיו ובהליכותיו. האדם לא יכול להשיג מעלה זו ללא שירגיל את נפשו ללכת בדרכיו ולהשתדל בכך בכל כוחו, עד שיקבל סייעתא דשמיא וייזכה להדבק בו יתברך.

כתב הגאון מוילנא בהקשר לדבקות בה’ ע”י תקון המידות “(270)ואם עשית ככל האמור לדעת הנסה דבר אליך ולא תרגיש מאומה בטח תדע שאינך ראוי לכך עדין, לכן לך ושוב לביתך חזק ואמץ עוד מאז והלאה בעבודת ה’ ותוסיף פרישות וקדשה ויראת ה’ ואהבתו, ואחר איזה זמן תחזור להתבודד ולעשות ככל הדברים האלה, ואם גם אז לא תרגיש מאומה עוד תוסיף עבודת ה’ וקדשה ומעשים טובים בפרט הסרת מדות הרעות ושוב אחר כך לדעת “(271)הנסה אלהים” לבא עד שתזכה לכל הכבוד המבקש כי יש תקוה, והכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו. “ועקר הכל הוא זכוך המדות עד קצה האחרון ולסגל מעשים טובים על פי התורה כל האפשרי לו והאמונה השלמה בלבבו כפי קבלתנו מאבותינו ולא יתערב בו דעת מדעות הנבערים מדעת המה הפילוסופים, לכן אחי הוי זהיר בשלש אלה שהם: מדות ומעשים ודעות, כי זה כל האדם ואז תזכה לכל הכבוד הזה ונחה עליך הרוח ממרום וקדוש כאשר עם לבבך”

להדבק בו באמצעות המחשבה

מצוות הדבקות בה’ צריכה להיעשות  ע”י החלק הגבוה והמהותי ביותר באדם: הנשמה המתבטאת במחשבה.

שלמה המלך אומר “ומותר האדם מן הבהמה אין”(272). יתרון וגדולת האדם על הדומם, צומח והחי, הוא הכוח המדבר. כוח הדיבור הוא התוצר של יכולת המחשבה. המחשבה היא פעולה של המוח שהוא משכן הנשמה. מהות האדם הוא הנשמה, “חלק אלו- הה ממעל” הביטוי שלה הוא הכוח הרוחני החושב, שהוא  גבוה יותר מהנפש והרוח. לבהמה יש רק את הנפש הבהמית שהיא בדרגת החיי לבהמה אין אפילו רוח  ובזה הרוח והנשמה האדם מותר מן הבהמה.

גם לאברים הפיזיים בגוף האדם, אספקטים(273) רוחניים, העיקרים שבהם הם: הנפש, משכנה בכבד- (274)“כי הדם הוא הנפש”, מקום ריכוז הדם באדם הוא בכבד. הרוח, משכנו בלב האדם. הנשמה, משכנה במוחו של האדם(275).

כשאנו מצווים להדבק בה’ הכוונה בציווי לעשות זאת בחלק הגבוה והמהותי ביותר באדם שהוא הנשמה המתבטאת ע”י המחשבה. על כן אנו מצויים להדבק בה’ באמצעות המחשבה.

כתב הרמב”ן(276), על הפסוק “ולדבקה בו” – אמר ר”א בסוף. והוא סוד גדול ואין הסוד מטעם המקום הזה. אולי יאמר לאהבה את ה’ ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף ונאמר ביהושע “(277)ובשם אלוהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם” (278)“כי אם בה’ אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה” זוהי אזהרה מאזהרות עבודה זרה שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים שלא יחשוב שיהיה בעבודה זרה שום עיקר אלא הכל אפס ואין”.

“והנה זה כמו שאמר עוד (להלן יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה’ לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו”.

“ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה’ ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה”.

“כפי מה שאמר יהושע “כי אם בי-ה-ו-ה אלקיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה” כי בהיותם במדבר וענן ה’ עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ, בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם” ע”כ.

מדברי הרמב”ן עולה כי יישום מצוות הדבקות הוא, שלא תיפרד מחשבתו מן ה’. שלא יחשוב שיש בעבודה זרה שום עניין אמתי כלל ועיקר, אלא הכל אפס ואין. והכוונה להזהיר שלא יעבוד אלא את ה’ לבדו בליבו ובמעשיו, ושיהיה האדם זוכר ה’ ואהבתו תמיד ולא תיפרד מחשבתו ממנו בכל עניין, עד שיהיו דבריו עם בני אדם רק בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם, מאחר וליבו הוא לפני ה’. אנשי מעלה אלו, תהיה נפשם גם בחייהם בעולם הזה צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה.

עוד בעניין הדבקות ע”י המחשבה, כתב בספר “מצודת דוד” טעמי המצוות(279) “בגדר המצווה, שידבק בחכמים להנותם ולעשות להם פרקמטיא ולישא בת ת”ח ולהשיא בתו לת”ח וכיוצא באלו. ונמצא מתדבק בתורה שנקראת אש. וכ”ש העוסק בתורה שמדבק בשכינה שהיא אש אוכלה. זה גדר המצווה הזאת לפי הפשט”.

“אבל ע”ד הסוד אתי קרא כפשטיה ולדבקה בו, שיטהר מחשבתו מכל סיג כדי שתדבק נשמתו במקום מחצבתה והיא מתהלכת בין החיות. ובמותו ישיג מדת הדבקות שהוא סוד הנשיקה האמורה בצדיקים, כי סמוך למיתה רואה זוהר השכינה ונכספת הנשמה להדבק בה ונאספת לה בתשוקתה ומדבקת בה באהבתה. נמצאת הנשמה דבוקה בו יתברך בחייה ובמותה ואח”ז תהיה צרורה בצרור החיים. וזהו הדבקות האמתית והנועם אשר אין לו ערך ודמיון”.

“וקרוב אצלי כי רמוז לב’ זמנים אלו אמר הכתוב “ואתם הדבקים.. חיים כולכם” כי בעוד חיי האדם, צריך להדבק בו במחשבת שכלו, ובעיון התורה ובמצוות ולדבקה בו בשעת יציאת הנשמה”.

“ובו תדבקון שתהיה נשמתכם צרורה בצרור החיים דבקה בו יתברך ובנעימותיו הנצחי…המצווה הזאת תלויה במחשבת השכל… הא למדת כי המצווה הזאת היא תכלית האדם בחייו ובמותו”.

הרדב”ז מדרג את אופן קיום המצווה. בתחילה האפשרות הבסיסית היא שידבק בחכמים להנותם ולעשות להם פרקמטיא וכוונתו לדאוג לצורכיהם הקיומיים. האפשרות השניה היא  לישא בעצמך בת ת”ח ו/או להשיא בתו לת”ח וכיוצא באלו, שזה כבר חיבור משפחתי  רגשי, שהוא נראה בדרגה גבוהה יותר מהראשונה. נמצא שנדבק בה’ על ידי כך שמתדבק במי שקרוב יותר לקב”ה – מקיים את התורה ועוסק בלימודה, שהיא חלק בלתי נפרד מהקב”ה שכן התורה והקב”ה חד הוא(280). כל שכן אם מקיים את האפשרות השלישית שהיא לעסוק בעצמו בלימוד התורה, שאז מדבק עצמו בשכינה ללא אמצעים, ע”י זה שמקיים רצונו יתברך. זהו גדר קיום המצווה בשלוש דרגותיה על פי דרך הפשט בהבנת התורה .

אבל הפרוש על דרך הסוד הוא באורח שונה. הפסוק כהבנתו הפשוטה הוא לדבוק בה’ ברמת המודעות המחשבתית, והכוונה שיטהר מחשבתו מכל סיג, וזאת כהכנה להדבק בה’ בבחינת “סור מרע”, על מנת שתוכשר מחשבתו ותהא כלי ראוי להדבק במקורה. ע”י המחשבה והמיקוד בה’ בעודו בעולם הזה, ברוב שעות היום והלילה, ממלא תדבק נשמתו במקום מחצבתה בבחינת “ועשה טוב”, שהוא מקומה הטבעי בחיי הנצח, כחלק אלו- הה ממעל.

אז גם במותו ישיג את מדת הדבקות בה’ כפי שהיה בחייו, שהוא סוד מיתת נשיקה האמורה בצדיקים, כי סמוך למיתה בעודו חי, רואה האדם זוהר השכינה ונכספת הנשמה להדבק בה ונאספת לה בתשוקתה ומדבקת בה מרוב אהבתה. וע”י דבקות זו נמצא שהנשמה דבוקה בו יתברך בחייה ובמותה וכן אחרי המוות, בעולם הנשמות, תהיה הנשמה צרורה בצרור החיים.

וזוהי הדבקות האמתית והנועם אשר אין לו ערך ודמיון. לשני זמנים אלו אמר הכתוב “ואתם הדבקים.. חיים כולכם”. אחד בחיי האדם בעולם הזה, שצריך להדבק בו יתברך, במחשבת שכלו, והשני בשעת יציאת הנשמה, אז תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. למדנו מהרב, כי זאת המצווה היא תכלית האדם בחייו, היא העבודה ובמותו היא שכרו לחיי הנצח.

וכעין זה כתב בשערי קדושה בהקדמה(281), “אמר הצעיר, ראיתי בני עלייה, והם מועטים, משתוקקים לעלות, והסולם נתעלם מעיניהם, ויתבוננו בספרים הקדמונים, לחפש ולמצוא אורחות חיים, את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, להעלות נפשם אל שרשה העליון ולדבקה בו יתברך, כי הוא השלימות הנצחי כעניין הנביאים, שכל ימיהם נדבקו בקונם, ובאמצעות הדביקות ההוא שרתה עליהם רוח הקודש, להורותם איזה הדרך ישכון אור, להאיר עיניהם ברזי תורה, כמו שהתפלל דוד המלך ע”ה, “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”, ולהדריכם בדרך ישרה, ללכת אל עיר מושב המזומן להם עם בני עליה, ואחריהם באו החסידים הראשונים, הנקראים “פרושים”, ובקשו לצאת בעקבותיהם של נביאים ובמעגלותיהם, ולהתדמות להם, במערות צורים ובמדברות, ופירשו מדרכי בני אדם, ומהם, פרושים בבתיהם, כדמיון הולכי מדברות, וכל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, להלל את בוראם בעסק תורה, ובשירי דוד המלך ע”ה, המשמחים את הלב, עד אשר תדבק מחשבתם בכח וחשק נמרץ באורות העליונים. והתמידו בכך כל ימיהם, עד אשר עלו למדרגת רוח הקודש, ויתנבאו ולא יספו, כמו שתרגם אונקלוס, “ולא פסקו”. ועם היותם כי לא ראי זה כראי זה, לא נמצאו אופני דרכיהם ושימושיהם, איכה יעבדו הקדושים האלה את השי”ת, ונעשה כן גם אנחנו“ עוד כתב הרב במקום אחר בספר(282) “ועיקר הכל הוא יראתו יתברך תמיד בכל רגע לבלתי יחטא, וזה על ידי שישים השם נגד עיניו, כמו שכתוב(283) שויתי ה’ לנגדי תמיד. ויכוין להדביק מחשבתו בו, לא יפסיק אפילו רגע, וזהו סוד ולדבקה בו, ובו תדבק” עוד כתב הרב, בשערי קדושה(284) “שבייחודים שיעשה להשגת רוח הקודש, שתכלית הייחודים היא הדביקות בבורא, להעשות מרכבה לשכינה”.

מדבריו עולה, שאלה אשר חפשו להדבק בה’ פרשו מדרכי בני אדם. אלו הם הפרושים בבתיהם, ההולכים במדברות ומתבודדים, העוסקים בהלל לה’ ובלימוד התורה כל היום וכל הלילה ובשירי דוד המלך ע”ה, מתוך תהילים המשמחים את הלב, עד אשר תדבק מחשבתם בכח וחשק נמרץ באורות העליונים. על ידי שהתמידו בכך כל ימיהם, ומכוח ההתמדה, עלו למדרגת רוח הקודש ולמדרגת הנבואה.

הציר המרכזי במצווה זו היא יראתו יתברך תמיד בכל רגע לבלתי יחטא. ואיך יגיע לדרגה זו של יראת שמים? על זה כותב הרב שע”י פעולה זו, שישים ה’ נגד עיניו, ” שויתי ה’ לנגדי תמיד”, כלומר שיראה בעיני רוחו את שם ה’ בהוויתו – באותיותיו וע”י זה יתחבר במחשבתו לה’ יתברך, עד למקום שיש לאל ידו להגיע. ומה שכתב ולא יפסיק אפילו רגע אחד, כוונתו שתמיד יהיו אותיות ה’ ברקע מחשבתו, גם אם הוא עסוק בדברי קיום העולם. שכן חשיבות המצווה הזו היא מעל כל המצוות שהיא התכלית להיעשות מרכבה לה’ ככתוב(285) “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.

וכן כתב הרב בפלא יועץ(286), “לעולם בלי הפסק יהא רק עסוק בעבודת בוראו במעשה או בדבור או במחשבה: {ועבודת} המחשבה ליראה ולאהבה את ה’ הנכבד והנורא ולדבקה בו וכדומה היא עבודה תדירית, ויוכל לעשותה תמיד בשבתו ובלכתו ובשכבו ובקומו. ובהיותו עוסק בעסקיו וטרוד בפועליו ובהיותו עוסק באכילה ושתיה או בעמדו”. עוד כתב במקום אחר(287), “קדשה לעצמו ולהמשיך נפש קדושה ליוצאי חלציו, הוא קדשת המחשבה שיתמיד בה כפי כחו, אפלו ברצוא ושוב יזכר צור קדושו ויקים מצוה ליראה ולאהבה את ה’ הנכבד והנורא ולדבקה בו, וזו עבודה קשה שבמקדש, כי אין אדם שליט ברוח ומחשבה מועלת והיא כבורח’ת, אבל חובת גברא לרדף אחריה וכל אשר בכחו לעשות יעשה”.

הרב מפרש את עשיית המצוות “ובו תדבקון” בדרך של קדושת המחשבה, שיתמיד בה כפי יכולתו. כך יהא האדם עוסק בעבודת בוראו ללא הפסקה, מתמיד כל ימיו במעשה, בדבור או במחשבה ליראה ולאהבה את ה’ הנכבד והנורא. זוהי עבודה יומיומית לאורך כל החיים ויש לעשותה בכל המצבים בהם האדם נמצא במהלך חייו: בשבתו, בלכתו בדרך, בשכבו, ובקומו ואפילו בזמן היותו עוסק בעסקיו היום יומיים וטרוד “ברצו ושוב” וכן בהיותו עוסק באכילה ושתיה. זוהי עבודה הדורשת התמדה מאחר ואין אדם שליט ברוח להחזיק את המחשבה בדבקות באופן קבוע.

הביא רבי חיים ויטאל זצוק”ל(288), בשם בספר מאירת עינים (בפרשת עקב בפסוק ולדבקה בו): ואני יצחק הצעיר בן שמואל נר”ו דמן עכו אומר [כן]: כי בין ליחידים בין להמון, שהרוצה לידע סוד קשירת נפשו למעלה. ודבוק מחשבתו באל עליון, כדי שיקנה באותה המחשבה התמידית בלי הפסק את העולם הבא, ושיהיה השי”ת תמיד עמו בעולם הזה ובעולם הבא, ישים לנגד עיני שכלו ומחשבתו אותיות השם המיוחד יתברך, כאילו הם כתובים לפניו בספר בכתב אשורית, ותהיה כל אות גדולה בעיניו בלי תכלית, ר”ל שכשתשים אותיות השם המיוחד כנגד עיניך, יהיו עיני שכלך בהם, ומחשבת שכלך ולבך באין בסוף, הכל ביחד, ההבטה והמחשבה שתיהן ביחד, וזהו סוד הדבוק האמיתי הנזכר בתורה: ולדבקה בו (דברים ל’ כ’), ובו תדבק (שם י’ כ’), ואתם הדברים (שם ד’ ד’), וכל זמן שנפש האדם דבוקה בו יתברך על הדרך הזה לא יאונה אליו רעה, ולא יבא לידי טעות לעולם בשום ענין מענייניו, בין בשכליים, בין במודגשים, ולא יפול ביד המקרים, כי בעודו דבק בהשי”ת הוא למעלה מכל המקרים, ומושל בהם, ולכבוד השי”ת יזהר מלהדביק מחשבתו בו, אלא במקום נקי, ולא במבואות המטונפות, ולא בידים בלתי נקיות, ולא לפני עבודה זרה, וכיוצא בהם”.

“וא”ת ולמה נדביק מחשבותינו בשם זה יותר מכל השמות, וי”ל לפני שזה השם הוא עילת העילות, וסיבת הסיבות והכל כלול בו, מן הכתר ועד העטרה. מאין סוף לאין סוף, והוא סיבת כל המציאות מן הכתב ועד יתוש קטן. בשכמל”ו.

ועל השם הגדול הזה אמר נעים זמירות ישראל: שויתי ה’ לנגדי תמיד. כי מימיני בל אמוט (תהלים ט”ז ח’), [באומרו לנגדי] ירמוז למ”ש, כי היו עיניו ולבו תמיד אל השם כאילו היה כתוב לפניו, ואומרו מימיני כמו איש ימיני (אסתר ב’ ה’), כלומר משבט בנימין, וכאילו אמר בנימיני, וכן מימיני ר”ל מצד הימין, שהוא גדול”ה כנודע.

כי עיקר [קבלתו משם, כי כבר ידעת] שסתם שם המיוחד הוא [רמז] לתפאר”ת, ועיקר קבלת הת”ת הוא מן הגדול”ה, ויהיה טעם הכתוב, מה ששויתי ה’ לנגדי תמיד, הוא לפי שהוא מימיני, מצד הימין הנקרא גדול”ה, וע”י ששויתי [השם בימיני תמיד] לנגדי. לא אמוט לעולם, ולא ישלוט בי מקרי הזמן”.

עוד בעניין הדבקות במחשבה, אפילו בזמן היות האדם עם אשתו הביא בשערי קדושה(289) “מצאתי ב”אגרת הרמב”ן” ז”ל בעניין חיבור האדם עם אשתו(290) וז”ל: והנני מאיר עיניך בדברים סתומים באו בתלמוד, אמרו רבותינו ז”ל: “(291)בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו”, ו”רבי אליעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנות משה רבינו ע”ה”(292)

ותצטרך לדעת שכל אלו הדברים כוונה אחת להם. דע כי מעיין המים בהיותו נמשך ממקום גבוה למקום נמוך יש כח באותן המים לעלות למקום גבוה אחר כנגד הגובה שיצאו ממנו”(293).

וכן ידוע לבעלי הקבלה, שבמחשבת האדם הוא ממקום הנפש השכלית הנמשכת מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות עד המקור, ואז תהיה נדבקת בסוד אור העליון שנמשכה משם”.

“בעניין שהיא (המחשבה) והוא (אור העליון) ענין אחד, וכאשר המחשבה חוזרת מלמעלה למטה יעשה הכל כדמיון קו אחד, ואותו האור העליון נמשך למטה, וכח המחשבה שמושכת אותו למטה מושכת שכינה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם, וכך היו חסידים הראשונים מדבקים הדברים, ומתוספין ומתברכין כפי כח המחשבה, וזהו סוד כד הקמח וצפחת המים של אליהו ז”ל (מלכים א’ י”ז), ואסוך השמן של אלישע ז”ל (מלכים ב’ ד’)”.

“ואחר שהודענוך זה, התבונן וראה בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כ”ט ע”א), כי בהיות האדם חושב בדרכי רשע וטנפה נפשו ומחשבתו בטנופה בעליונים, והרי נפשו מחויבת לשמים, שהרי טינפה אותה, אבל אם עשה עבירה למטה ולא נגע אל המעשים מחשבתו, אז יקל מעליה עונשה יותר מהרהור הרע, שהוא נדבק בעליונים והוא קרוב לקצוץ בנטיעות”.

“ודע כי בהיות החסידים מדבקים מחשבתם בעליונים כל דבר שהיו מחשבים בו ומתכוונים עליו באותה שעה, היה מתקיים אם טוב ואם רע, וז”ש רז”ל נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות (ברכות נ”ח ע”א), ואמרו במסכת תענית (כ”ד ע”א) ההוא דאמר לה שובי לעפריך, וכן אמרו רז”ל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני (מ”ק י”ז ע”א). ומן העניין ההוא סוד התפילה והקרבנות, והוא סוד הדיבוק בעליונים”.

לסיכום, נראה כי כוח המחשבה של היהודי הוא עצום ומשמעותי, שכן המחשבה יכולה להגיע עד מקור מחצבתה שהוא מקום גבוה. לכן כשם שיכול האדם לתקן בכוונותיו כך יכול הוא גם לקלקל. משידענו שכוח המחשבה בכוונה ראויה יכול לגרום לדבקות בו יתברך ולמשוך שפע, נוכל להשתמש בכוח זה לעשות רצון בוראנו “ללכת בדרכיו ולדבקה בו”  ולהוריד שפע לעצמנו סביבתנו ולעולם בכלל.

להדבק בה’ באמצעות התבוננות

בפרק זה נעסוק בפעולת ההתבוננות ככלי וכדרך להגיע לדבקות בה’ יתברך. בטכניקות בהן השתמשו אנשי רוח ומקובלים מהדורות הקודמים. טכניקות אלו מסייעות במעבר למצב תודעה של בוננות עם כל הרכיבים המתלווים למצב זה, וזאת על מנת להגיע למטרה התכליתית להידבק בה’.

המושג בוננות: הפעולה של התבוננות היא הִסתַכְּלוּת בתשׂוּמֶת לב.(294) במובן הרחב ביותר. בוננות היא חשיבה מבוקרת, והחלטה של אדם לגבי האופן שבו הוא רוצה לכוון את מחשבותיו לפרק זמן מסוים ולאחר מכן ביצוע של החלטה זו.(295) התבוננות נעשית ע”י לקיחת פסק זמן ממרוץ החיים, למשך זמן מסוים מידי יום ביומו, שבו חושב האדם על עצמו ועל מעשיו, בוחן בשימת לב את דרכיו ומכין את עצמו להמשך התקדמות לתכלית הגעתו  לעולם, לעבוד את ה’ יתברך”.(296)

בוננות בראי חז”ל: פעולת ההתבוננות היא כלי בעבודת ה’ ובכלי זה אפשר לקיים בין היתר, גם את מצוות “ובו תדבקון”. כותב ה”אור החיים”(297): “אמרו ז”ל(298) כי יראת הרוממות תכנס בלב משכיל בהביטו בהתבוננות במעשה שמים וארץ מה גדלו מעשי ה’ תתלהב הנפש וירא מגדולתו יתברך שמו”.

חז”ל מלמדים אותנו ששורש קיום מצות התכלת שבציצית מבוסס על התבוננות ודימוי התכלת לים בארץ ולרקיע מעל ובסוף לכיסא הכבוד. ההתבוננות בתכלת מהמקום הנמוך ועד לכיסא הכבוד נעשית במטרה להגיע לדבקות המחשבה בה’. אדם שמקיים מצוה זו נאמר עליו כאילו קיים את כל המצוות, שכן כל המצוות הם במטרה אחת, להדבק בה’. לכן מובן מה שכתבו על מצווה זו, שכל המקים מצוות ציצית כאלו הקביל פני השכינה, שכן הדבקות בה’ היא המטרה התכליתית.

וכך אמרו רז”ל(299) במצות ציצית, “דתניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד.”  בא ללמדנו(300) שכל המקיים מצות ציצית כאילו הקביל פני שכינה, כי ע”י התכלת יזכור הים והרקיע וגם ילמד מהם לעמוד בגערת ה’ שלא לשנות המדה(301).

כתב הרב בעל הספורנו(302) שכאשר האדם בעל הבחירה מתבונן במציאות בוראו, גדלו  וטובו, ע”י  זה ילך בדרכיו לעשות רצונו. אדם זה דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים האחרים שאינם מתבוננים בגודלו וטובו. ההתבוננות מביאה את האדם ללכת בדרכיו ולהגיע לתכלית שהיא לדבקה בו.  כך לשונו “(303)כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו  וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת ובהם עושה צדקה ומשפט, ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא כאמרו וצדיק יסוד עולם”.

התבוננות באותיות – י-ה-ו-ה – ובשמותיו

על גודל המעלה של התבודדות והתבוננות בשמו הגדול יתברך כתב בספר שבילי אמונה “(304)וצריך כל בעל דתנו, להאמין אמונה שלמה, מחלטת קבוע בלב, שיש אלוה קדמון, מחדש, יודע ומשגיח ויכול כמו שביארתי למעלה והוא המציא לכל הנמצאים מאין וכל הדברים יש להם שעור אצלו והוא אין לו שעור אצלם וכל המתבודד ומשכיל בשכל נמרץ בהשגת שמו הגדול יתברך אזי יבין בדעתו אמת בורא עולם, שהוא נושא ( את כל היקום) ואין לו נושא ומקיף (את כל היקום) שאין לו מקיף ושאינו משתנה כלל כמו שביארתי למעלה לפי שאין דבר בעולם שיגרום לו שינוי”.

בחלק זה נעסוק בהסתכלות ויזואלית באותיות השם (הוויה) כפי שנאמר בתהילים(305) “שויתי י-ה-ו-ה לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט”.

על ההתבוננות בשמות הקודש כתב הרדב”ז “(306)בהתבודדות (בהתבוננות) בשמות הקדש, בקדשה ובטהרה יגיע האדם למדרגת רוח הקדש ואפילו בזמן הזה, והוא ענין שלא תסתפק בו כל, בעניין שמות הקדש”.

ההתבוננות באותיות השם מביאה את האדם לקרבה באמצעות המחשבה, שכן בעצם העלאת ההויה למודעות ואזכרת ה’, נעשה החיבור והקרבה בבחינת הכתוב(307) “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, וכן בבחינת הכתוב(308) “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”. אזכור ה’ גורם להתעוררות מעלה והתקרבות השכינה אל המזכיר, והתעוררות מטה על ידי העלאת ההויה למשכן המוח הגורם לקדושת המחשבה ע”י יצירת מציאות רצונית של מקום לשם ה’.

באמצעות המחשבה אנו יכולים להתכוונן ולהתמקד באותיות הוויה. על ידי התמדה בהתבוננות זו יזכה האדם להתקרב לה’, במקביל, שפעו וטובו של ה’ יתקרב אליו בבחינת  הכתוב(309) “אני לדודי ודודי לי”. כאשר האדם מחובר למקור החיים, הוא ירגיש זאת ויפתח אצלו תהליך רגשי רוחני לאהבה את ה’.

ע”י התמדה בדרך התקשרות זו, האדם ירגיל את עצמו לבחון כל פעולה האם היא רצון ה’ או חלילה נגד רצונו. בכל דרך שילך האדם, יביט ויבחן, האם משתווה היא עם רצון ה’. בדרגה זו מקיים האדם “שיוותי ה’ לנגדי תמיד”, שכן בהתבוננות זו, האדם בוחן האם רצונותיו שווים לרצון ה’ או נוטים חלילה מעם רצונו. בכך ניכרת ומתעלה עבודת הקודש של האדם להגיע ליראת שמיים נקיה ואהבת ה’ טהורה.

בכך ייעשה הרגל זה כטבע באדם ויהיה דרוך לעשות רצונו יתברך בשמחה. זו העבודה שלימה בה האדם בוחר לפעול כרצון ה’ בכל ליבו ורצון ה’ הופך להיות רצון האדם, שעושה רצונו ברגש של שמחה ואהבה, כמו שכתוב “רחמנא ליבא בעי”.(310) האדם המורגל בכך, הצליח להטמיע באישיותו הלך חשיבה זה “ואחרי המעשים המשכים הלבבות”, ונעשה אוהב ה’ שתוכו כברו(311).

המלבי”ם(312) מסביר זאת בלשונו הטהורה והעמוקה כך: שוויתי -” ע”י עצות התורה והרגשת המוסר, שויתי את ה’ לנגדי. ר”ל שהגם שתאוות הגוף וחמדותיו יסיתני לנטות מאחרי ה’, אני משוה את ה’ לנגדי, כי פקודת ה’ ומצותיו הן עומדות נגד תאוות גופי, והן מצוות את ההפך מה שאני רוצה מצד גופי ויצרי, ושויתי ערך שניהם זה מול זה, שבוודאי ראוי שאבטל רצוני ותאוותי מפני ה’ ומצותיו.

והעניין כי בנפש האדם יש שני דרכים: הגוף וכחותיו יעצוהו תמיד ללכת לקראת נחשים ויטהו אל אהבת עצמו, עד שאפי’ הטוב אשר יעשה, יעשה מפני אהבת עצמו מתקוות השכר ויראת עונש או פנייה אחרת. אולם נמצא כח באדם שהיא התבונה המעשית אשר תשים לפניו חק שיעשה הטוב רק בעבור שהוא טוב, ושרשה מהתבונה הכוללת הבלתי בעלת תכלית שהוא השי”ת, עד שה’ הוא מייעץ אותו נגד הגוף ונגד חפציו, והשומע לעצת ה’ הוא משוה את ה’ נגדו.

ר”ל שמעריך שתי הטענות במאזני משקל, טענת הגוף וטענת הנפש, ושני הדרכים האלה נקראים ימין ושמאל בכתבי הקדש, שההולך בעצת גופו ותאוותו הולך בדרך השמאל, כי לב כסיל משמאלו, אבל  ההולך אחר ה’ “ששוויתי ה’ לנגדי תמיד” ומבטל רצונו הפרטי מפני רצונו של בורא עולם, עליו נאמר “מימיני בל אמוט” שהולך בצד ימין ה’ ולעולם לא ימעד”.

רצונו לומר, שקיום דרגת הכתוב: “שוויתי השם לנגדי תמיד”  יכולה להתקיים ע”י לימוד התורה והמוסר, בהם האדם זוכה לראיה רוחנית ורואה בעיני שכלו את רצון ה’ לפניו. זאת למרות המשיכה המוטמעת באדם, לחיי החומר ותאוות הגוף הגורמים לאדם התנתקות מהקדושה והתרחקות ממנו יתברך.

כאשר האדם לפני מעשה או בחירת דרך, מעלה לתודעתו את שם הוויה, את רצון ה’ הנלמד מהמוסר, התורה ועצותיה, בורר ומבדיל  בין התאוות הגוף מצד אחד, לבין רצון השם מצד שני, ובעצת התורה והמוסר, דברי אלוקים חיים המקננים בקרבו מגיע להחלטה לביטול רצונו מלפני רצון וציווי ה’, עליו נאמר שהגיע ל”שיוותי ה’ לנגדי תמיד”.

כוחות מנוגדים טבועים בנפש האדם. האחד הוא הגוף ומכלול כוחותיו שימשוך אותו תמיד אל אהבת עצמו, עד שאפילו אם יעשה איזה מעשה טוב, זה יהיה רק מפני אהבת עצמו או מתקוות השכר שיקבל או יראת עונש או כל אינטרס  אחר.

הכוח השני שנמצא באדם הוא התבונה הרוחנית, והיא שמניעה את האדם שיעשה את הטוב רק בעבור שהוא טוב. שורש תבונה זו, הוא מנשמת האדם, שמקור מחצבתה חלק אלו-הה ממעל, הוא השי”ת.

ניתן לומר שהתורה מנחה את האדם כיצד להתנהג נגד הגוף ותאוותיו. השומע לעצת ה’, הוא זה שנקרא שמשוה את ה’ נגדו, שמעריך את שתי הטענות במאזני משקל, אחת טענת הגוף ורצונו והשנייה רצון ה’ ועצתו.

שני הכוחות האלה נקראים בכתבי הקדש ימין ושמאל. מי שהולך בעצת גופו ותאוותו, הולך בדרך השמאל, ועליו נאמר “כי לב כסיל משמאלו(313)“. אבל אדם שעושה את פעולת האיזון של “שוויתי ה’ לנגדי” ומגיע למסקנה שמבטל הוא את רצונו מפני רצון ה’, עליו נאמר “מימיני בל אמוט”. וזו כוונת הרב שכתב שהוא הולך ונוסע לצד הימין אל הטהרה והקדושה.

כעין זה פרש הרד”ק(314) והדגיש שבכל הדרכים שהאדם הולך יזכור את השם וידע כי הבחירה הנכונה היא מצד הימין בכל דבר ועניין, ששם רצון השם ולכן לא ימוט. בלשונו: שוויתי ה’ – “בכל דרכי אזכרנו, כדבר שהוא נגד האדם תמיד שלא יסור מעיניו ומלבו; כן שמתי כבוד האל לנגדי תמיד, כי יודע אני כי הוא מימיני ובעזרתי לפיכך לא אמוט בכל אשר אלך ואצא”.

רש”י הוסיף לומר שהדבקות בהשם באמצעות “שוויתי” היא פעולה שמגנה על האדם כאבן בוחן לעזרתו בבחירה נכונה שהיא צד הימין. כי שם השם גורם מורא ויראת שמים, וכאשר אדם ירא שמים ורואה תמיד את רצון השם, מנוע הוא מלמעוד.

בלשונו: “שוויתי יי’ לנגדי תמיד – בכל מעשי שמתי מוראו לנגד עיני, למה כן ? כי מימיני – הוא תמיד, לעזרתי לבל אמוט”.

גם הראב”ע(315) בפרוש על הפסוק שוויתי כתב: “העצה והמוסר הביאוהו לשום יי’ לנגדו יומם ולילה, והנה נשמתו דבוקה בבוראה טרם הִפרדה מעל גויתה. ובעבור ששיוויתי יי’ לנגדי מימיני, לא אמוט שיסור מהדרך הישרה”. וכן על דרך זו כתב ר’ ישעיה די מטראני(316), “שויתי יי’ לנגדי – בכל מעשי שמתי מוראו לנגד עיני. כי מימיני – עומד הבורא, לבל אמוט”. וכן מצודת דוד(317) “כי מימיני” – כי בעבור זה יעמוד מימיני לעזור לי ולא אהיה נוטה לנפול “שויתי ה'” – תמיד אחשב כאלו ה’ עומד נגדי ורואה מעשי. וכן ר’ מנחם המאירי(318) פירש, “שויתי יי’ לנגדי תמיד – כלומר , שכל מעשי פונים לתכלית אחד, והוא עבודתו יתעלה, כי הוא מימיני ובעזרתי. בל אמוט – מכל מעשי, “לנטות אחרי רבים לרעות”

על התועלת של מחשבת הדבקות הנדרשת מאתנו כתב הרמ”א(319): “שוויתי ה’ לנגדי תמיד” הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים”, מעלת הצדיקים שהולכים בכל דרכיהם עם בוראם, היא מצות הדבקות בה’, אופן פעולתה, שלא יסיח דעתו מבוראו וידע שה’ רואהו בכל רגע ובוחן את מעשיו. הטעם לכך הוא, “(320)כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך”.

עצם הידיעה כי ה’ נמצא אתנו כאן, בכל רגע ובוחן את מעשיו, היא הגורמת לאדם להתרגל להתנהג בצדיקות. “(321)דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”.

וכך יתרגל האדם ע”י ידעה זאת להתנהג אפילו בהיותו לבד בצדיקות, ובפרט כאשר יפנים האדם את הידיעה הזאת אל בליבו, ירגיש בחוש ובמציאות את ה’ מלא כל הארץ כבודו בכל רגע ומקום “כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב”ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר(322): “אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם י-ה-ו-ה הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם י-ה-ו-ה” מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה’ יתברך ובושתו ממנו תמיד(323)“. התוצאה מדבקות בה’ היא רכישת מידת ההכנעה, יראת שמים והוא כלל גדול ועצה שלא יחטא האדם ושיזדרז במצווה זו בכל כוחו.

ועוד בעניין דבקות בה’ מתוך ידיעת כוונת שמותיו, כתב בספר “(324)שערי אורה” “וגדר האמת ומסורת הברית כי הרוצה להשיג חפציו בעניין שמותיו של הקב”ה הוא שישתדל אדם בכל כוחו בתורה להשיג כוונת כל שם ושם מאותן שמות הקודש הנזכרים בתורה, כגון אהי”ה, י”ה, יהו”ה, אדנ”י, א”ל, אלו”ה, אלהי”ם, שד”י, צבאו”ת. וידע אדם ויבין כי כל שם ושם מאלו השמות כולם הם כדמיון מפתחות לכל דבר ודבר שאדם צריך לכל צד ועניין בעולם.

וכשיתבונן באלו השמות, ימצא כל התורה והמצוות תלוי בהם; וכשידע כוונת כל שם ושם מאלו השמות, יכיר וידע גדולת מי שאמר והיה העולם, ויפחד ויירא מלפניו וישתוקק ויכסוף ויתאווה להידבק בו מתוך ידיעת שמותיו יתברך.

ואז יהיה קרוב לי”י ותהיה תפילתו מקובלת, ועל זה נאמר, אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו (תהלים צא, טו). לא אמר הכתוב אשגבהו כי יזכור שמי, אלא ‘כי ידע שמי’, הידיעה היא העיקר, ואחר כך, ‘יקראני ואענהו’; כלומר, כשיצטרך לדבר ויתכוון באותו השם שאותו הדבר שהוא צריך תלוי בו, אז ‘אענהו’.”

ניתן לסכם ולומר כי האדם יכול להשתמש בכלל גדול זה של “שיוותי השם לנגדי תמיד” על מנת להתכוונן ולדעת שהוא עומד לפני ה’ בכל זמן. הוא נעשה משכן לשכינה, הוא מתקרב לה’ וגורם להתעוררות עליונה חיובית כלפיו. בפעולה זו הוא גורם ברכה לעצמו ומקיים את הציווי ו”לדבקה בו”. האדם המשתמש בכלל זה, בפרט בזמן שהוא אמור לבחור את דרכו ופעולתו יסתייע בסייעתא דשמיא שלא ימעד מדרך הישר.

שמחה, שירה וניגון בקדושה כאמצעי להדבקות בה’

שירה היא כלי מיוחד המוזכר בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי חז”ל באופנים שונים: כהודאה, כלימוד, כעדות ותפילה, כציווי והוראה, כמשל ותוכחה וכדרך להידבק בה’.

עניין השירה, גודלה, חשיבותה ומעלתה נזכר גם בתלמוד בבלי: “רבי זירא אומר עד חצות לילה היה (דוד) מתנמנם כסוס, מכאן ואילך היה מתגבר כארי, רב אשי אמר עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות”(325). מכאן שמעלת השירה והתשבחות להשם נחשבת גבוהה ולפחות כערך לימוד התורה.

ייחודית השירה שמהותה היא הודיה לה’ היא תוצאה של התבוננות במעשי ה’ בכל שלב בחיי האדם וראיית פועלו בכל מעשי הטבע והבריאה, והיא המסוגלת להביא את האדם לדבקות בה’, כמו שאומרת הגמרא על דוד המלך: “אמר ר’ יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה, לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה, דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר ברכי נפשי את ה’ וכל קרבי את שם קדשו, יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר ברכו ה’ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברכו ה’ כל צבאיו וגו’, ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר ברכי נפשי את ה’ ואל תשכחי כל גמוליו… ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה’ הללויה, נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר ברכי נפשי את ה’ ה’ אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת”(326).

עוד מוזכרת השירה בהקשר לדוד המלך: הגמרא(327) אומרת, כאשר אמר “מזמור לדוד, מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה, ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר(328) “ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”.

רבי יהושע בן לוי אף ראה בשירה מעלה גבוה, עד כדי שהרגיל בה בעולם הזה, שכרו יהיה בעולם הבא להמשיך ולאומרה וכלשון הגמרא: “ואמר רבי יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. פרוש: שבח לאלה שיושבים בביתך בעולם הזה, שעוסקים בשירה ותשבחות לה’, הם עוד בעולם הבא יהללוך סלה וכן במפורש: “כל העוסק בפרקי שירה בעולם הזה, זוכה ללמוד ותלמודו מתקיים בידו, וניצול מיצר הרע ומחבוט הקבר ומדינה של גיהנם, וזוכה לימות המשיח ולחיי העולם הבא(329)“.

השירה הייתה נחלת הנביאים והשראת רוח קודש וכדברי הגמרא:
“וא”ר חייא בר אבא א”ר יוחנן עתידין כל הנביאים כולן אומרים שירה בקול אחד, שנאמר קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו”(330). כיצד יידעו כל הנביאים לשיר בקול אחד? זאת ע”י שתשרה עליהם רוח הקודש המגיעה מהשירה ונבואתם תהיה אחידה באמצעות השירה שמביאה לדבקותם בה’.

בגמרא נאמר: “אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה הקב”ה מושך עליו חוט של חסד ביום(331), שנאמר יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שירו עמי(332). כאן הוקבלה השירה ללימוד התורה: ביום יצווה ה’ חסד משום שבלילה האדם לומד תורה, וזהו שירו עמי: כשאדם לומד בלילה נחשב לו כשירה ודבקות בקב”ה.

גרסה אחרת בגמרא בשם ריש לקיש: “איכא דאמרי אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה הדומה ללילה, הקב”ה מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא, הדומה ליום, שנאמר(333) יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שירו עמי(334). כלומר האדם יזכה לחוט של חסד בעולם הבא בזכות לימוד התורה בעולם הזה. לימוד התורה נחשב לדרגה כל כך גבוהה, כשירה לפניו ועמו יתברך, זאת מאחר ולימוד התורה בדומה לשירה, מסוגל לרומם ולהביא את האדם לדבקות בהקב”ה.

נראה כי פעם מקבילים את ערך לימוד התורה לשירה, ופעם את ערך השירה ללימוד תורה. ובכל דרך, שניהם מביאים לתכלית האדם שהיא דבקות בה’.

על חשיבות ומעלת השירה נלמד מתיקוני הזוהר, בו כתוב שיש היכל מיוחד לשירה וניגון שאין לו רשות להפתח אלא רק ע”י שירה: (335)“דאית היכלא דדמעה, דלית לה רשו למפתח אלא בדמעה, (יש היכל של דמעה שאין לו רשות להיפתח  אלא ע”י דמעה). ואית היכלא דנגונא, דלית לה רשו למפתח אלא בנגונא, ובגין דא דוד מתקרב לההוא היכלא בנגונא, הדא הוא דכתיב (מלכים ב ג, טו) והיה כנגן המנגן, ( ויש היכל של ניגון שאין לו רשות להיפתח אלא ע”י ניגון, ובגלל זה דוד המלך מתקרב לזה ההיכל בניגון, על זה נאמר והיה כמנגן המנגן).

במקורות רבים בחז”ל שבחו את עניין השירה וראו בה כאמצעי לדבקות בה’, פרשו פסוקים, רמזו רמזים וחידשו בנושא חידושי תורה.  נזכיר מעט מהם ולתועלת העניין: “ברא הקב”ה העולם לומר לפניו שירה, וזהו בראשית – אותיות שי”ר תא”ב(336).

השירה היא דבקות הנפש בו יתברך והדבקות בו היא התכלית האדם, היא העבודה וההשגה הגבוהה ביותר בעולם הזה והיא השכר בעולם הנשמות עד שהנשמה תהא צרורה בצרור החיים(337).

לכן “השירים והרננות מבוא גדול להכנסות התפלות לפני כסא הכבוד, ובאלו יסבבו היות העת עת רצון, והטעם ידוע למקובלים, ועל זה אמר דוד המלך ע”ה(338) “זמירות היו לי חקיך בבית מגורי(339)“.

מכאן שהמבקש שתפילותיו תתקבלנה ברצון לפני ה’ יתברך, יזמר ניגוני קדושה לפניו, וע”י זה ידביק מחשבתו בו, ובזמן דבקותו יבקש ויתפלל לפניו כי זה זמן עת רצון ומסוגל לקבל התפילות. ועוד דברים נפלאים המעידים על כך שהאומר שירה דבוק בה’: “יותר ירצה השי”ת בשיר ובהודאה, יותר מהקרבנות, כי הקרבנות הכנה ודרך לשוב אל השי”ת ולדבקה בו, והמשורר והמודה כבר הוא מן הדבקים”(340).

בעל “ספר החרדים” מסביר ונותן טעם מדוע השירה היא דבקות בה’ ומעידה על מעלה רוחנית גבוהה: “דרך החושק לשורר, וכיון שאהבת יוצרנו נפלאה מאהבת נשים, האוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו יתברך כאשר שרו משה ובני ישראל ומרים ודבורה ויהושע ובני קרח ודוד ושלמה ברוח הקודש, כמה דאתמר משכיל שיר ידידות, וכתיב שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו, וכתיב שירו לו זמרו לו, וכתיב באהבתם תשגה תמיד, פירש הראב”ד דהוא נמי לשון שיר, כמו שגיון לדוד, ובתוקף החשק בו יתברך, הראשונים גם האחרונים שרו לפניו, ר’ יהודה הלוי, ר’ יהודה החסיד, ור’ אברהם אבן עזרא”(341).

הרב מדבר על הדבק בה’ שהגיע למעלה כה גבוה באהבתו את ה’,  יותר מכל האהבות הקיימות בעולם. ממנו תפרוץ שירה מתוך אהבה ושמחת הלב, אליו יתברך להודות ולהלל. אהבה זו באה לידי ביטוי בשירה ובניגוני קדושה. לפיכך, השירה היא תוצר של דבקות בה’ מתוך חיבור נפשי ורוחני של אהבת ה’.

במאמר הגאולה מדבר הרמח”ל על השירה ככלי לעליה רוחנית: “ועתה אודיעך סוד נאה ונעים בעניין השירה הזאת או מי יאמר אותה ותדע, כי כל העולה בשירה הוא עולה, ובזמן הגאולה תהיה עליה גדולה לכל המדרגות והמאורות, ובעלות הקדושה יעלו ישראל אחריה…ונמצא שבעבור העליה הזאת תהיה השירה אשר ישירו כינוסי הגלויות בהגיעם אל אמנה, כי בשירה תהיה העליה הזאת”(342)

במקום אחר כותב הרמח”ל על חשיבות השירה על פי הסוד, דווקא בשבת שאז בכוחה להעלות את השכינה: “מזמור שיר ליום השבת, ודאי לא יש הכרתה לקליפות לגמרי אלא ביום השבת, כמו שכתוב בזהר שמשתקעים בנוקבא דתהום רבה, ולכך מזמור, שהוא מלשון הכרתה, הכרתת הקליפות אינו אלא ביום השבת, וכיון שנכרתו הקליפות השכינה עולה אל תמלוך בסוד שבת, ש’ ב”ת.

וזאת העליה היא על ידי שיר כמו שכל העליות הם על ידי שיר, ולכך שיר ליום השבת, להעלות השכינה בסוד שבת צריך השיר ולכך אנו אומרים שירים בקבלת שבת, ובפרט מזמור שיר ליום השבת להעלות השכינה בסוד שבת…וביום השבת הוא זמן מוכן ועת רצון להודות לה’, מה שאינו כן בימי החול, וסוד העניין הוא כמו שכתוב בזהר, שהאדם החוטא, הס”א פוגעת בתפילתו ואינה מנחת לעלות, כך בימי החול שהס”א שולטת, אף על פי שנאמרים כמה שירים ותשבחות, מכל מקום אינם עושים פעולתם לגמרי, לפי שהס”א שולטת ואינה מנחת לעלות, אבל בשבת שהס”א נשקעת בנוקבא בתהום רבה אז נאמר “טוב להודות לה'”, לפי שאז התשבחות עושים פעולתם”(343).

עוד על החשיבות של השירה בשבת על פי הסוד “ואיתא בפסוק “מכנף הארץ זמירות שמענו”, כי כתיב “שש כנפים”, ובכל יום החיות אומרות שירה בכנף אחד, ושבת אין להם עוד כנף, אומר הקב”ה יש לי כנף אחד בארץ הוא כנסת ישראל(344). ושמעתי מפי מו”ז ז”ל מה ענין שירה בכנף לחיות הקודש, רק שעל ידי השירה מתעלין כמו העוף בכנפיו, וכן כתב האר”י ז”ל שכל עליה על ידי שירה, ע”ש, אם כן בני ישראל בשבת יש להם עליה בכח העדות, והוא למעלה מצבא מרום”(345).

הזכות לשירה לפניו יתברך, באה עם שלמות האדם בעשיית רצונו שהרי “בשעה שיעקב אבינו ע”ה נצח את המלאך שנאבק עמו, שרו של עשו שהוא השטן, אמר לו המלאך “שלחני כי עלה השחר”, ואיתא במסכת חולין (צ”א), אמר אני מלאך, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו. למה דווקא עכשיו הגיע זמנו לומר שירה? הביאור הוא, שנברא מגיע למדרגת שירה בשעה שבא לשלמות תכליתו, כישראל על הים, שבאו אז לידי ההשגות העליונות בהכרת הבורא. לכן בשעה שיעקב נצח את השטן, מילא הלה את שליחותו, שהיא לשמש לצדיק אמצעי לעלייה, על ידי שגובר עליו בבחירתו הטובה, ובזה בא השטן לידי שלמותו, ולכן הגיע זמנו לומר שירה”(346).

מכאן אנו למדים שהשירה היא תוצר של שלמות מתוך דבקות בה’ ובעשיית רצונו, שאפילו השטן שהגיע לשלמות לאחר שמילא ומיצה את תפקידו, הגיע שעתו לומר שירה לפניו.

השירה היא לא רק ביטוי לשלמות בעבודת ה’ אלא מהווה כלי להגיע לשלמות כמובא בליקוטי רבי נחמן:(347), “הניגון והכלי שיר הביא לוי לעולם וזה שאמרה לאה הפעם ילווה אישי אלי- שעתה הפעם שנולד לוי שע”י באה בחינת הניגון וכלי שיר לעולם, הפעם ילווה אישי אלי בודאי, כי התחברות שני דברים הוא ע”י ניגון וכלי שיר”.

ר’ נתן מברסלב מבאר בזה העניין ומוסיף: “כי עיקר התחברות שני דברים הרחוקים זה מזה מאוד שהם כמו שני הפכים, עיקר התחברותם ע”י ניגון”. ומפה מבאר ר’ נתן את עניין עבודת ה’ בשירה ובניגון: “כי עיקר הדבקות והתחברות לה’ יתברך מזה העולם השפל והגשמי והנמוך מאוד הוא ע”י ניגון וזמרה. וכמו שרואים בחוש שאפילו האדם הרחוק מאוד מה’ יתברך ומונח בדיותא התחתונא ע”פ רוב, ע”י ניגון נתעורר לה’ יתברך ומזכיר לעצמו היכן הוא בעולם(348)“.

וכמו שבכח הניגון האדם נדבק בה’, כך קיימת גם תנועה הפוכה: “היינו, שכל קולות הנגינה שלו יהיו לשמיים, לקשר דברי התורה בליבו ועי”ז כתבם על לוח ליבו כי ע”י זה יזכה שיהיו נכתבים ונחקקים אותיות התורה בליבו”.  א”כ ניתן לראות שהכח בשירה ובניגון פועל לחבר בין דברים בשני הכיוונים גם מלמטה למעלה: מהאדם לה’ יתברך, וגם מלמעלה למטה: הזכות להשיב דברי התורה אל הלב.

ראינו שהשירה היא כלי להתחבר ולהדבק בה’ ובאמצעותה האדם יכול להגיע למעלות גבוהות. השירה היא גם תוצר של עבודה ודבקות בה’ אשר פורצת מאליה מתוך שלמות, שמחה ואהבה אליו יתברך.

ע”פ עקרון זה ניתן להסביר מדוע סעודה בה שירות ותשבחות לה’ נחשבת סעודת מצווה(349): בכח הניגון לקשר גם את הסעודה הגשמית להקב”ה. כלומר בכוח השירה להפוך עניין גשמי לרוחני. עיקרון זה בא לידי ביטוי גם בכך שניתן לקרב בין רחוקים ע”י שירה וניגון. ולמעשה כתב בספר “ליקוטי עצות”: “טוב לאדם להרגיל את עצמו להחיות את עצמו בכל פעם ע”י איזה ניגון לשמח את נפשו ולדבק את עצמו לה’ יתברך ע”י זה.

מתוך המובא ניתן לראות שהשירה היא כלי משמעותי בעבודת ה’ המביאה לקרבה ודבקות בה’, וגם נגרמת מהם.  ע”י השירה עולה נפשו של האדם מעלה ומרגישה את השתוקקות להידבק ביוצרה. באותה הפעולה  מוריד האדם שפע לעולם ועל עצמו. פעולת עליית הנפש והורדת השפע נעשית מכוח הדבקות בה דרך מעלת השירה.

אדם שמנגן ניגוני שימחה על מנת להידבק בהשם ולכבודו של ה’,  בפרט בשבת, מעלתו גבוהה וגדולה ומעשיו רצויים ואהובים. גם האנוס והטרוד מלימוד התורה, ירגיל עצמו לכסוף, להתגעגע ולהשתוקק ו”רחמנא לבא בעי” (השם רוצה את הלב)(350).

הניגון והשירה מסוגלים לקרב ולחבר הפכים, כדבר האמור: שיר השירים  אשר לשלמה(351), שנו רבותינו(352) “כל שלמה האמורין בשיר השירים קדש, שיר למי שהשלום שלו” עם ישראל שרים שיר אהבה להשם שבאמצעותו מביעים את האהבה אליו ומתחברים אליו למרות חומריותנו.

השירה והניגון ניתנו לנו במתנה ככלים המסוגלים לקרב, לחבר ולדבק בין שני הפכים, ועלי ידי  קרבה זו, מבקשים אנו ממי שהשלום שלו, שיעשה שלום ביננו ובינו, להעלות ברכה אליו יתברך בבחינת “(353)תנו עוז לאלוקים” ולהוריד ממנו שפע לעולם בבחינת ה’ עוז לעמו ייתן ה’ יברך את עמו בשלום(354).

עוד כתב בספר הברית בעניין השמחה מתוך דבקות “(355)הוא שתתעורר בו שמחה גדולה בעת דודים בזכרו את ה’ הנכבד השורה על ראשו ממעל לו והנה ה’ נצב עליו בעת התבודדות מחשבתו לדבקה בו כי כן משפט הנאהבים הדבקים ומחשקים, ויען ויאמר בשמחות וגיל אתה גחי מבטן ממעי אמי אתה גוזי אתה ה’ מחסי ואתה חוננתני למדע תורתך וזכיתני במצותיך, אף על זה פקחת עיניך לקדשני בקדשתך ולרוממני באהבתך להיות שרפרף לכסא כבודך, ה’ אמר לשכן בערפל וברוב אהבתו אותי בא ואתא מרבבות קדש לשכן את דכא ושפל כמוני, עליון שמת מעונך ומשם תפן ברחמים לקרב כבודך הגדול עלי ויבא מלך הכבוד להשכין כסאו על בן אמתך ומה מצאת בעבדך לא עשה זאת כי אם רוב אהבתך, לכן מעתה ועד עולם אל נא תעבור מעל עבדך כי זה ינחמני וזה ישמחני שוש אשיש בה’ תגל נפשי באלהי לבי לבי התערב נא את אדני ותהי לי כדבש למתוק בזכרי כי על ראשי שמחתי”.

לכן ראוי לכל אדם שיעשה לעצמו שיר מחובר מדברי חשק אהובים וחבת הקדש מדבר מתוך האש ושלהבת יה לשורר אותו בקול רנה ותודה בעת שהוא מכין עצמו ומתבודד לענג ולפנק בנעם ה’ השורה על ראשו ואליו הוא נושא את נפשו לדבקה בו באהבה ושמחה רבה, וכל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בעבותות האהבה אל ה’.”

לסיכומו של פרק חשוב זה, ראינו כי קיימת למצווה “ודבקת בו” משמעות עיונית ומעשית רחבה. עם האפשרויות הרבות ליישום המצווה כמוהן  “ככלי עבודה” המסייעים לעלות בסולם בית-אל, ולמטרת ביאת האדם לעולם, לקיים מצוות “לדבקה בו” יתברך.

1. זוהר,(חיי שרה דף קכט ע”א)

2. חיי משה,(לרבי משה צבי אריה ביק זצוק”ל אבדק”ק מעזיבוז).

3. משלי,(ד’ יח).

4. דברים,( ד’ ז).

5. שם,(יג’ ה).

6. בראשית,(מח’ טו).

7. באבן שלמה,(אות ו’-ז’).

8. רבי יהודה הנשיא (ידוע גם בכינוי המקוצר “רבי” או “רבינו הקדוש”) היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, נצר למשפחת הלל
הזקן וחותֵם תקופת התנאים.

9. בבלי, עבודה זרה,( יז.)

10. שמות,(פרק ד פסוק יד’).

11. במדבר,(פרק י”א פסוק כט’).

12. דברים,(י כ).

13. לרב שבתי משורר בַּס זוק”ל, ה’ת”א ( 1641) – כ”ב בתמוז ה’תע”ח ( 1718), מחבר הפירוש הפופולרי על פירוש רש”י לתורה שפתי חכמים.

14. בבלי, נדרים, (דף ח ע”א).

15. תהילים,(פרק קיט פסוק קו).

16. הרמב”ן,(בהשגותיו לספר המצוות המצווה השביעית), (והובא בספר החינוך פרשת עקב מצוה תלה). “אין השבועה בשמו גם בעת הצורך, מצות עשה כלל, כי אם רשות גמורה, שאם נרצה נשבע ואם לא נרצה להישבע לעולם אין בכך כלום. וגם כי יש במניעה מהשבועה מצוה, וכענין שאמרו במדרש רבי תנחומא (מטות, א’), אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי אפילו באמת, אלא אם כן יהיו בך כל המידות האלה את ה’ אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק, ורק אחר כך ובשמו תשבע”. “ואם נרצה נוכל לומר שיבוא-(שיובן הפסוק), ובשמו תשבע, ליתן עשה ולא תעשה, לנשבע בשם עבודה זרה, כלומר, בשמו תשבע ולא בשם אלהים אחרים”.

17. (שמות פרק-כג).

18. פרקי אבות (פרק א משנה ד).

19. הגמרא (כתובות-דף קיא – ב).

20. רש”, העושה פרקמטיא – מתעסק בממון ת”ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע”י אלו וכתיב חיים כולכם היום ע”י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות:

21. מוסאפיה.( סימן ב)

22. ילקוט שמעוני, דברים-פרשת עקב-פרק יא)

23. ספרי על דברים עקב (יא כב), סִפְרֵי הוא שם כולל לשני מדרשי הלכה, על ספר במדבר (מדבי רבי ישמעאל) ועל ספר דברים (מדבי רבי עקיבא).

24. תהילים,( פרק סח פסוק יט) “עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכן יה אלהים”

25. רמב”ם,(פ”ו מהלכות דעות הלכה ב).

26. לשון חז”ל מסחר, עסק.

27. רש”י,(דברים פרק-יא כב) (רבי שלמה יצחקי).

28. הרב פינחס הלוי איש הורוויץ זצוק”ל,(פרשת ואתחנן,(בפסוק את ה’ אלהיך תירא).

29. זוהר הקדוש,(ח”ג עג א).

30. בים דרך, (שמות-פרשת תצוה א’ – מאמר לט),הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט”א.

31. מסכת כלה,(פ”ד).

32. ואתחנן,(ד ל”ה), “אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו” משתמשים בפסוק כביטוי להסברת המציאות, שאין כלל שום מציאות מבלעדיו יתברך.

33. שמות ,(כ”ה, ח-ט).

34. מאמר הדבק בחכמים ובתלמידים-א),( הרב אהרן צבי רומפלער שליט”א).

35. הרמב”ם במורה נבוכים.

36. ספרי

37. משנה (אבות פ”א ד).

38. שם.

39. בתנא דבי אליהו,(זוטא פי”ד).

40. ספר שומר אמונים (מאמר מבקש אמונה פרק ג).

41. משלי, (י”ג כ’).

42. משלי,(ב’ ד’ ה’).

43. בבלי, בבא קמא,(מא ב).

44. בבלי, סנהדרין,(דף קה עמוד ב). “אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה”

45. תהלים,(עג כח).

46. מסכת אבות,(פרק ו משנה א).

47. מאמר סיום הזוהר, (דף קמה). רבי יהודה הלוי אשלג זיע”א. החלקים עם הגרשיים הם מתוך המאמר.

48. ויקרא,(פרק יט פסוק יח).

49. ספר ים דרך (דברים- האזינו ב’ – סוכות – מאמר קו-י), (הרה”ג יעקב ישראל לוגאסי שליט”א)

50. אבן עזרא (שמות לא יח).

51. פרדס רימונים – (חלק ב-מצוה קל”ח),(רבי משה קורדובירו).

52. ספר מתן תורה, (אות יד’).(רבי יהודה הלוי אשלג (בעל הסולם).

53. שם,(אות כ’).

54. ספר ‘חסד לאברהם’ מעין ב’ נהר כה. רבי אברהם אזולאי זצ”ל

55. יהושע,( פרק א פסוק ח).

56. מסכת אבות,(פרק ג פסוק ז).

57. בבלי, סוטה,(דף כא ע”א), “אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא”

58. שם, מפרש רש”י: “מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא מן היסורין ומצלא מיצה”ר ובעידנא דלא עסיק בה שנגמר המצוה ואינה; עסיק בה אגוני מגנא מן הפורעניות, אצולי לא מצלי, שלא יכשלנו לחטא”

59. בספר “חסד לאברהם” שם.

60. במסילת ישרים (פרק כו- בביאור מידת הקדושה ודרך קנייתה),(רבי משה חיים לוצאטו זצקו”ל).

61. בבלי (יומא לט, א). “תנו רבנן (אל) תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, תנו רבנן (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא”

62. תהלים (סג, ט).

63. תהלים (פד, יב).

64. תהלים,(צא יד).

65. דברים, ( פרק ד פסוק לט).

66. דברים ( פרק ז פסוק ט)

67. תהילים,(פרק צא פסוק י”ד).

68. תהילים,(פרק צא פסוק ט”ו).

69. תהילים,(פרק צא פסוק ט”ז).

70. ישעיהו,(פרק יא’ פסוק ט).

71. ירמיהו,(פרק ט פסוק כב).

72. ירמיהו (פרק ט פסוק כג).

73. דעת תבונות,(רצא-רצג).

74. זהר חדש,(שיר השירים פ”ו ע”ב)..

75. רמח”ל, (מבוא לספר הכללים),(רבי משה חיים לוצאטו זצוק”ל.

76. רמח”ל, (מבוא לספר הכללים),(רבי משה חיים לוצאטו זצוק”ל.

77. איוב,( פרק יט פסוק כו).

78. בראשית, (פרק א פסוק כו).

79. רמח”ל, (מבוא לספר הכללים),(רבי משה חיים לוצאטו זצוק”ל.

80. רמח”ל, (מבוא לספר הכללים),(רבי משה חיים לוצאטו זצוק”ל.

81. בהקדמתו על שער הקדמות מהאריז”ל, וכן נדפס בתואר הקדמה על ספר העץ חיים (הנדפס בירושלים שנת תר”ע)

82. תלמוד עשר הספירות,( הקדמה),( הרב יהודה אשל”ג זצוק”ל).

83. כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא כמ”ש במדרש, “אמר הקב”ה לישראל, חייכם, כל חכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד”ת, כל החכמה וכל התורה בלבו”. במדרש רבה,(פ’ וזאת הברכה).

84. האמרה “נשמת אדם תלמדינו” מיוחסת לרבי מאיר ממסכת אבות פרק ו משנה א ( על פי הרב פנחס מקוריץ, ספר אמרי פנחס, שער ג ).

85. אבות פרק ו משנה א – רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה…. ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק… ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.

86. ספר תולדות אדם, ספר השל”ה הקדוש( שני לוחות הברית) – תולדות אדם – שער הגדול (ל), (רבי ישעיה הלוי הורוויץ,מכונה השל”ה הקדוש)

87. תהילים,(יח:לא).

88. בראשית רבה,( מד א).

89. ספר חמדת ימים (חלק א פרק א) ,(כמוהר”ר בנימין הלוי ב”ר מאיר זיע”א).

90. ישעיהו,(פרק מ פסוק לא).

91. שערי קדושה,(חלק ד שער ב סימן טז’).

92. דברים,(י”א כ”ב).

93. במצוות התשובה נחלקו הרמב”ם והרמב”ן מהיכן נלמד מצוותו בתורה. דעת הרמב”ן (דברים ל-יא) שעצם התשובה הוא מצוה מדאורייתא, ונלמדת מהא דכתיב – ושבת עד ה’ אלוקיך ושמעת בקולו (שם ל-ב). אכן דעת הרמב”ם דמצוות עשה השייכת בתשובה היא רק מצוות ווידוי, כמו שפתח את הלכות תשובה – כל מצוות שבתורה וכו’ אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא וכו’ שנאמר ‘איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו’ זה וידוי דברים (פ”א ה”א).

94. ערוך השולחן, אורח חיים,(סימן תרב סעיף ב),(הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטין).

95. ישעיהו,(נט ב).

96. ישעיהו,(א טו).

97. דברים,(ד ד).

98. ישעיה,( סה כד).

99. אבן העזרה, פרשת יתרו,(פרק כ’ פ”א),בפרוש הארוך.

100. צדקת הצדיק,(אות סח).

101. תהלים,(ע”ג כ”ו).

102. טור, (אורח חיים א׳).

103. (נר לרגלי-פרק ז א), הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט”א

104. דברים,(פרק ו, פסוק ה).

105. התרגום ירושלמי יהונתן על הפסוק,(דברים, פרק ו, פסוק ה).

106. רמב”ם,(הלכות תשובה פרק י’ הלכה ג’).

107. רמב”ם, (הלכות יסודי התורה פרק ב’ הלכה א’).

108. חובת הלבבות,(שער אהבת ה’ פרק א’).

109. ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה, ספר איוב) פרק יט, כו).

110. ספר בראשית,(פרק א’פסוקים כ”ו-כ”ז).”וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ.. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ”

111. שיר השירים,(שיר השירים ו, ג).

112. דברים,(פרק ו פסוק ה).

113. בראשית,(פרק כ’ פסוקים ז).

114. בראשית,(פרק כ’ פסוקים יז-יח).

115. דברים,(י”א, י”ג),

116. בבלי,(תענית ב’, א’).

117. שמואל א,(פרק א’ פסוקים י).

118. שמואל א,(פרק א’ פסוקים יב).

119. שמאל א,(פרק א פסוק יג).

120. ר’ מנחם מנדל מקוצק

121. תהילים,(קמ”ה, י”ז-י”ח).

122. מלכים א,(יט יא).

123. מלכים א,(יט,יב).

124. ר’ מנחם מנדל מקוצק

125. רב המנונא, בבלי ברכות לא א; וכן דברים רבה ב א; וכן נפסק להלכה, ערוך השולחן,(אורח חיים קא ד).

126. בראשית רבה,(פרשה סח פסיקה ט).

127. בראשית רבה ,(“אמר לו הקב”ה (לאברהם) שב, אתה סימן לבניך”). מעשה אבות סימן לבנים הוא ביטוי, שמשמעותו: מה שקרה לאבות לא קרה רק להם באופן אישי אלא נעשה להם כדי להוות תחילת ביצוע של מה שנגזר על בניהם, הן לטוב הן למוטב.

128. בראשית רבה,(פרשה סח פסיקה ט).

129. רמב”ם,(הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א’ הלכות א’ – ט’).

130. שם הלכה א.

131. בבלי,(תענית ב’, א’).

132. שם הלכה ב.

133. כתב בספר חסידים,(קל).”יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו, אלא בעבור תוקף תחנונים ודמעת עיניו, אשר תמיד בוכה ומתחנן, אף על פי שאין בידו זכות ומעשים טובים, מקבל הקב”ה תפילתו ועושה חפצו”.

134. שם הלכה ג.

135. שם הלכה ד.

136. נחמיה,(פקד יג פסוק כד).

137. על פי המסורת תוקנה תפילת שמונה עשרה בידי אנשי כנסת הגדולה כנגד הקורבנות, ועברה עריכה מחודשת ביבנה לאחר חורבן בית המקדש השני. כנסת הגדולה הייתה המוסד העליון של חכמי ישראל מימי עזרא ובית דינו ונחמיה ועד סמוך לכהונת שמעון הצדיק, כלומר בפרק הזמן שבין סוף נביאי ישראל האחרונים (מאז שיבת ציון) לתחילת תקופתם של ראשוני חז”ל, חכמי תקופת המשנה. אנשי כנסת הגדולה תפקדו כהנהגה רוחנית, מחוקקי תקנות מחייבות, עורכי וחותמי התנ”ך ומנסחי חלק חשוב מן התפילות.

138. תפילת שמונה-עשרה היא התפילה העיקרית בסדר התפילה והיא נאמרת תפילות שחרית, מנחה וערבית. בספרות חז”ל מציינת המילה “תפילה” את התפילה הזו במיוחד, התפילה קרויה כך משום שבמקור היו בה שמונה-עשרה ברכות. בתקופה מאוחרת יותר עקב התפשטות נצרות נוספה לה ברכת המינים, אולם שם התפילה כבר השתרש ולפיכך לא שונה.

139. שם הלכה ה.

140. שם הלכה ו.

141. שם הלכה ז.

142. שם הלכה ח.

143. שם הלכה ט.

144. ירושלמי, (ברכות עמ’ פד ה”א).

145. קובץ איגרות חזון אי”ש,(חלק ג’ סימן כ”ג).

146. שיר השירים,(ה’,ב)

147. שיר השירים,(מדרש רבה פרשה ה’).

148. בראשית רב,(ה פרשה לב).

149. מדרש תנחומא,(וירא א’).

150. ספר חובות הלבבות,(שער ח שער חשבון הנפש,(פרק ג).

151. פירוש עין אי”ה,(למסכת ברכות).

152. רבינו בחיי,(פרשת עקב).

153. הראי”ה קוק,(עולת ראי”ה, א’).

154. תהילים,(קמ”ה, י”ח).

155. תהילים,(קט).

156. ברכות,(כא ע”א).

157. הרב שלמה לוי שליט”א

158. בראשית,(ב ה).

159. רש”י שם.

160. הקדמה לקונטרס התפילה. ענין ירידת הנשמה היא בשביל העבודה האלוקית, לברר ולזכך את המידות טבעיים, אשר לכל זה יכול כל אחד ואחד לבוא רק על ידי העבודה בתפילה’.

161. ראה ספר המאמרים מלוקט,(חלק ד’ עמוד שיד).

162. לדוגמא בספר השיחות ת”ש, עמוד 165: ‘מי שעוסק ב’השכלה’ של חסידות בלבד ואינו עוסק ב’עבודת התפילה’ [לפי ערך ואופן ידיעתו בהשכלה של חסידות] – הנו עשיר הפורט את עשירותו למטבעות מזוייפים’. וכן באגרות קודש הרבי הריי”צ, חלק י’ עמוד ש”צ: ‘אבא [הרש”ב] הוציא במיוחד 2 קונטרסים, שבהם הוא מודיע ברורות, שאלו שלומדים חסידות ואינם עוסקים בעבודת התפילה באריכות ובמידות טובות – הלימוד שלהם מבוזבז.. והוא מזהיר שאין לשמוע [חסידות] מאחד כזה.. הוא מחלל את כבוד רבותינו נשיאנו ואת כבוד החסידות’. ועוד.

163. ראה אגרות קודש אדמו”ר זצוק”ל, חלק ט’ עמוד קע”ה.

164. כדבר האמור (משלי טז כח), “איש תהפכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף” רשי “ונרגן מפריד אלוף” וע”י ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם” – נאמר גם על יצר הרע.

165. ספר השיחות תש”ב עמוד 133. מאמר דיבור המתחיל ‘מים רבים’ תשכ”ה. וראה ליקוטי שיחות חלק י”ד עמוד 224: “יש טוענים אשר מצד מעמדם ומצבם אינם שייכים לעבודת התפילה.. הרי סיפור זה הוא מופת חותך, אשר גם הפשוטים בידיעה והשגה, הנה כאשר יתבוננו אשר בכל נברא ונברא (ש’בדבר השם שמים נעשו’) ישנו ה’אחד’, הנה בהתבוננות זו עצמה יכולים להתפלל ארבעים שנה רצופות”.

166. בשיחת שבת פרשת אחרי תשמ”ט: “מנהג טוב של חסידים (בדורות שלפני זה, וגם בדורנו) – ללמוד פרק תניא בכל יום (קודם תפילת הבוקר). וכדאי לפרסם ולחזק מנהג זה – שבקיומו, מקיימים מצוות עשה מהתורה, לימוד תורה שבעל פה, ולפלא שמנהג זה אינו מפורסם, אף שגם בדורנו היו חסידים שנהגו כן, כפי שראיתי בעצמי אצל חסידים בדורנו”.

167. ספר השיחות תש”ב עמוד 134.

168. ליקוטי דיבורים חלק ג’ (מתורגם) עמוד 699.

169. ליקוטי שיחות חלק ה’ עמוד 289.

170. מכתב הרבי לתמים (אגרות קודש אדמו”ר זצוק”ל, חלק כ’ עמוד נ”ב): “אופן התפילה במצבו, בימי השבת קודש והיום טוב יכול להאריך (בתחילה קצת), ובימות החול לעת עתה בפירוש המלות לבד, כיון שהרי קשור הוא בסדרי הישיבה, וגם להעיר ככתבו במכתבו, מקונטרס התפילה בזה”.171. בבלי, נדרים,(כב, ב).

171. תהילים,(לה י).

172. שיחות הר”ן,(ס”ו).

173. בבלי,שבת,(קיט:).

174. ליקוטי תפילות,( מ”ח).

175. ליקוטי מוהר״ן,( צט).

176. ליקוטי מוהר״ן תנינא קכ

177. ליקוטי מוהר״ן תנינא,(פד).

178. רבי יוסף קארו זצ”ל “שלחן ערוך” ארח חיים צח, א.

179. במדבר פרק כג פסוק ט.

180. ספר בספר מגדל עוז (בית מדות, עליית הבנין, אות ח), (רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין המכונה היעב״ץ).

181. סגולה, דְבַר חֶמְדָה, אוצר מיוחד, קניין יקר.

182. יחזקאל,(פרק כ פסוק לב).

183. שני לוחות הברית, מסכת יומא, ורשה, תר”ץ, עמ’ מו:, באתר HebrewBooks;
שני לוחות הברית, מסכת יומא, אמסטרדם, תנ”ח, עמ’ רלג, באתר HebrewBooks

184. שני לוחות הברית (שער האותיות, אות צ, צניעות, ז).(ר׳ ישעיהו הלוי הורוויץ זצוק”ל).

185. שני לוחות הברית, מסכת יומא, ורשה, תר”ץ, עמ’ מו:, באתר HebrewBooks

186. ספר הברית,(חלק ב, מאמר יא, סוף פרק ז)),ר׳ פנחס אליהו הורוויץ מווילנא).

187. ‘ספר הברית’ חלק ב מאמר י”ד האהבה והשמחה – פרק יד.

188. העמק דבר,( בראשית כג, א),(הנצי״ב מוולאזין – ר׳ נפתלי צבי יהודה ברלין).

189. ספר בניהו בן יהוידע, (עירובין דף יג ע״א).

190. ספר “ראשית חכמה” – שער האהבה – פרק עשירי.

191. ראשית חכמה,(שער האהבה, פרק ג), (רבי אליהו די וידאש זצוק”ל).

192. ספר “ראשית חכמה” – שער האהבה – פרק עשירי.

193. פלא יועץ,(ערך התבודדות),(בשם ספר החסידים(סימן י”ז),רבי אליעזר פאפו זצוק”ל.

194. שם.

195. רבי מאיר אבן אלדבי נכד הרא”ש זצ”ל ספר “שבילי אמונה” – הנתיב הראשון.

196. רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זצוק”ל, ספר צואת הריב”ש.

197. ספר ‘בעל שם טוב’ על התורה – פרשת ואתחנן.

198. מסכת אבות,(פרק א משנה י”ז).

199. בבלי,(ברכות דף כ ע”א).

200. בבלי,(שקלים דף ח ע”א).

201. ספר ‘בעל שם טוב’ על התורה – פרשת עקב לב

202. רבי ישראל מאיר מראדין החפץ חיים זצ”ל ספר ‘משנה ברורה’ סימן תקעא, ב באור הלכה.

203. ספר טהרת הקדש, (מאמר תשובות סגליות, פרק יג’), מאת: רבי אהרן ראטה זצוק”ל.

204. רבי אברהם אליהו מייזעס זצוק”ל ספר ‘בן אברהם’

205. שמות פרק ט פסוק כ”ט, “ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל י-ה-ו-ה הקלות יחדלון והברד לא יהיה עוד למען תדע כי לי-ה-ו-ה הארץ”

206. נועם אלימלך,(ספר שמות, פרשת בא, פרק יב פסוק כא).

207. הזוהר הקדוש,(ספר בראשית, פרשת נח -דף סה ע”א).ועוד הרבה מקומות בזוהר.

208. מסכת אבות,(פרק ד משנה ג), “הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום”.

209. משנה תורה להרמב”ם, (הלכות יסודי התורה פרק ז).

210. חובת בלבבות, שער רבעי, שער הבטחון, פרק ד, רבינו בחיי זצ”ל

211. ספר עץ הדעת טוב, (פרשת ניצבים), (רבי חיים ויטאל זצוק”ל).

212. ספר המפסיק לעובדי השם,(פרק על ההתבודדות),(רבי אברהם בן הרמב”ם זצוק”ל).

213. ספר מורה הפרישות ומדריך הפשיטות,(רבי דוד בן יהושע מימוני זצוק”ל) – (דור שישי לרמב”ם).

214. רבי חיים זייצ’יק זצ”ל ספר ‘גזני חיים’.

215. ספר מאור ושמש,(פרשת שופטים),(בעיקר הדברים, ובביאורים והערות לרב מנחם אברהם בראון),(הרב קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין זצוק”ל).

216. רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ’נְסְק (ה’תע”ז – כ”א באדר ה’תקמ”ז) היה אדמו”ר בדור השלישי לחסידות. מתלמידיו הבולטים של המגיד ממעזריטש, הראשון בין מבססי התנועה בפולין רבתי ומחשובי הוגיה. מחבר הספר “נועם אלימלך”, חיבור מרכזי של החסידות המוקדמת, שבו בין השאר ניסח את אידיאל הצדיק.

217. ירמיהו (כג כד).

218. בשער אהבת ה’,(פ”ג).

219. עיין בספר צוואת הריב”ש פרק ו סימן ב ובליקוטים יקרים סימן קעה דף נו ע”ב ובראשית חכמה שער האהבה פרק ג ופרק י.

220. ספר היום יום, יא’ ניסן.

221. ספר הזכרונות,(חלק ב’ פרק למדנות האם ובתה).

222. מורנו הרב רבי נחמן מברסלב

223. לקוטי מוהר”ן תנינא תורה כה

224. ערוך מתוך ליקוטי מוהר”ן (חלק א’ סימן נ”ב).

225. לקוטי מוהר”ן תנינא תורה כה.

226. שמואל ב,(פרק ז פסוק יח).

227. ראשי,(שמואל ב פרק ז פסוק יח).

228. פרוש ה רלב”ג,(שמואל ב פרק ז פסוק יח).

229. דברים,(יא, כב).

230. דברים,(י, יב).

231. דברים,( יג, ה)

232. שמות,(פרק כ פסוק כ).

233. משלי,(פרק ג פסוק ו).

234. בבלי, ברכות,(ס”ג עמוד א).

235. בבלי ,כתובות, (כ ע”א).

236. משלי,(פרק כב פסוק ה).

237. בבלי, ברכות, (לג עמוד ב).

238. דברים,(פרד י פסוק יב).

239. ישעיהו,(פרק מג פסוק כב).

240. ראשית חכמה, (שער האהבה, פרק ט’).

241. זוהר,(כי תזריע דף נ”א). בסוף.

242. דברים,( י, יב).

243. דברים,(יא, כב).

244. דברים,(יג, ה).

245. דברים,(כח, ט).

246. ספר חינוך,(מצווה תריא).

247. דברים,(כח, ט).

248. דברים,(י, יב).

249. ספרי דברים,(עקב),(יא, כב).

250. הספורנו (דברים יא’ כ) בביאורו “ולדבקה בו”.

251. דברים,( יג, ה).

252. דברים,( ד, כד).

253. בראשית,( ג, כא).

254. בראשית,(יח, א).

255. בראשית,(כה, יא).

256. דברים,(לד, ו).

257. בבלי, מסכת סוטה, (דף יד עמוד א).

258. ספר מצוות גדול (סמ”ג),(עשה ז).

259. דברי הימים,( א כח, ט)

260. ספר מצוות לרמב”ם,(מצות עשה ח).

261. ספרי,(דברים, יא כב).

262. תומר דבורה, הוא מאמר נכבד מהרב האלקי כמהר”ר משה קורדואירו ז”ל

263. מיכה,(ז, יח).

264. רבי ישעיה הלוי הורוויץ זצוק”ל, (מכונה השל”ה הקדוש על שם חיבורו “שני לוחות הברית).

265. קונטרס מתן תורה (יא) מאת בעל הסולם (רבי יהודה לייב הלוי אשלג)

266. מתן תורה,(יז),מאמר לסיום הזהר,(הרב יהודה אשלג, זצוק”ל)

267. ספר אהבת חסד, הקדמה, פתיחה לעניני מדת החסד,( רבינו ישראל מאיר הכהן זצוק”ל – החפץ חיים).

268. ספר אהבת חסד, שם.

269. ספר אהבת חסד, שם.

270. “ספר הברית” חלק ב מאמר י”ב דרך הקדש – פרק א,( רבי פינחס אליהו מוילנא זצ”ל).

271. “הנסה אלהים” – הכי עשה נסים שום אלוה, רש”י,(דברים ד לד).

272. קהלת,(ג יט) “כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל ”

273. אספקטים- בחינה, הבט, זוית, פן, צד

274. דברים,(יב כג ),”רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר”

275. משכן הנפש בדם ובכבד, הרוח בלב האדם והנשמה במוח.

אבן עזרא,(קהלת פרק א פסוק טז), ד”ה דברתי “בעבור היות הלב משכן הרוח”.

חברותא – הערות הוריות,(דף יג עמוד ב הערה (4)), “כי משכן הרוח הוא בלב”.

תורת המנחה,(פרשת לך לך דרשה ח עמוד 48 ), “וכשם שרוח החיים אי אפשר להתקשר בגוף בעלי חיים בלתי לב והלב הוא משכן הרוח”

מרכבת המשנה, על אבות, (פרק ה משנה כ), לרבי יוסף אלאשקר, “ארבעה איברים ראשיים אשר באדם, והם, המוח אשר הוא משכן הנשמה. והלב אשר הוא משכן הרוח. והכבד אשר הוא משכן הנפש. וכלי הזרע אשר הושמו לשמירת המין”.

שו”ת מפענח נעלמים,(סימן ז ד”ה ב) “האדם נחלק לשלשה מדורים, מדור הלב הוא אחד מן השלשה. והנה בין משכן הנשמה דהיינו הראש ובין משכן הרוח דהיינו הלב, יש הבדל והפרד, כי הראש מובדל משאר הגוף, אבל בין משכן הרוח למשכן הנפש אין מקום ניכר להבדיל בינותם, לפיכך ברא הקב”ה בין משכן הרוח למשכן הנפש פרוסה מפסקת הנקראת חצר הכבד, בסוד והבדילה הפרוכת לכ”ם”

בינה לעיתים, (דרוש כב), “ואולם הרוח החיוני – העיקר בו הוא הכח המתעורר אל תכונת המידות, ושלמותו תלוי במידות המעולות, כנדיבות ורחמנות וכל כיוצא, כי על כן נאמר [שמות לה, כב]: “נדיב לב”, להיות משכן הרוח בלב.”

תולדות יעקב יוסף,(בראשית פרשת ויחי), “מלבד ששמח לבי משכן הרוח, ויגל כבודי ל”ב נתיבות חכמה הנקרא כב”וד, משכן המוח והנשמה, שהם השייכים אל הצורה”

ערבי נחל, ויקרא, ויקרא, (דרוש א), ד”ה “ונודע כי משכן הרוח הוא בלב, והוא פנימיות חיות הלב שמשם יוצא חיות לכל הגוף”

“בני יששכר”, (מאמרי השבתות, מאמר ג – ברכת שבת), ד”ה “והנה תקח ראיה מן הקרוב אצלינו ביותר היינו הנפש, הנה משכן הנפש היא בכבד, משכן הרוח היא בלב, משכן הנשמה היא במוח, וכלם נקשרים ויש להם קיום בגוף על ידי המזון, הנה המזון הולך דרך הפה שהוא בראש, והולך אל הלב אשר שם הרוח, ואל הכבד אשר שם הנפש, הנה כולם מקבלים על ידי המעבר שיש בראש אשר שם משכן הנשמה.”

ליקוטי מוהר”ן,(תורה קח), ד”ה הנה ידוע, “כי עולה באה על הרהור הלב, כמ”ש (יחזקאל כ) העולה על רוחכם (מ”ר ויקרא פ”ז). היינו שעולה באה על הרהורי הלב, ששם משכן הרוח”.

ר’ צדוק הכהן מלובלין, דברי חלומות,(אות יט), ד”ה ואלמלי שמרו “וגם במדות שבלב ששם משכן הרוח שביצירה ששם טוב ורע שקולים כידוע, כי שם משכן שני היצרים לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו כמו שאמרו ז”ל (במדבר רבה כ”ב, ט’). וכשאדם זוכה להשלים נפש ורוח וזוכה לשתי שבתות אלו דיצירה ועשיה אז ממילא זוכה גם לנשמה שבבריאה כי שם הטוב מרובה”

ר’ צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, (קדושת שבת מאמר א), ד”ה “ויצחק הוא נגד הלב שבו משכן הרוח והוא החיות הפנימיות של הנפש ונקרא רוח ממללא. דמתורגם על נפש חיה (בראשית ב’, ז’). רצה לומר החיות שבנפש והוא כח השיחה דיצחק שהיה בשדה”.

ר’ צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק,(אות רסד), ד”ה “כי חמישה חושים נגד חמישה כוחות נפש רוח נשמה חיה יחידה. מישוש בנפש וטעם בחיך וגרון נגד הלב שבו כח הרגשת הטעם והוא משכן הרוח. וריח במוח שמושך הריחני דרך האף. ואלו שלושה נכנסים לגוף כי אלו שלושה כוחות נפש רוח נשמה מלובשים בגוף. מה שאין כן ראיה ושמיעה הוא חוץ לגוף והוא נגד חיה יחידה שהם גם כן מקיפים כנודע”.

שם משמואל, (במדבר פרשת נשא שנה תרעז), “וכ”ק אבי אדמו”ר זצללה”ה הגיד דכמו שיש ג’ מחנות בכלל ישראל, כן יש בכל אדם פרטי, והם מוח, לב, כבד. מוח משכן הנשמה-לעומת מחנה שכינה, לב משכן הרו -לעומת מחנה לוי, כבד משכן הנפש החיונית- לעומת מחנה ישראל, עכת”ד”

שם משמואל, הגדה של פסח, פרשת החודש ד”ה “והנה מלכים משמע טובא והם שלשה בכל אדם ונרמזים בתיבת מל”ך מוח לב כבד, מוח משכן הנשמה, לב משכן הרוח, כבד משכן הנפש

276. רמב”ן (רבי משה בן נחמן ) על התורה (דברים יא,כב).

277. יהושוע,(פרק כז פסוק ז).

278. יהושע,(פרק כג פסוק ח).

279. ספר מצודת דוד (טעמי המצוות על פי סודות התורה, מצווה יב), (רבנו דוד בן זימרא- הרדב”ז) זצקו”ל.

280. זוהר: אחרי מות (ע”ג עמוד א) “ג’ דרגין אינון מתקשרין דא ברא, קב”ה אורייתא וישראל”. פרשת וישלח (דף ס’ איתא) שקוב”ה תורה איקרי, פרשת בהעלותך (קנב ע”א) נאמר רעיון קרוב לזה שישראל והתורה אחד. פרשת יתרו (צ ע”ב) נאמר רעיון קרוב לזה שהקב”ה והתורה אחד.

281. שערי קדושה, הקדמה, (רבי חיים ויטאל זלה”ה)

282. שערי קדושה (חלק ג, ד בתנאי הנבואה),(רבי חיים ויטל זצקו”ל).

283. תהלים,( ט”ז ח’).

284. שערי קדושה, (חלק ד),( רבי חיים ויטאל זצוק”ל).

285. שמות (כה ח).

286. פלא יועץ,(אות ח-חיים(,(הרב אליעזר ב”ר יצחק פאפו).

287. פלא יועץ,(אות ק-קדושה),(הרב אליעזר ב”ר יצחק פאפו).

288. שערי קדושה,(חלק ד השער השני סעיף ה).

289. שערי קדושה,(חלק ד שער ב סימן יג).

290. אגרת הרמב”ן,(סוף פרק ה’).

291. שיר השירם רבה,(א’ י’).

292. פִּרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר,( פרק ב), הוא ספר מדרשים ואגדות על התורה, והוא מן החיבורים הנפוצים שבספרות האגדה היהודית. על פי המסורת החיבור מיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס ולבית מדרשו.

293. חוק כלים שלובים. כלים שלובים הם כלים המאפשרים מעבר נוזל בחופשיות ביניהם. חוק כלים שלובים הוא חוק פיזיקלי הקובע כי גובה פני נוזל מסוים בכלים שלובים ישאף להיות שווה (אם פועל כוח משיכה). ויקיפדיה האנציקלופדיה החופשית.

294. אקדמיה ללשון העברית – ( hebrew-academy.org.il- ערך בוננות)

295. הרב אריה קפלן ( מדיטציה יהודית 1998)

296. מדריך להתבוננות הרב שמואל טל

297. אור החיים,(בראשית פרק-א).

298. זהר,(ח”א א:).

299. בבלי, סוטה,( יז.).

300. רש”י, שם.

301. כלי יקר,(בראשית פרק א פסוק ו).

302. רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ ) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה. עוד חיבר פירושים למספר ספרי מקרא נוספים (בהם שיר השירים וקוהלת) ופירוש לפרקי אבות. פירושיו מקוריים, מבוססים על הפשט ולשונו קצרה ובהירה.

303. פרוש ספורנו,(ויקרא,(פרק יג פסוק מז).

304. ספר “שבילי אמונה” – הנתיב הראשון. רבי מאיר אבן אלדבי נכד הרא”ש זצ”ל.

305. תהילים, ( פרק טז פסוק ח).

306. רבי דוד בן זמרה זצ”ל הרדב”ז ספר “מגן דוד” אות ש דף מט. (מובא במקום הקדמה לספר “כל הנקרא בשמי” להרב אשר זעליג מרגליות זצ”ל).

307. שמות,(פרק כה פסוק ח).

308. שמות,( פרק כ פסוק כ).

309. שיר השירים,(פרק ו פסוק ג).

310. זוהר, רעיא מהימנא ג’, כי תצא רפא:; סנהדרין קו: – “אלא הקב”ה ליבא בעי, שנאמר ‘וה’ יראה ללבב’ (שמואל א’, ט”ז, ז)”.

311. תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ הוא ביטוי, שמקורו בתלמוד ומשמעותו: פנימיותו עולה בקנה אחד עם חיצוניותו, מה שנאמר בפה הוא ההרגשה בלב. שהיה ר”ג מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. בבלי, ברכות,(כח עמוד א). אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם בבלי, יומא,(דף עב עב).

312. מלבי”ם, (תהלים טז ח ).רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי”ם, גם המגיד מקמפן.

313. קהלת,(פרק י פסוק ב),לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאל.

314. רבי דוד בן יוסף קמחי, המכונה הרד”ק, היה מגדולי פרשני המקרא והמדקדקים של השפה העברית.

315. רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (מכונה ראב”ע

316. רבי ישעיה ב”ר מאלי די טראני – רי”ד

317. רבי דוד אַלְטְשוּלֶר מפראג בעל המצודות,על שם פירושו המפורסם; קרוי גם רד”א.

318. רבי מנחם בן שלמה למשפחת המאירי.

319. הרמ”א, סימן א סעיף א בשו”ע (ומקורו מהרמב”ם בספרו “מורה נבוכים”),(רבי משה איסרלישׂ זצוק”ל)

320. הרמ”א שם.

321. ספר החינוך,(מצווה טז’), שלא לשבור עצם מן הפסח.

322. ירמיהו,(כג כד).

323. הרמ”א שם.

324. שערי אורה, (בהקדמה), לרבנו יוסף גיקטיליא זצוק”ל, מקדמוני המקובלים.

325. בבלי, ברכות,(ג ב).

326. שם,(י א).

327. בבלי, פסחים,(קיז א).

328. מלכים,(ב ג טו).

329. פרק שירה (נקרא גם, ברייתא דפרק שירה או שירת הבריאה) הוא חיבור קצר (ברייתא) המסוגנן בלשון חז”ל. הפרק מכיל בתוכו קטעי שירה אותם שרות כל הבריות בשבח הקב”ה. מרבית הקטעים הם פסוקים הלקוחים מהתנ”ך, יש במסורת היהודית שייחסו חיבור זה לדוד המלך (כמשתמע מפתיחת החיבור), וכך כתב גם המבי”ט -(רבי משה בר יוסף מִטְרָאנִי), (היה ראש ישיבה ופוסק, מחכמי צפת ), ויש המוסיפים גם את שלמה המלך שחיברו עם אביו במשותף בספר “פי אליהו”, (לרבי אליהו דייץ – אלטונה). במחקר, מלאכי בית אריה (פרופ’ מלאכי בית-אריה) שיער כי פרק שירה הוא חלק מספרות ההיכלות, שהתפתחה בתקופת התנאים ובראשית בתקופת האמוראים, והוא מן הקבצים הקדומים ביותר בספרות זו, וחובר בתקופת התנאים, במאה השלישית.

330. בבלי,(תענית, צא ב).

331. נותן חינו בעיני הבריות.

332. תהלים,( מב ט).

333. שם

334. בבלי,(ע”ז ג ב).

335. תקונא חד סר(דף כו ב).

336. בראשית,(ילקוט ראובני), שנכתב על ידי רבי אברהם ראובן הכהן זצוק”ל.

337. שמואל א,(כה כט). “ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את י-ה-ו-ה אלהיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע ”

338 תהלים,(קי”ט).

339. מהר”י יעבץ,(תהלים נה ג).

340. שם,(שם לב).

341. ספר חרדים,(פרק א’ מ”ע מן התורה התלויות בלב).

342. רמח”ל,(מאמר הגאולה).

343. רמח”ל, (לקוטים בילקוט ידיעת האמת ב’ עמ’ שלה).

344. בתוספות,(סנהדרין ל”ז).

345. שפת אמת,(ויקרא תרמ”ז).

346. מכתב מאליהו (חלק ג עמוד קנב)

347. ליקוטי מוהר”ן,(תורה רל”ז).

348. ליקוטי הלכות, הלכות נשיאת כפיים,(ה”ה, ס”ו).

349. רמ”א,(תר”ע ס”ב).

350. (שיחות הר”ן, כ”ז)

351. שיר השירים,(פרק א פסוק א).

352. בבלי,(שבועות לה ב).

353. תהילים (פרק סח פסוק לא) “תנו עז לאלהים על ישראל גאותו ועזו בשחקים”

354. תהלים,(פרק כט פסוק יא).

355. ‘ספר הברית’ חלק ב מאמר יד, כג.